הפסיקה בתחום משפט העבודה הכירה אף היא בנסיבות בהן יכול שהוראה בהסכם עבודה לרבות, הוראה בדבר תשלום תוספת עבור אחזקת רכב תחשב להוראה פיקטיבית וזאת, שעה שעולה ממכלול הנסיבות כי כוונתם האמיתית של הצדדים ואף התנהגותם לאורך זמן נתנה ביטוי להסדר שונה מן ההסדר הכתוב. להלן פסק דין הנושא: פסק דין בפנינו תביעתם של מאה עשרים ואחד מעובדיה של הנתבעת במסגרתה התבקש בית הדין להצהיר כי "רכיב אחזקת הרכב" הכלול בשכרם הינו רכיב פיקטיבי וכי יש לכלול אותו בבסיס השכר לצורך תשלום עבור עבודה בשעות נוספות. כמו כן התבקש בית הדין להעניק לתובעים את הסעדים הכספיים כמפורט בתביעה הנגזרים לטענתם מן הסעד ההצהרתי, כאמור לעיל. סעדים כספיים אלה מתייחסים לתקופה של שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. א. רקע כללי תמצית העובדות אותם אנו קובעים על יסוד הראיות שהובאו בפנינו הינה כדלהלן: 1. התובעים הינם 121 מתוך 252 עובדי הנתבעת והם נהנים מתשלומו של רכיב המכונה "אחזקת רכב". 2. הנתבעת עוסקת במתן שירותי מחשוב לבנק המזרחי המואחד וללקוחות נוספים. 3. תנאי עבודתם של עובדי הנתבעת מוסדרים באמצעות הסכמים קיבוציים כמשמעם בחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957. 4. ההסכם הקיבוצי הראשון שהסדיר את תנאי ההעסקה כאמור, הינו הסכם משנת 1989 (שמספרו 241/98) אשר נערך בין הנתבעת לבין הסתדרות העובדים הכללית שהינה ארגון העובדים היציג של עובדי הנתבעת. הסכם זה נרשם כהסכם קיבוצי על ידי רשם ההסכמים הקיבוציים ביום 5.7.89 (להלן: "הסכם 89") (ר' נ/1 וכן, סעיף 1 לכתב התביעה וסעיף 1 לכתב ההגנה). אין חולק על כך שהסכם 89' נועד בעיקרו לשקף "מצב קיים" בנושא תנאי העבודה קרי - את תנאי העבודה כפי שהיו בתקופה שקדמה לכריתתו (ר' סעיף 2 לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת מר אורלב להלן: "מר אורלב" וכן, עדות התובע מר רמפל. עמ' 2 לפרוטוקול שורה 6). ההוראות הרלוונטיות לענייננו, כפי שעוגנו במסגרת הסכם 89, הינן כדלהלן: "23. שכר ותנאים סוציאליים השכר משולם לעובד ב- 1 לכל חודש מראש. 23.1. השכר במחיש מורכב: משכר א' ומתשלום גלובלי 1. שכר א' הינו שכר שסכומו נקבע לפי מספר נקודות אישי לעובד כאשר ערך נקודה צמוד לתוספת היוקר כפי שנקבעה במשק. ללא הגבלת תיקרה למן תוספת יוקר. תשלום גלובלי 1 הינו תשלום בגובה 25% משכר א.' ערך נקודה לתאריך 1.12.88 הינו 6.10 ₪. 23.2. בנוסף לאמור בסעיף 23.1 מקבל העובד תשלומים נוספים. תשלום גלובלי אישי - תשלומים שההנהלה מחליטה להעניק לעובדים מעת לעת על בסיס אישי. אחזקת רכב או נסיעות לעבודה וחזרה. השתתפות בהוצאות טלפון - תשלום שההנהלה מחליטה לתת לעובד על בסיס אישי. דמי הבראה. שעות נוספות (תשלומים משתנים) תוספת משמרת לעובדי משמרות בלבד" (ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). לעניין תשלום עבור שעות נספות נקבע בהסכם 89' כך: "24. תשלום עבור שעות נוספות ושעות היעדרות 24.1. על העובד חלה חובה לעשות כל מאמץ לעבוד שעות נוספות כאשר הוא נדרש לעשות כן ע"י הממונה עליו. 24.3. ערך שעה לצורך חישוב התשלום עבור שעות נוספות הוא: שכר א' בתוספת תשלום גלובלי 1 מחולק ב- 180 (כאמור בסעיף 20.5). שעות נוספות על פי סעיף זה משמען שעות העבודה המבוצעות לאחר ביצוע מכסת העבודה היומית הרגילה... 24.6. עובד אשר נקרא לעבודה שלא בשעות עבודתו /משמרתו, חייב להיענות לקריאה, למעט נסיבות אישיות חריגות, ויזוכה בנוסף לשעות הנוספות שעבד בפועל ואשר יחושבו בהתאם לשעה ביממה בה עבד, אם עבד ב- 1.5 שעות נוספות (עפ"י ערכן כמוגדר בסעיף 24.3.) של 200% עבור הנסיעה אל ומן העבודה...." "28 תשלומים עבור אש"ל ונסיעות 28.1 תשלומים עבור אש"ל יבוצעו כאמור ברשימת התעריפים. 28.2. העובדים יהיו זכאים להחזר הוצאות נסיעה באוטובוס על פי הדין. 28.3. עובד שהוסכם עימו על השתתפות באחזקת רכבו לא יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה באוטובוס." במסגרת סעיף 10 לנספח להסכם 89 שכותרתו: "פיטורים ופיצויים" הוסכם כי בשכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים יכללו גם "תשלומים גלובליים וכן, השתתפות בהוצאות רכב פרטי ותוספת משמרת ממוצעת בשנת העבודה האחרונה (לעובדי משמרות בלבד)." להסכם 89 צורפה אף רשימת תעריפים במסגרתה נקבע, בין היתר, כי עובדי משמרת שאינם מקבלים השתתפות בהוצאות רכבם הפרטי זכאים לנסיעה במונית לביתם (נקבנים/יות החל מהשעה 21:00. כל השאר החל מהשעה 23:00) (ר' סעיף 5.2 לרשימת התעריפים). עוד נכתב בנספח זה כי לעובדים שהוגדרו כזכאים לכך על ידי ההנהלה יוצמדו תשלומי אחזקת הרכב לתשלומים עבור "גלובלי 1" וכן כי לעובדים אחרים המקבלים אחזקת רכב על פי החלטת ההנהלה יוצמדו תשלומים אלה לתוספת היוקר (ר' סעיף 13 לרשימת התעריפים). 5. אין חולק על כך כי במהלך המו"מ הקיבוצי שנוהל במהלך השנים בין ההסתדרות מחד לבין הנתבעת מאידך, מו"מ אשר הוביל לכריתתם של הסכמים קיבוציים נוספים, הועלתה על ידי העובדים דרישה להביא בחשבון את רכיב אחזקת הרכב לצורך תשלום עבור עבודה בשעות נוספות אולם, דרישה זו נענתה בשלילה (ר' עמ' 12 לפרוטוקול עדותו של התובע מר איצקוביץ שורות 1- 11, עמ' 10 לפרוטוקול עדותו של מר ציון שמע מזכיר חטיבת עובדי הבנקים וחברות הביטוח בהסתדרות הפקידים וכן, עמ' 3 לעדותו של מר רמפל שורות 9- 20). 6. ביום 9.12.90 נכרת בין ההסתדרות לבין הנתבעת הסכם קיבוצי נוסף במסגרתו הוסכם, בין היתר, כי מחיר השעה הבסיסית של עובד משמרת לצורך חישוב שעות נוספות או חסרות באותה משמרת יכלול אף את רכיב המשמרת, בנוסף לרכיבים הקבועים האחרים (שכר א", "גלובלי 1") וכן, כי התוספת המכונה בהסכם 89 "גלובלי אישי" או "גלובלי 2" תיכלל בערך השעה הבסיסית לצורך חישוב שעות נוספות או חסרות וזאת, בנוסף לרכיבים "שכר א'" ו- "גלובלי 1" (ר' סעיפים 1א ו- 6 להסכם 90 נ/2).. במסגרת הסכם 90' כללו הצדדים אף סעיף בדבר מיצוי תביעות אותו ניסחו כך: "בהסכם זה באו לידי מיצוי כל תביעות העובדים ונציגותם לתשלומים כלשהם בנושאים שסוכמו בהסכם זה בעבור התקופה שקודמת לחתימת הסכם זה." (ר' סעיף 7 להסכם 90 שכותרתו "מיצוי תביעות"). 7. ביום 6.4.92 נערך בין הנתבעת לבין ההסתדרות הסכם קיבוצי נוסף שהסדיר, בין היתר, את שיעור ההפרשות לתגמולים ולפיצויים (באופן שההפרשות לפנסיה תעשינה על בסיס שכר רחב יותר הכולל את רכיב השכר גלובלי 1 במלואו. כן הורחב בסיס השכר לצורך תשלום הפרשות לביטוח מנהלים (כך שהוא יכלול 75% מן הרכיב גלובלי 1). עוד הוסכם כי תבוטל התקרה לביצוע הפרשות לקרן השתלמות) (ר' נ/4). 8. ביום 5.4.94 נערך בין הנתבעת לבין ההסתדרות הסכם קיבוצי שהסדיר את זכאותם של העובדים להשלמת ההפרשות לפיצויים הצבורים בקופות הגמל כאשר לצורך ביצוע ההשלמות יובאו בחשבון גם רכיב אחזקת הרכב, תוספת המשמרות הממוצעת לעובדי המשמרות והתוספת גלובלי 2 (ר' סעיף 10 לנ/3). . 9. אין חולק על כך כי במהלך שנת 1990 נדרשו העובדים המקבלים תשלום עבור אחזקת רכב להציג בפני ההנהלה אישורים המלמדים על בעלות ברכב וכי ועד העובדים הורה לעובדים שלא להציג אישורים שכאלה (ר' עמ' 6 לפרוטוקול עדותו של מר רמפל שורה 18-19 וכן, סעיף 4 לתצהירו של מר אורלב). עם זאת, מעדותם של התובעים שהעידו בפנינו עולה כי מי מהם שזוכה בתשלום עבור אחזקת רכב אף היה בעלים של כלי רכב (ר' עמ' 5 לעדותו של התובע מר רמפל שורה 8 -23. כן ר' עדותו של התובע מר איצקוביץ עמ' 11 שורות 1-2. ר' גם עדותו של התובע מר לארי פאול אשר העיד אומנם כי הרכב שבבעלותו נרשם על שם אשתו וזאת בלא שיידע על כך את הנתבעת, ר' עמ' 4 לעדותו של מר פאול שורות 1-9). יתר על כן, לבית הדין לא הובאה כל ראיה המצביעה כל כך שהנתבעת שילמה למי מתוך מאה עשרים ואחד התובעים או למי מעובדיה תשלום עבור אחזקת רכב, על אף שלא היה בעל רכב (ר' עמ' 6 לפרוטוקול עדותו של מר רמפל שורה 21, וכן, עמ' 7 שורות 1-2). בנוסף יאמר כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, תשלום אחזקת הרכב נעשה רק ביחס לחלק מן העובדים בנתבעת על פי סיכום עם העובד כאשר מהראיות עולה כי סיכום זה נעשה רק לאחר שהעובד נשאל האם יש בבעלותו רכב והשיב על כך בחיוב (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 14-16). 10. אין חולק אף על כך שתשלום אחזקת הרכב משולם לעובדים אף בתקופת חופשה אלא שלטענת הנתבעת הדבר נעשה מסיבות של יעילות ולצורך חיסכון בביוקרטיה (ר' סעיף 3 לרשימת המוסכמות). כמו כן מובא תשלום אחזקת הרכב בחשבון לצורך תשלום גמול עבור שירות במילואים. 11. סכום ההשתתפות בתשלום אחזקת הרכב הינו כפי שהוסכם בין העובדים לבין הנתבעת והוא הועמד לגבי שני שלישים מהתובעים על 16.66% מהשכר ולגבי היתר על שיעורים שונים אחרים (כ- 8% מהשכר ומעלה) (ר' סעיף 6 לתצהיר מר אורלב). 12. מהראיות עולה כי כ-19 עובדים בכירים בנתבעת מקבלים בנוסף לתשלום הנ"ל עבור אחזקת רכב גם תשלומים נוספים הקשורים בהוצאות הנסיעה: חלקם מקבל תשלום עבור אגרת רישוי וביטוח, חלקם תוספת לאחזקת רכב וחלקם מקבל החזר "הוצאות נסיעה היסטורי " בסך של 100 ₪ כאשר סכום זה אינו מתעדכן (ר' סעיף 6 סיפא לתצהיר אורלב). 13. כמו כן עולה מהראיות כי העובדים שזוכו בתשלום עבור אחזקת רכב לא זוכו במקביל גם בתשלום עבור נסיעות (ר' סעף 3 לתצהירו של מר אורלב וכן, ר' עדות מר רמפל עמ' 8 שורות 22. כן ר' עמ' 7 לעדותו של מר רמפל שורה 3, עמ' 11 לפרוטוקול עדותו של מר איצקוביץ שורות 1-4 כן ר' עדותו של מר לארי פאול עמ' 3 שורות 11-17 ). ב. טענות הצדדים 14. טענת התובעים הינה כאמור כי יש לראות את רכיב אחזקת הרכב המעוגן בהסכם 89' כרכיב פיקטיבי וכרכיב המשקף לאמיתו של דבר חלק בלתי נפרד משכר היסוד. משכך, טוענים התובעים יש להביא רכיב זה בחשבון לצורך חישוב ערך שעה נוספת בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. התובעים משתיתים עמדה זו על מספר מאפיינים של תשלום הרכיב כדלהלן: התובעים טוענים כי רכיב אחזקת הרכב מהווה חלק משכר היסוד משום שהוא מתעדכן באופן דומה לאופן בו מתעדכנים רכיבי השכר האחרים וכן, משום שרכיב זה משמש לצורך תשלום פיצויי פיטורים ומשולם לעובדים הן שעה שהם שוהים בחופשה והן בעת שירותם במילואים. כן טוענים התובעים כי הם אינם נדרשים להשתמש ואף אינם עושים שימוש ברכבם הפרטי לצורכי עבודה וכי תשלום אחזקת הרכב אינו מותנה במתן הצהרה על בעלות ברכב או בשימוש בו. בנוסף טוענים התובעים כי השיעור היחסי הנכבד של הרכיב המכונה אחזקת רכב, מתוך שכרם הכולל, מלמד אף הוא על אופיו הפיקטיבי של הרכיב הנ"ל. עוד טוענים התובעים כי חלק מהעובדים' שאינם מזוכים בתשלום עבור רכיב אחזקת רכב, זוכים בתשלום המכונה "גלובלי 2" וזאת, בשיעור זהה לטענתם לשיעור אחזקת הרכב (16.6%) כאשר ההבדל היחיד בין הרכיבים הללו הינו - שרכיב "גלובלי 2" מובא בחשבון לצורך חישוב ערך שעה נוספת, מה שאין כן ביחס לרכיב אחזקת הרכב. התובעים מוסיפים וטוענים כי הם פנו לנתבעת בבקשה להמיר את רכיב אחזקת הרכב ברכיב "גלובלי 2" אולם בקשתם סורבה וכי לדעתם יש ליתן משקל אף לעובדות אלה לצורך הגדרת אופיו האמיתי של רכיב אחזקת הרכב כרכיב פיקטיבי. כן טוענים התובעים - וזאת בהתייחס לטענות הנתבעת בדבר חוסר תום הלב הטמון בתביעתם - כי לכל אורכו של המו"מ הקיבוצי שנוהל עם הנתבעת במשך השנים, הם הבהירו חזור והבהר כי אין בכוונתם לוותר על דרישתם להכללת רכיב אחזקת הרכב בערך שעה לצורך תשלום שעות נוספות וכי דרישה זו הינה דרישה משפטית במהותה. משכך - טוענים התובעים - אין בחתימתו של ארגון העובדים על סעיפים בדבר מיצוי תביעות כלכליות כדי לחסום את דרכם מפני הגשת התביעה דנן. 15. הנתבעת טוענת מנגד כי חזקה שההסדר המעוגן בהסכם 89' בדבר תשלום אחזקת רכב הינו "הסדר אמיתי" וכי על התובעים הטוענים אחרת נדרש לסתור חזקה זו ברמה מוגברת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים לא סתרו חזקה זו ולא הוכיחו כי מדובר בתוספת פיקטיבית בגין אחזקת רכב. כן טוענת הנתבעת כי במקרה דנן התקיימו התנאים המהותיים להכרה בתשלום אחזקת רכב כהחזר הוצאות, להבדיל משכר מוסווה. זאת מהטעם שרכיב זה משולם רק לבעלי רכב בעבור נסיעה מן העבודה לביתם. בנוסף, טוענת הנתבעת כי עדכון תשלום אחזקת הרכב על פי עדכון השכר, אינו גורע מאופיו כהחזר הוצאות בגין אחזקת רכב וכך גם העובדה שהוא משולם בתקופת חופשה ומחלה. הנתבעת טוענת עוד כי אין כל קשר בין התשלום המכונה "גלובלי 2" לבין תשלום אחזקת הרכב, כי לתובעים אין כל זכות שמקורה בדין או בהסכם לכך שרכיב אחזקת הרכב ייכלל בערך שעה לצורך תשלום שעות נוספות וכן כי דין התביעה להידחות אף בשל חוסר תום הלב הטמון בה: הנתבעת הטעימה כי חוסר תום הלב שבהגשת התביעה מתבטא בכך שהתובעים יצרו בפניה לאורך שנים מצג לפיו, הדרישה להכללתו של רכיב אחזקת הרכב בערך שעה ולצורך תשלום שעות נוספות הינה דרישה כלכלית וכי על יסוד מצג זה ניהלו הצדדים לאורך השנים מו"מ קיבוצי שאף זיכה את העובדים בזכויות שונות כמפורט לעיל. הנתבעת טענה כי לו ידעה מלכתחילה כי יש בכוונתם של התובעים לבצע "איגוף משפטי" ולשנות טעמם ביחס לאופייה של הדרישה: מדרישה כלכלית לדרישה משפטית הרי - שהיא הייתה נמנעת מלכתחילה מלהעניק להם זכויות כלכליות שונות במסגרת ההסכמים הקיבוציים שנערכו במהלך השנים. ג. הכרעה 16. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר המצוי בתיק הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: ג/1 רמת ההוכחה המוגברת לה נדרשים התובעים במקרה דנו 17. כפי האמור טענתם המרכזית של התובעים הינה למעשה - כי ההוראה שבהסכם 89', אשר עוגנה במסגרת ההוראות שעניינן החזר הוצאות ואשר לפיה משולם להם רכיב "אחזקת רכב" הינה הוראה פיקטיבית. כיודע, על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 הסכם פיקטיבי קרי - הסכם שנכרת למראית עין בלבד הינו בטל. הפסיקה בתחום משפט העבודה הכירה אף היא בנסיבות בהן יכול שהוראה בהסכם עבודה לרבות, הוראה בדבר תשלום תוספת עבור אחזקת רכב תחשב להוראה פיקטיבית וזאת, שעה שעולה ממכלול הנסיבות כי כוונתם האמיתית של הצדדים ואף התנהגותם לאורך זמן נתנה ביטוי להסדר שונה מן ההסדר הכתוב. השימוש השכיח בעקרונותיו של סעיף 13 לחוק החוזים בתחום משפט העבודה נעשה שעה שעולה ממכלול הראיות כי המעביד - המוחזק על פי רוב כבעל כוח מיקוח רב משל עובדו - ניצל לרעה את כוחו על מנת לעגן בהסכם העבודה הוראה שמטרתה לעקוף את החובה להעניק לעובד זכויות מכוחו של משפט העבודה המגן: כך למשל, ראה בית הדין כבטלה הוראה בהסכם העבודה האישי שהגדירה תשלומים שונים כהחזר הוצאות. זאת שעה שבחינת אופיים האמיתי של התשלומים הללו הובילה למסקנה כי הם שולמו לעובד באופן בלתי מותנה והוו למעשה חלק משכר הבסיס דהיינו - חלק מהשכר הקובע לעניין תשלומן של זכויות על פי חוקי המגן. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אף בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר קבע לאמור: "...בחוזה העבודה שאיננו הסכם קיבוצי בולט אי השוויון במיקוח בין המעביד לעובד. אחת הדרכים שפותחו בדיני העבודה למניעת קיפוחם של עובדים עקב פער זה היא שלילת עקיפתה של התחיקה הקוגנטית המגנה על זכויות העובדים באמצעות כינוי פיקטיבי של חלק נכבד משכר העבודה הרגיל ברכיבים שהתשלום בגינם אינו מעניק זכויות סוציאליות" ראה בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד נא(4) 308. לעומת זאת, שעה שמדובר בהוראה שעוגנה בהסכם קיבוצי - וכזו היא גם ההוראה נשוא דיוננו - ושעה שהוראה זו הינה פרי מו"מ קיבוצי ממושך שבין המעביד לארגון העובדים הווי אומר: בין צדדים שווי כוחות הרי - שאמת המידה שיאמץ בית הדין על מנת לבחון טענה בדבר הוראה פיקטיבית (כביכול) תהיה קשיחה הרבה יותר. קשיחות זו תבוא לידי ביטוי הן במישור המהותי של קביעת המבחנים המשפטיים והאיזון ביניהם והן במישור הראייתי. שכן, קביעה לפיה הוראה שבהסכם קיבוצי הינה למעשה הוראה פיקטיבית לא זו בלבד שאין היא נגזרת מהרציונאל עליו עמדנו לעיל דהיינו - מהצורך באכיפתן הלכה למעשה של זכויות מכוח משפט העבודה המגן (בנסיבות בהן עלול להיווצר כירסום ברמת האכיפה של הזכויות הללו בשל חוסר שוויון בכוח המיקוח) אלא שיש בה גם משום התערבות בחופש המו"מ הקיבוצי וסכנה של התערערות המרקם העדין של יחסי העבודה הקיבוציים ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נב4-12/ ההסתדרות הכללית - האיגוד הארצי של קציני הים - צים - חברת השיט הישראלית בע"מ [פד"ע כו 3], בעמ' 25 לאמור: הסכמים קיבוציים נהנים ממעמד מיוחד. הסכם קיבוצי נהנה מאוטונומיה משפטית רחבה המחייבת ריסון ואיפוק בכל הנוגע להתערבות בית המשפט בתוכנו של ההסכם..." עולה אפוא מהדברים כי על מנת להביא להתערבותו של בית הדין בתוכנו של ההסכם הקיבוצי - במקרה דנן - (הסכם 89') ולקביעה כי ההוראה בעניין תשלום אחזקת רכב כפי שעוגנה בהסכם זה הינה הוראה פיקטיבית ומשכך גם בטלה - נדרשים התובעים להצביע על טעם כבד משקל שיצדיק התערבות זו ואף להוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת ברמת הוכחה מוגברת. משמעות הדבר בענייננו הינה - כי על בית הדין לבחון במקרה דנן בקפידה יתירה כל סממן שעל יסודו מבקשים התובעים לטעון כי ההסדר בדבר תשלום אחזקת הרכב הינו הסדר פיקטיבי ואף את משקלם המצבר של מספר סממנים וזאת הן מהפן המהותי והן מהפן הראייתי. 18. מעבר לכך יאמר כי העובדה שההוראה נשוא דיוננו עוגנה בהסכם קיבוצי והוחלה על עשרות רבות של עובדים מציבה בפני התובעים משוכה ראייתית שאין להתעלם ממנה. שכן, על התובעים לשכנע את בית הדין בכך שהאפיונים אשר על יסודם הם טוענים כי ההוראה בדבר תשלום אחזקת הרכב מהווה הסדר פיקטיבי מתקיימים אצל מרבית חברי הקבוצה ולא רק בקרב חלק קטן ואולי אף זניח הימנה. עמדה זו מבוססת על קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מט/7-5 מדינת ישראל - פרופ' אפרים מנצ'ל, פד"ע כ"א 75 שם נקבע למעשה כי שעה שנדרשת הכרעה בדבר מהותה של תוספת כ"רכיב אמיתי" המותנה בתנאי ושעה שתוספת זו משולמת לקבוצה של עובדים (כפי שנעשה בענייננו) הרי שדי בתשלומה המותנה לחלק הארי של חברי הקבוצה כדי להעיד על אופייה ("האמיתי") ביחס לכלל חברי הקבוצה לרבות, אלה שאינם ממלאים אחר התנאי ובלשונו של בית הדין לאמור: "די בכך שהקבוצה, כקבוצה, [להבדיל מכל פרט מפרטיה] ממלאה אחר התנאי כדי להגיע למסקנה כי ב'תוספת' עסקינן" (עתירה לבג"צ לגבי הליך זה נדחתה - ר' בג"צ 862/89 פרופ' אפרים מנצ'נל' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ"ד(2) 37). משמעות הדברים הינה - כי אין די בהצבעה על קיומם של סממנים העושים את תשלום התוספת בגין אחזקת רכב לתוספת פיקטיבית ביחס לקומץ מן התובעים או ביחס לקומץ מהעובדים הנהנים מתשלומה כדי ללמד על כך שבתוספת פיקטיבית עסקינן. לשם כך נדרשים התובעים לשכנע כי איפיונים אלה מתקיימים אצל מרבית חברי הקבוצה הנהנים מתשלום אחזקת רכב. ג/2 המבחנים המקובלים בפסיקה לצורך איפיונה של התוספת עבור אחזקת רכב כתוספת פיקטיבית 19. לאור קביעותינו דלעיל בדבר אמות המידה הקשיחות שיש לאמץ במקרה דנן לצורך ההכרעה בשאלה העומדת לדיון נתייחס להלן באופן פרטני למבחנים המקובלים בפסיקה בהקשר זה. ג/2/1 המסגרת הנורמטיבית 20. הכלל הנקוט על ידי בתי הדין הוא כי אין לצאת מנקודת הנחה לפיה רכיב שהוגדר כהחזר הוצאות אינו אלא שכר מוסווה המשולם תחת כותרת פיקטיבית וכי הנחת המוצא תהיה הפוכה (ר' דב"ע לה/1-4 רשות הנמלים נ' יונתן ברקת פד"ע ז' 425). בהתאם לכך אף נפסק כי מי שטוען כי תשלום המכונה תוספת איננו אלא חלק משכר היסוד הוא הנושא בנטל הראיה (ר' דב"ע מט/3-141 בלבול סלים נ' מפעלי מאיר בע"מ עבודה ארצי כרך (א) 492). 21. כן נפסק השאלה המנחה שיש לשאול לצורך הבחינה האם רכיב מסוים נחשב כחלק מן השכר הרגיל אם לאו הינה: האם הרכיב מותנה בגורם מיוחד או בקיומו של תנאי. כאשר היות הרכיב מותנה בתנאי מלמד על אופיו כתוספת לשכר הרגיל. קו מנחה זה חל אף לצורך בחינת אופיים של התשלומים הקשורים באחזקת רכב. בעניין דב"ע נד/ 5-7 אלדג'ם - הממונה על תשלום הגימלאות עבודה ארצי כרך לג (4) 41 סקר בית הדין הארצי לעבודה את המבחנים המקובלים לשם הגדרת רכיב אחזקת הרכב כרכיב מותנה מאחר ובאותו עניין ערך ביה"ד סקירה ממצה של סוגיה זו מוצאים אנו להביא את דבריו כלשונם כדלהלן: "-דב"ע לט3-56/, רשות הנמלים בישראל - מאיר מיקא ואח', פד"ע י"א, 44, נדונה השאלה האם 'החזר הוצאות רכב' נכלל 'במשכורת הקובעת' של המשיבים. נפסק כי התשובה היא בשלילה לאחר שהוכח כי תשלום זה שולם לעובד בעל רכב שמשתמש בו לנסיעה לעבודה. כן נפסק כי העדר 'דיווח על היקף הנסיעות וכי התשלום נקבע בסכומים אחידים מדורגים, אינה גורעת מן עובדה שביסודו של התשלום מונח הרעיון להחזיר הוצאות שהוצאו, ותכלית זו מתקיימת לגבי העובדים בעלי הרכב'. (ב). לעומת זאת, ב-דב"ע מה3-150/, פרופ' הלמוט אפשטיין ואח' - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע י"ח, 253, נפסק כי 'רכיבי רכב' מסוימים נחשבים כחלק מהמשכורת, מאחר והם שולמו "לכל מורי האוניברסיטה ללא כל תנאי, ללא דיווח ואף בזמן חופשה, מחלה או מילואים, ושיעורם היה בהתאם לדרגתו של איש הסגל האקדמי, ולא בזיקה, ולו קלושה ביותר, להוצאות בגין רכב או נסיעות אותו הוציא לפועל. יתירה מזאת, הם שולמו... אף למרות שלא היו בעלי רכב כלל' (בעמ' 256). עוד נאמר בהליך הנ"ל כי תשלום של ששה סכומים שונים תחת הכותרת 'רכב', נסיעות, או כיוצא באלה, "מעידה בעליל כי לתוספת שכר כיוונו הצדדים שעה שהסכימו על אותם תשלומים" (עתירה לבג"צ בנושא זה, נדחתה - ר' בג"צ 105/87, האוניברסיטה העברית בירושלים נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ"ב (3), 556). (ג) ב-דב"ע מו3-113/, עירית תל-אביב-יפו - ניסן גפני ואח', נדון תקפה של החלטה של העיריה להפסיק לשלם לעובד תשלומים בעד רכב. בית הדין הקיש לעניין זה מהפסיקה המתייחסת להכרה ברכיב רכב לצורך גימלאות, ופסק כי 'למעשה בשכר עסקינן', ואין העיריה רשאית להפחיתו באופן חד צדדי. לימים, המשיב בהליך האמור פרש לגימלאות, והעובדים אשר ביצעו לאחר מכן את תפקידיו לא קיבלו אחזקת רכב מאחר ולא היה להם רכב ולא היה להם רשיון נהיגה. לפני בית הדין חזרה ונדונה השאלה האם "אחזקת הרכב" אשר קיבל המשיב היא חלק משכרו הרגיל ועל כן היא חלק מן "המשכורת הקובעת" לצורך חישוב קצבתו (דב"ע נד3-60/; דב"ע נד3-51/, עירית תל-אביב-יפו - ניסן גפני (טרם פורסם). נפסק בהליך זה כי "אחזקת הרכב" אשר קיבל המשיב אינה חלק מן 'המשכורת הקובעת', משום שתשלום זה היה מותנה בתנאים של בעלות ברכב ורשיון נהיגה, 'ומשלא מתקיימים התנאים האמורים אין רכיב זה משולם'. (ד) ב-דב"ע מח7-3/, אדוין פפר - מדינת ישראל, פד"ע כ', 296, נבחנה מהותו של תשלום 'רכב גלובלי' כחלק מה'משכורת הקובעת' של המערער. נפסק כי תשלום זה אינו חלק מן השכר הרגיל מאחר והוא מותנה בתנאים, 'והם קיום רשיון נהיגה ובעלות של עובד בעל רכב'. (ה) החלטה דומה נתקבלה ב-דב"ע מט4-21/, ההסתדרות הכללית ואח' - מדינת ישראל (לא פורסם). בהליך זה נתבקש בית הדין להצהיר כי השתתפות בהחזקת רכב לחוקרים ברפא"ל היא חלק מן השכר הרגיל לעניין גימלאות. הבקשה נדחתה מן הטעם שלא כל עובדי המחקר זכאים להחזר הוצאות רכב אלא רק אלה מהם אשר הם בעלי רכב ורשיון נהיגה. נדחתה גם הטענה בדבר העדר דיווח, לאור הנפסק ב-דב"ע לט3-56/, כמפורט ב-(א) לעיל. (ו) ב-דב"ע שן7-9/, ד"ר אהוד פינקלשטיין - הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע כ"ב 442 (פסה"ד פורסם חלקית), נבחנה מהותם של "דמי אחזקת רכב" אשר המערער קיבל על בסיס חישוב שנתי, לעניין הכללתם ב"משכורת הקובעת". אחת מטענות המערער היתה כי לצורך ביצוע עבודתו הוא לא נזקק בדרך כלל לרכב, ובמידה שנזקק לרכב, עמד לרשותו רכב של המשרד. נפסק בהליך זה כי "תשלום בגין השתתפות באחזקת רכב לעובד ציבור אינו נחשב כרכיב לצורך חישוב הגימלה מכוח חוק הגימלאות, אפילו כאשר אינו טעון דווח, וכאשר התשלום נקבע בסכומים אחידים מדורגים". עוד נאמר, כי "למדינה יש ענין שעובדיה יהיו בעלי רכב על מנת שיגיעו לעבודה או יסעו בין מפעל של המעביד, בשעת הצורך. מעדות המערער עולה, כי היו מקרים שבהם השתמש ברכבו לצורך עבודתו. כמו כן, היו תנאים לשם קבלת התשלום, והמדינה דורשת מילוי תנאים אלה על ידי העובד כתנאי לקבלת התשלום". לאור זאת, לא הוכר רכיב זה כחלק משכרו הרגיל של המערער." ג/2/2 מן הכלל אך הפרט 19. ישום העקרונות שהותוו בפסיקה, כאמור לעיל, על רקע העובדה שהחזר הוצאות הרכב מקורו כאמור בהסכם קיבוצי ובשים לב לכך שמדובר בתשלום המשולם לקבוצה גדולה של עובדים מוביל אותנו כאמור למסקנה כי יש לדחות את טענות התובעים. להלן נפרט את טעמינו תוך התייחסות לטענות התובעים כמפורט להלן: 20. ראשית יאמר כי במקרה דנן עולה מהראיות כי כל העובדים שנהנו מאחזקת רכב - הינם גם בעלי רכב: מסקנה זו היא המתבקשת הן מהעבודה שקומץ התובעים אשר העידו בפני בית הדין, קומץ עובדים הנהנה כאמור מתשלום עבור אחזקת רכב, הינו גם בעלים של רכב. יתר על כן התובעים שהעידו בפנינו לא ידעו להצביע ולו על מקרה אחד בו מצב הדברים שונה (ר' עמ' 6 לפרוטוקול עדותו של התובע מר רמפל שורה 23 וכן עמ' 7 שורות 1-2 כמו כן ר' עדותו של התובע מר איצקוביץ עמ' 7 לפרוטוקול). מסקנה עובדתית זו היא גם המסקנה המתבקשת מעדותו של מנכ"ל הנתבעת מר אורלב אשר העיד כי לא ידוע לו ולו על מקרה אחד בו עובד מקבל תשלום עבור אחזקת רכב על אף שאין בבעלותו רכב כלל (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 21-23). בהקשר זה יאמר - כי לא נעלמה מעיננו עדותו של התובע מר לארי פאול עליה השליכו התובעים יהבם. תובע זה, על פי גרסתו, היה הבעלים ואף נרשם כבעלים של כלי רכב וקיבל תשלום עבור אחזקתו וזאת עד לשנת 1996 עת מכר את רכבו ורכש רכב אחר תחתיו אותו רשם על שמה של אשתו. זאת לטענתו, על מנת לאפשר לבת זוגתו להנות מתשלום אחזקת רכב ממקום עבודתה. מר פאול הוסיף והעיד כי לאחר מכירת רכבו כאמור הוא החל להגיע למקום העבודה באוטובוס ולאחר מכן בקטנוע וברכבת אך חרף זאת המשיך לקבל מהנתבעת תשלום עבור אחזקת רכב גם לאחר שנת 1996. לדעתנו, אין ליתן משקל נכבד לעדות זו לצורך ההכרעה בענייננו וזאת מכמה טעמים: מהראיות עולה שמר פאול לא הודיע לנתבעת על מכירת הרכב, ועל רישום הרכב החדש שרכש, אותו רשם על שם אשתו. משמע שתשלום עבור אחזקת הרכב במקרה של מר פאול נעשה בלא שהנתבעת ידעה על עובדות אלה. כל זאת נזכיר, שעה שעל פי הוראתו של ועד העובדים בנתבעת נמנעו העובדים מלדווח על הבעלות ברכב באופן מסודר מדי שנה, חרף דרישתה של הנהלת הנתבעת. עוד יאמר בהקשר זה כי מר פאול העיד למעשה כי גם לאחר השינוי ברישום הבעלות הוא עדיין נותר הבעלים של כלי הרכב החדש שרכש, על אף שהבעלות נרשמה על שם אשתו וכי הנתבעת אשר שילמה עבור אחזקת רכב האמינה כי יש בבעלותו כלי רכב גם לאחר שנת 1996 (ר' עמ' 5 לפרוטוקול שורה 24 ועמ' 4 שורות 5-7). משמע - מעדותו של מר פאול אין ניתן ללמד על תשלום אחזקת רכב על ידי הנתבעת מתוך הסכמה לשלמו גם למי שאין בבעלותו רכב. לכל היותר יש בעדות זו ללמד על תשלום שבוצע עקב טעות ואולי אף הטעיה. לבסוף יאמר כי אפילו סברנו כי מר פאול זוכה בתשלום עבור אחזקת הרכב על אף שלא היה בעלים של כלי רכב - וכאמור לא זו היא מסקנתנו - אזי שעדיין לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתנו ביחס לקבוצת התובעים בכללותה. זאת בשים לב לכך שממכלול הראיות ניתן ללמוד כי מרבית התובעים אם לא כולם אכן היו בעלים של כלי רכב. מסקנה זו היא המסקנה הסבירה המתבקשת לנוכח העובדה שמתוך מאה עשרים ואחד התובעים הנהנים מתשלום אחזקת הרכב לא נמצא ולו אחד שיעיד בפנינו כי אין הוא בעלים של כלי רכב.. 21. זאת ועוד, איש מבין 121 התובעים אף לא העיד כי אין הוא בעל רישיון נהיגה ברכב. איש מבין התובעים (פרט למר פאול שעל משמעות עדותו עמדנו לעיל) גם לא העיד כי הוא אינו עושה שימוש ברכב ולו מעת לעת, לצורך הגעה למקום העבודה מביתו ולצורך חזרה הימנה ובלשונו של התובע מר רמפל לאמור: "אני מגיע עם הרכב לעבודה לעיתים כן ולעיתים לא. אינני יודע כיצד מגיעים רוב חברי לעבודה שיש להם רכב לא עשינו בדיקה לצורך הדיון היום." (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 5-7). משמע - התובעים לא השכילו לשכנענו כי קבוצת העובדים הנהנית מתשלום אחזקת רכב אינה עושה שימוש ברכב לצורך הגעה למקום העבודה ולצורך החזרה הימנה. בנוסף ולאור עדותו של מר רמפל מוצאים אנו לציין כי בית הדין הארצי לעבודה ראה בתשלום עבור אחזקת רכב כהחזר הוצאות של ממש אף שעה שהעובד עשה שימוש ברכב רק לעיתים. בית הדין קבע למעשה כי לצורך ההכרה בתוספת עבור אחזקת רכב כ"תוספת אמיתית" אין צורך להצביע על שימוש קבוע ברכב (ר' דב"ע שנ/7-0 פינקלשטיין נ' הממונה על תשלום הגמלאות עבודה ארצי כד((3) 22 וכן ע"א 300124/98 משה אהרונוביץ מ' ערוגות מושב עובדים להתיישבות בע"מ עבודה ארצי כרך לג(57) 32). מעבר לכך יאמר - כי טענתו של התובע מר רמפל לפיה, הוא עושה שימוש בריכבו רק לעיתים לצורך הגעה לעבודתו לא בא זכרה בתצהירו במסגרתו התייחס מר רמפל אך ורק לשימוש ברכב במהלך יום העבודה להבדיל, מהשימוש בו לצורך נסיעה מביתו לעבודה וחזרה. משכך, סבורים אנו כי יש ליתן משקל ראייתי מוגבל לעדות זו בשל היותה עדות כבושה. זאת ועוד, מההוראות שבהסכמים הקיבוציים שהוצגו בפנינו ניתן ללמוד כי עובדי הנתבעת נדרשו לעבוד בשעות עבודה בלתי שגרתיות, לבצע עבודה במשמרות ואף לעבוד שעות נוספות וכן כי העובדים שזוכו בתוספת עבור אחזקת רכב לא זוכו בכל תשלום נוסף בגין הוצאות נסיעה או הוצאות שימוש במוניות. זאת בשונה מן העובדים שלא זוכו לתשלום עבור באחזקת רכב. מכאן ניתן להסיק כי העובדים אשר זוכו באחזקת רכב אף עשו בו שימוש לצורך הגעה לעבודה או לצורך החזרה הימנה ובמיוחד שעה שנדרשו לעבוד בשעות עבודה בלתי שגרתיות. 22. לא למותר לציין כי העובדה שרכיב אחזקת הרכב שולם רק למי שלא זוכה בתשלום עבור נסיעות מהווה לכשעצמה סממן מובהק לכך שאין מדובר בשכר מוסווה אלא בהחזר הוצאות. 23. זאת ועוד אחרת, התובעים השליכו ויהבם על מספר עובדות מהן ביקשו ללמוד כי רכיב אחזקת הרכב המשולם להם הינו רכיב פיקטיבי המהווה למעשה חלק משכר היסוד. דא עקא שבאף אחת מן העובדות הללו - ובמיוחד, על רקע מכלול הנסיבות עליהן עמדו לעיל, אין כדי להוביל למסקנה זו: 24. בהתאם לאמור, אין ליתן לדעתנו משמעות מכרעת ואף לא נכבדה לעובדה ששיעור התשלום עבור אחזקת הרכב נגזר מעדכון השכר וזאת, כשם שנפסק בעניין זה בדב"ע שנ/22-3 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ עבודה ארצי כרך כ"ט (1) 11. באותו עניין נקבע כזכור כי אין בעובדה זו כשלעצמה כדי ללמד על היותו של תשלום שהוגדר כתוספת - חלק מן השכר. 25. גם בעובדה שתשלום אחזקת הרכב נעשה ללא דיווח אין כדי ללמד על אופיו הפיקטיבי (כביכול) של תשלום זה. זאת בהתאם לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לט/56-3 רשות הנמלים - מיקא ואח', פד"ע י"א 44 שם נקבע כי החזר הוצאות רכב ששולם לעובדי הרשות אינו פיקטיבי ואין לכלול אותו בחישוב המשכורת הקובעת על אף שתשלום זה נעשה ללא דיווח ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "הוכח שהתשלום 'החזר הוצאות רכב' משתלם לעובד בעל רכב שמשתמש בו לנסיעה לעבודה. העובדה, שאין דורשים (או שחדלו לדרוש) דיווח על היקף הנסיעות וכי התשלום נקבע בסכומים אחידים מדורגים, אינה גורעת מן העובדה שביסודו של התשלום מונח הרעיון להחזיר הוצאות שהוצאו, ותכלית זו מתקיימת לגבי העובדים בעלי הרכב " (כמו כן ר' דב"ע נה/58-3 אברהם צבי ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, עבודה ארצי, כרך כח (2), 326 בפיסקה 5, וההפניות שם).. 26. גם בעובדה שהתשלום בגין אחזקת רכב שולם בתקופת החופשה ובגין תקופת המילואים אין לדעתנו כדי להכריע את הכף ולהוביל לאימוץ עמדתם של התובעים ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "יש בזה [בעובדה ששולם לעובד תשלום שהוגדר כהחזר הוצאות בתקופת החופשה] שיקול אחד במכלול הנתונים והשיקולים. על בית הדין לבחון את מכלול הנתונים והשיקולים, ואם יגיע למסקנה כי מהות התוספת לא היתה פיקציה, וכי תשלום התוספת מותנה בתנאי, אין בעובדה של תשלום התוספת בזמן חופשה, מילואים או מחלה להתגבר על מהות התשלום" (ראה דב"ע נה/58-3 אברהם צבי ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, עבודה ארצי, כרך כח (2), 326). 27. זאת ועוד, סבורים אנו כי גם בשיעור התשלום ששולם לתובעים בגין אחזקת רכב אין כדי לשלול את מהותו כהחזר הוצאות אמיתי. זאת, בשים לב לאמות המידה שהוותו בפסיקה בהקשר זה (ר' סעיף 8.8 לסיכומי הנתבעת על האסמכתאות המופיעות שם). 28. לבסוף יאמר כי ניסיונם של התובעים להשליך יהבם על התשלום הקרוי "גלובלי 2" המשולם לקומץ מעובדי הנתבעת וזאת על ללמוד על מהותו של רכיב אחזקת הרכב המשולם להם דינו להידחות ולו מן הטעם שהתובעים לא השכילו להצביע על הקשר בין שני התשלומים הללו מבחינת מהותם. 29. עולה אפוא מן המקובץ כי תשלום אחזקת הרכב שולם לעובדים בעלי רכב ובעלי רישיון נהיגה אשר נהגו לעשת שימוש ברכב לצורך הגעה לעבודה ולצורך החזרה ממנה וכן כי העובדים שקיבלו תוספת זו לא נהנו בנוסף מתשלום החזר הוצאות נסיעה. כן עולה כי התשלום עבור אחזקת רכב לא עולה על השיעור ה"סביר" כפי קביעת הפסיקה. כמו כן מורם מהדברים כי האפיונים עליהם הצביעו התובעים, כל אחד לכשעצמו וכולם במצטבר, אין בהם להטות את הכף לעבר הקביעה כי רכיב אחזקת הרכב הינו רכיב פיקטיבי וזאת במיוחד שעה שאנו מביאים בחשבון את העובדה כי הרכיב נשוא המחלוקת משולם כהחזר הוצאות רכב מכוחה של הסכמה המעוגנת בהסכם קיבוצי משמע- מכוחה של הסכמה המשקפת את תוצאות המו"מ שנוהל בין צדדים שווי כוחות. לאור כל האמור אנו דוחים את התביעה. 30. לאור התוצאה אליה הגענו אנו מחייבים כל אחד מן התובעים בתשלום הוצאות משפט לנתבעת בסך של 200 ₪ ₪ ובסה"כ 24,200 ₪. שכר "פיקטיבי"תלוש שכר