יחסי עובד מעביד אסיר

פסק דין 1. המחלוקת בתביעה זו היא בשאלה - האם אסיר היוצא מחוץ לגבולות בית הסוהר לצורך עבודת שיקום, הינו בבחינת עובד במקום בו הוא מועסק? 2. על העובדות אין חולק: התובע, שהיה אסיר, קיבל אישור משירות בתי הסוהר לצאת לעבודת שיקום, מכוח חובה המוטלת עליו על פי חוק העונשין. התובע עצמו איתר את מקום העבודה הנ"ל בחיפוש מודעות בעיתון. במסגרת עבודה זו החל להיות מועסק אצל הנתבעת החל מיום 14.7.96. בחודש יולי 97' השתחרר התובע מהמאסר ועבד אצל הנתבעת כעובד, ממועד השחרור ועד פברואר 98'. התובע פוטר מעבודתו, יחד עם עובדים אחרים עקב סגירת משרדי הנתבעת. 3. עקב הפסקת עבודתו, תבע התובע פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, תשלום עבור ימי חג והשבת סכום ששולם על ידי התובע לתיקון רכב החברה. התובע תבע זכויותיו עבור כל התקופה בה הועסק אצל הנתבעת, לרבות התקופה בה הועסק כאסיר. כטענתו - התקיימו במהלך כל התקופה יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת. 5. הנתבעת טענה כי בתקופה שמיולי 96' ועד חודש יולי 97' היה התובע אסיר בכלא מעשיהו ועבד בנתבעת במסגרת שיקומו. בעת היותו אסיר, לא התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד ומעביד ולפיכך, אין התקופה הנ"ל נכללת במניין זכויותיו של התובע כעובד. לטענתה, עבד התובע אצלה שבעה חודשים בלבד, מחודש אוגוסט 97' ועד חודש פברואר 98'. בתקופה זו התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, והנתבעת חבה לתובע רק עבור התקופה הנ"ל בלבד. 6. באשר לפיצויי פיטורים, טוענת הנתבעת כי מאחר שהתובע עבד בנתבעת שבעה חודשים בלבד - אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. עם זאת, כטענתה, במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, שולם לתובע, לפנים משורת הדין, סך של 3000 ₪ כחלק יחסי בגין פיצויי פיטורים לשבעת חודשי עבודתו בנתבעת. 7. טענות הגנה נוספות של הנתבעת לגוף התביעה - לתובע שולמו באופן מלא דמי ההבראה, ימי החופשה וימי החג שהגיעו לו, תביעתו של התובע להחזר הוצאות תיקון רכב החברה אינה ברורה, שכן לרשות התובע לא הועמד רכב של החברה. הנתבעת אף טוענת כי בחודש ינואר 97' קיבל התובע הלוואה בסך 18,000 ₪. הוסכם כי סכום ההלוואה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד הפרעון הסופי, ינוכה בהדרגה מדי חודש בחודשו משכרו של התובע. במועד סיום יחסי העבודה נותר התובע חייב לנתבעת סכום של 6,200 ₪ בגין ההלוואה הנ"ל. לטענת הנתבעת, יש לקזז סכום זה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה ועד יום התשלום בפועל, מכל סכום שייפסק לזכות התובע. לאחר שמיעת העדויות, קריאת הפרוטוקול, המוצגים וטיעוני הצדדים, אני קובעת כדלקמן: 1. המחלוקת העיקרית היא באשר לתקופה הראשונה בה הועסק התובע בנתבעת, כאשר עוד היה אסיר (יולי 96' עד יולי 97'). השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא - האם אסיר העובד בעבודת שיקום הוא בבחינת עובד במקום העבודה בו הוא מועסק? 2. עבודתו של אסיר נובעת מחובה המוטלת עליו מכח חוק העונשין. סעיף 48(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, קובע כי: "אסיר יהא חייב בעבודה לפי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש],התשל"ב-1971, והתקנות על פיה; תקנות אלה יכילו הוראות בענין שכר ובענין תנאי עבודתו של האסיר מחוץ לשטח בתי הסוהר." 3. ת' 55 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח - 1978 קובעת: "אסיר היוצא לעבודת שיקום או עבודת שיקום בהשגחה יראוהו, בעת עבודתו, בדרך לעבודה ובחזרה ממנה, כנתון במשמורתו החוקית של מנהל בית הסוהר ודינו לכל דבר כאסיר אותו בית סוהר." 4. שאלת מעמדו של אסיר המועסק בעת תקופת המאסר, נדונה בבג"ץ 147/63 שוקי כטיב נ' מנהל בית הסוהר רמלה, פ"ד יז 2412, שם התעוררה השאלה האם אסיר הוא בבחינת "עובד" של שירות בתי הסוהר, בהקשר של חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, השיב כב' השופט זילברג על שאלה זו בשלילה, וכך אמר: "האסיר אינו 'עובד' ושלטונות בתי-הסוהר אינם 'המעבידים' שלו בתוקף החוק הנ"ל... המינימום הצריך להתקיים לשם הפעלתו של החוק הוא, כי יהיו קיימים יחסים של עובד ומעביד. המדינה מעבידה את האסירים מכוח החוק - מקצתו כחלק מן העונש, מקצתו לשם לימוד מקצוע שיעסוק בו לכשישתחרר, ומקצתו מפני שבטלה עשויה להביא להפרת סדרי בית הסוהר - והאסירים עומדים בעבודתם תחת פיקוחם של שלטונות בית הסוהר, לא מכוח ההתחייבויות שקיבלו על עצמם כלפי מעבידיהם, אלא שוב מכוח החוק, והחוק בלבד" (שם, בעמ' 2413). 5. גם בבג"צ 1163/98, 5984/98, 814/99 עופר שדות ורח נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, נקבע כי אין לראות באסיר "עובד" של שירות בתי הסוהר לעניין חוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987. 6. התקדימים שהובאו לעיל, דנים בשאלה של קיום יחסי עובד ומעביד בין אסיר העובד בתוך בית הסוהר לבין שירות בתי הסוהר. במקרה דנן, אמנם יצא התובע לעבוד מחוץ לבית הסוהר, במקום עבודה אותו איתר בעצמו, אך מעמדו אינו שונה ממעמד אסיר המועסק בין כותלי בית הסוהר, והוא אינו בגדר "עובד" במקום בו הוא מועסק. 7. כדי לבחון את היחסים בין התובע לנתבעת בעת היותו אסיר, יש לבדוק את טיב ההתקשרות בין הצדדים. לצורך קביעה אם נתקיימו בין צדדים כלשהם יחסי עבודה, קבעה הפסיקה כי יש לייחס משקל רב לכוונתם להתקשר בחוזה עבודה, ולסממנים שונים המראים על רצונם ליצור יחסים חוזיים. (ר' דב"ע לט/3-112 שמואל זבורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול ע"ש גיבורי ישראל פד"ע יא' 309; דב"ע נא/5-2 ויליס ורהיס נ' פייבר שמואלי פד"ע כג' 133; דב"ע נא/6-0 דורית שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג' 202). הפסיקה אף קבעה כי "ביסודם של יחסי עובד ומעביד מונחת התקשרות חוזית היוצרת רקמה הדדית של חובות וזכויות". (דב"ע מה/151-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אילה שרון פד"ע טז' עמ' 409). ואולם, יש מקרים בהם אדם יחשב עובד אף ללא חוזה עבודה. כך נפסק לאחרונה בדנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, וזאת בניגוד לנפסק בעבר, עת המטרה העיקרית של ההתקשרות היא ביצוע עבודה. ביצוע העבודה צריך שיהא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת (צ' בר-ניב, דיני עבודה, ב"סדרי שלטון ומשפט", ע' 494). 8. במקרה הנדון, מטרת ההתקשרות בין הצדדים לא היתה לצורך ביצוע העבודה כמטרה בפני עצמה. תקנה 15 לתקנות בתי הסוהר קובעת כי "עבודת אסיר תכוון ככל האפשר לשיקומו". להעסקת אסיר בתקופת מאסרו יש מטרות נוספות (אשר פורט בבג"צ שוקי כטיב הנ"ל), כגון השמירה על הסדר הטוב בבית הסוהר, עזרה בהשתלבותו בחברה והקניית מקצוע לאסיר כהכנה לשיחרורו. באותו בג"צ אף נקבע כי העסקת העובדים מכוח החוק, מקצתה היא חלק מהעונש, ומקצתה היא שיקומית. הוראות החוק מטילות על כל אסיר חובה לעבוד וקובעות עונש על הפרת חובה זו. 9. הנתבעת עצמה העסיקה את האסיר גם ממניעים ציבוריים. מנהל הנתבעת, מר מנקס, העיד כי ראה לעצמו שליחות ציבורת להעסיק אסיר בשיקום. הוא אף ציין כי ההגבלות שמטיל שירות בתי הסוהר על מקום עבודה המעסיק אסיר הן קשות. לדוגמא ציין מר מנקס, כי במהלך שעות העבודה היו באים בודקים משירות בתי הסוהר כדי לבחון אם התובע מקיים את תנאי השיקום, והיו מבליטים את נוכחותם בקול רם. נוהל היציאה לעבודה היה חמור מאוד, וכאשר רצה מנהל הנתבעת לשלוח את התובע לבצע עבודת הרכבה בבית לקוח, היה צריך לקבל אישור לכך בכתב לפחות יומיים מראש תוך ציון פרטי האיש שילווה את התובע למקום ההרכבה, ופרטי הלקוח. מנהל הנתבעת אף קיבל בדיעבד הערות מלקוחותיו כאשר נודע להם כי לביתם הגיע אסיר להרכבת רהיטים, גם אם היה מלווה בהשגחה. 10. בין הצדדים איפוא לא נרקמה התקשרות שמטרתה ביצוע עבודה בלבד, אלא - העבודה היתה תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת, בעיקר אצל התובע אשר הועסק אצל הנתבעת מכח חובה שנקבעה בחוק ואשר הפרתה היתה כרוכה בעונש, ולצורך מטרות שיקום כמפורט לעיל. 11. אופי העסקת התובע בעת היותו אסיר אינו מעיד על קיום יחסי עבודה באותה תקופה: העסקתו של התובע בנתבעת, בתקופת היותו אסיר, נבעה איפוא מחובתו לעבוד על פי החוק, ולא מרצון חופשי. גם בחירת מקום העסקה היתה מותנית באישור שירות בתי הסוהר, ובבדיקת קצין הבטחון. שירות בתי הסוהר אף אישר את יציאת התובע מתחומי בית הסוהר אל הנתבעת, וקבע את שעות עבודתו ופיקח על חזרתו. על התובע נאסר לשהות מחוץ למשרדי הנתבעת, ואם עשה כן - נענש על כך (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 22). שעות עבודתו של התובע נקבעו על ידי שירות בתי הסוהר, ואם רצתה הנתבעת כי יעבוד שעות נוספות, היה עליה לקבל את אישור שירות בתי הסוהר. על התובע חל איסור גמור לנהוג ברכב, נאסר עליו לבחור ולהיבחר לועד העובדים, ואף נאסר עליו להשתתף בשביתות. אם חפצה הנתבעת כי התובע יצא לעבודה מחוץ למחצריה, היה עליה לקבל מראש את אישורו של שירות בתי הסוהר, לא לפני שמסרה את יעד הגעתו של התובע, שמות האנשים עמם אמור לנסוע, ומשך הנסיעה. 12. התובע החזיק בידו "היתר יציאה לעבודת שיקום" (מוצג נ/1 שניתן לו על ידי נציב בתי הסוהר). והיה כפוף להוראות כתובות של מסמך המכונה "חובות אסיר היוצא לעבודת שיקום" אשר הוגש על ידו לבית הדין. התובע אף חתם בחתימת ידו על התחייבות לקיים את הוראות המסמך. 13. העולה מחומר הראיות הוא כי עבודת אסיר נעשית מכוח הוראות החוק ולא מכוח התחייבות שקיבל על עצמו באופן חופשי כלפי המעביד, וכי במהלך עבודתו, בדרכו אליה וממנה כפוף האסיר לפיקוח מנהל בית הסוהר ואינו אדון לעצמו. ההתקשרות בין הצדדים היתה תלויה באישורו של שירות בתי הסוהר, ובלא האישור האמור - לא יכול היה התובע להתחיל לעבוד אצל הנתבעת, ולפיכך קבלת התובע ושיבוצו לעבודה נעשתה בפועל על יד שירות בתי הסוהר. כאמור לעיל, פיקח שירות בתי הסוהר על תנועותיו של התובע, ואף התערב באופן עבודתו ובתנאי עבודתו. 14. על פי האמור לעיל, אני קובעת כי בתקופת עבודתו הראשונה של התובע אצל הנתבעת, מיולי 96' ועד ליולי 97', כשעוד היה אסיר, לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. יחסי עבודה בין הצדדים התקיימו, איפוא, רק בתקופה שבין חודש אוגוסט 97' לחודש פברואר 98', דהיינו, תקופה של שבעה חודשים, מיום שחרורו של התובע ממאסרו ועד ליום בו פוטר מהנתבעת. 15. באשר לזכויות שנתבעו על ידי התובע: באשר לפיצויי פיטורים - כיוון שקבעתי שהתובע עבד אצל הנתבעת במשך שבעה חודשים בלבד, הרי שלפי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, אין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. 16. באשר לדמי חגים - לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את מלוא דמי החגים, להם היה זכאי במהלך תקופת עבודתו אצלה. התובע הודה בעדותו כי גם בחודש שבו היו חגים, הוא קיבל משכורת מלאה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 1), וכי קיבל כל הזמן שכר קבוע על בסיס חודשי(עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 26), ולפיכך, הוכיחה הנתבעת אכן שילמה לתובע את מלוא דמי החגים להם היה זכאי ועל כן, אין הוא זכאי לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה. 17. באשר לדמי הבראה - הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה על פי צו ההרחבה הכללי מוטל על המעביד ובתנאי, שהעובד מצידו הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד(דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' אחמד עומר סעיף כבהא, סעיף 8ד לפסק הדין). כיוון שהתובע עבד אצל הנתבעת פחות משנה אחת מלאה, אין הוא זכאי לתשלום דמי הבראה. 18. באשר לפדיון דמי חופשה - נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית או כי פדיון החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד, מוטל על המעביד, אשר חייב לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי נ' אשל, פד"ע ה 113). הנתבעת טענה כי היא שילמה לתובע את כל המגיע לו בגין דמי חופשה, אולם לא הציגה פנקס חופשה או תלושי שכר של התובע באשר לתקופה הנדונה, אשר עשויים היו לתמוך בטענתה, בעוד לפי תלוש השכר שהציג התובע לחודש דצמבר 1997 עמדה לזכותו יתרת חופשה של 13.5 ימים. לפיכך, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה כי התובע ניצל את ימי החופשה להם הוא זכאי. אין מקום להתייחס ליתרת ימי החופשה המופיעה בתלוש השכר שהציג התובע לחודש דצמבר 97', כיוון שזו מציגה את יתרת ימי החופשה שהיתה עומדת לזכות התובע אם היה עובדה של הנתבעת במשך כל חודשי אותה שנה. כיוון שהתובע עבד רק במשך שבעה חודשי עבודה, הרי שלפי סעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 - זכאי התובע ליתרת ימי חופשה של 9 ימים. כאשר העובד אינו יוצא בפועל לחופשה המגיעה לו, לפי סעיף 13 לחוק חופשה שנתית - ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד. כיוון ששכרו של התובע לטענתו, היה בסך 8,700 ₪, טענה אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת, הרי שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך 2,768 ₪. 19. באשר להחזר הוצאות רכב - לטענת התובע, הוא שילם במקום הנתבעת סך של 1100 ₪ עבור תיקון רכב החברה, והנתבעת לא השיבה לו סכום זה. לטענת הנתבעת, היא לא העמידה לרשותו של התובע רכב של החברה, ועל כן היא אינה חייבת לתובע כל סכום בגין הוצאות תיקון רכב. כלל ראייתי בסיסי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". כיוון שהתובע לא הביא כל קבלה או ראיה אחרת לכך ששילם סכום זה שעל הנתבעת היה לשלמו, וכיוון שלפי כללי השירות נאסר על התובע לנהוג במסגרת עבודתו ולפיכך טענת הנתבעת כי לא הועמד לרשות התובע רכב מקובלת עלי - הרי משלא עמד התובע בנטל ההוכחה - אין הנתבעת צריכה להשיב לו סכום זה. 20. באשר להחזר ההלוואה שניתנה לתובע - התובע הודה בעדותו כי נטל מן הנתבעת בחודש ינואר 97' הלוואה בסך של 18,000 ₪ לרכישת רכב. במועד סיום יחסי העבודה נותר חוב של התובע בסך 6,200 ₪ בגין ההלוואה הנ"ל, אשר התובע הודה בקיומו, ולפיכך, סכום זה יקוזז, כבקשת הנתבעת, מכל סכום אותו היא חייבת לתובע. 21. באשר לכספי ביטוח המנהלים - לטענת התובע, הנתבעת הפרישה כספים לביטוח מנהלים אשר היא מסרבת לשחררם. התובע לא כימת תביעתו זו וטענתו כללית ואינה נתמכת בראיות. אשר על כן, דין תביעתו בגין רכיב זה להידחות. 22. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 2,768 ₪, ומסכום זה תקוזז יתרת ההלואה שנטל התובע מהנתבעת בסך 6,200 ש"ח. לפיכך, אין הנתבעת חייבת לתובע כל סכום שהוא. 23. כיוון שתביעת התובעת נתקבלה רק בחלקה, ועקב היותו אסיר משוחרר - איני פוסקת הוצאות משפט. יחסי עובד מעבידאסיריםבית סוהר / כלא