פסק דין פתח דבר 1. בפנינו תביעתו של התובע להורות על החזרתו לתפקידו ולמשרתו - ראש חטיבת מרכז שירותי ייצוא (להלן - מש"י) באגף לסיוע לייצוא ביטחוני (להלן - סיב"ט). 2. עובדות הרקע לתובענה יפורטו להלן: 2.1. התובע עובד במשרד הביטחון מאז שנת 1974. 2.2. במשך כ- 12 שנה כיהן התובע בתפקיד ראש חטיבת מש"י בסיב"ט. 2.3. החל מחודש 11/97 או 12/97 שימש בתפקיד ראש סיב"ט מר יוסי בן חנן. 2.4. בחודש יוני 1999 הוחלט על העברת התובע מתפקידו כראש חטיבת מש"י. 2.5. בהקשר להחלטה הנ"ל, הגיש התובע תביעה לבית הדין (עב 911970/99) וכן בקשה למתן צו מניעה זמני. 2.6. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שעיקרו העברת התובע לתפקיד ר' היחידה למשימות מיוחדות ולתוכניות מחשוב ייחודיות ביחידת מבקר מערכת הביטחון, לתקופת ניסיון, כמתחייב על פי התקשי"ר (נוסחו המלא של הסכם הפשרה מפורט בסעיף 6 להלן). 2.7. בחודש יוני 2000 הודע לתובע על סיום תקופת הניסיון בתפקיד "ר' היחידה למשימות מיוחדות ולתוכניות מיחשוב" ביחידת מבקר המערכת, ועל שיבוצו במינוי (נספח מ/ 3 לתצהיר התובע). לבקשת התובע, הוארכה תקופת הניסיון, ובוטל השיבוץ למינוי קבוע ביחידת המבקר (נספחים מ/ 2, מ/ 4, מ/ 5 ו- מ/ 6 לתצהיר התובע). 2.8. התובע דרש לחזור לתפקידו הקודם כראש מש"י, והנתבעת סירבה להיענות לבקשתו. (התכתבות בעניין זה - נספחים מ/ 6, מ/7, מ/8, מ/9, מ/10, מ/11, מ/12 ו- מ/13 לתצהיר התובע; נספחים א ו- ב לתצהיר יהודה לביא). כפועל יוצא מכך, הגיש התובע את תביעתו, בה עתר לחייב את הנתבעת להחזירו לתפקידו הקודם - ר' מש"י בסיב"ט. 2.9. לטענת התובע, מכוח הסכם הפשרה, בתום תקופת הניסיון, שהוארכה בהסכמה, משהחליט התובע כי הוא מעוניין לחזור לתפקידו הקודם, חייבת הנתבעת להשיבו לתפקידו הקודם כראש חטיבת מש"י, וזאת בהתאם להוראות התקשי"ר. עוד טוען התובע, כי הנתבעת נהגה עמו בחוסר תום לב, הן בהעברתו מתפקידו, הן ביישום הסכם הפשרה, כאשר לא הוצע לו תפקיד בעל תוכן ממשי ביחידת המבקר ולא ניתנו לו סיוע והדרכה הנחוצים להשתלבותו ביחידת המבקר, והן בתקופה שלאחר מכן, כאשר לא נעשה ניסיון ממשי למצוא לו תפקידים חלופיים הולמים. 2.10. לטענת הנתבעת, התובע הפר את הסכם הפשרה, כיון שלא ניסה בתום לב להשתלב בתפקידו החדש ביחידת מבקר מערכת הביטחון, וכמו כן לא שיתף פעולה במציאת תפקידים חלופיים הולמים לאחר שהודיע כי אינו מעוניין בתפקיד זה, אלא עמד על חזרתו לתפקידו הקודם. עוד טענה הנתבעת, כי הסיבות להעברתו של התובע מתפקידו, אשר היו קיימות בשנת 1999, מוסיפות להתקיים, ואין מקום להורות על החזרתו לתפקידו הקודם. בסיכומים, טענה הנתבעת כי תפקידו של התובע אינו קיים עוד. בהיבט המשפטי טענה הנתבעת כי על פי התקשי"ר, היא רשאית להעביר את התובע לתפקיד אחר, ולכן בכל מקרה אין לחייבה להשיב את התובע לתפקידו הקודם. 3. בבקשה לסעד זמני בהליך זה שהגיש התובע הגיעו הצדדים להסדר ביניים מוסכם, לפיו לא תאויש משרתו של התובע דרך קבע עד לשיבוצו של התובע דרך קבע במשרה אחרת או עד להחלטה אחרת בבית הדין, וכי עד ליום 15.2.2001 תפעל הנתבעת להציע לתובע תפקיד חלופי הולם. בהחלטה מיום 28.11.01 התקבלה בקשת המדינה לבטל את התחייבותה שלא לאייש את משרתו ראש מש"י בסיב"ט דרך קבע, עקב התמשכות ההליכים, לנוכח מחלתו של בא כוחו הקודם של התובע. כפי שעולה מעדותו של מר יהודה לביא, בסופו של דבר לא אויש תפקידו של התובע במינוי קבע, לא היה מכרז, והתפקיד אמור להיות מקור לרה ארגון שמתבצע בסיב"ט (פרוטוקול ע' 29, ש' 9 - 17). 4. התובע נאלץ להחליף את בא כוחו אשר הגיש את התביעה, עקב העובדה שבא כוחו הקודם נפגע בתאונה. במהלך ההתדיינות, נדחו בקשות אלה של התובע: 4.1. בקשה שלא להתייחס לתצהירו של מר יוסי בן חנן, ובו פירוט הסיבות שהביאו להעברתו של התובע מתפקידו בשנת 1999. 4.2. בקשת התובע להגיש תצהיר עדות משלים. 4.3. בקשת התובע להגיש עדויות הזמה. על שתי ההחלטות האחרונות הגיש התובע בקשות רשות ערעור, שנדחו על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה. הסכם הפשרה 5. 5. כאמור, התובע מבסס את תביעתו על הסכם הפשרה בין הצדדים בהליך הקודם, ולטענתו הוא זכאי מכוחו לשוב לתפקידו הקודם - ראש מש"י. 6. 6. בשל חשיבות הוראות ההסכם הפשרה, להלן נצטט את הוראותיו במלואן: 1. המבקש, בכפוף לאמור בהסכם זה, יעבור לעבוד ביחידת מבקר מערכת הביטחון בתפקיד ר' היח' למשימות מיוחדות ולתוכניות מחשוב ייחודיות, ברמת תקן/תפקיד זהים לתפקידו הנוכחי בסיב"ט. 2. ההעברה תהיה לתקופת ניסיון כמתחייב על פי התקשי"ר. 3. תנאי השכר של המבקש, עם העברתו ליחידת מבקר מערכת הביטחון, לא יפגעו. המבקש יקבל שכר בהיקף דומה לשכר אותו קיבל ערב העברתו. המבקש, כל עוד בתקופת נסיון, יקבל שכר עידוד כמקובל בסיב"ט וכן "כוננות מחשב" כפי שקיבל בעבודתו בסיב"ט. עם תום תקופת הניסיון יקבל המבקש שכר עידוד כמקובל בגף מבקר המערכת ו"כוננות מחשב" כמקובל במשרד. 4. המבקש יהיה רשאי, על פי בקשת משרד התמ"ס, להיות מועסק בהיקף משרה של עד שליש משרה במשרד הנ"ל וזאת עד תום תקופת הניסיון. אחרי המועד הנ"ל ועפ"י בקשת משרד התמ"ס יוכל המבקש להמשיך להיות מועסק במשרד התמ"ס בהיקף משרה כאמור וזאת בהסכמת מבקר מערכת הביטחון. 5. המבקש יהיה רשאי להשתלם בקורסים הייעודיים של יחידת מבקר מערכת הביטחון כמקובל באגף הנ"ל. לגבי לימודים והשתלמויות נוספות אותן ירצה המבקש לעבור, יגיש המבקש בקשות כמקובל במשרד, והמשרד ידון בבקשות אלה על פי הנהלים המקובלים בגישה חיובית. 6. בין המבקש לבין מנכ"ל משהב"ט תתקיים פגישה אישית תוך 10 ימי עבודה ממועד חתימת הסכם פשרה זה, בכפוף לכך שהמנכ"ל נמצא בארץ. מטרת פגישה זו לאפשר למבקש לשטוח טיעוניו בפני המנכ"ל ולשכנעו כי מן הראוי שלא יועבר מתפקידו בסיב"ט ליחידת מבקר המערכת. עד לפגישה האישית הנ"ל לא יעשה שינוי בפועל בתפקידו של המבקש. המנכ"ל, לאחר שישמע את טיעוניו של המבקש, יחליט אם עליו לעבור ליחידת מבקר מערכת הביטחון אם לאו. הצדדים מסכימים בזאת כי החלטה כאמור של המנכ"ל הינה על פי שיקול דעתו של המנכ"ל והחלטתו תהיה סופית. המבקש וב"כ המשיבה מבקשים מכב' ביה"ד ליתן להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין, ולדחות את הבקשה לצו מניעה זמני ואת התביעה בתיק העיקרי. כב' ביה"ד מתבקש שלא ליתן צו הוצאות למי מהצדדים בהסכם פשרה זה. הסכם פשרה זה נוסח על ידי ב"כ הצדדים. (ההדגשה במקור). העברת התובע מתפקידו בשנת 1999 7. 7. כאמור, הסכם הפשרה נחתם על רקע החלטת הנתבעת להעביר את התובע מתפקידו בשנת 1999, וטענות הצדדים בעניין זה מוצו עם חתימת הסכם הפשרה. עניינו של הליך זה הוא פרשנותו של הסכם הפשרה, דהיינו - האם מכוח הסכם הפשרה הנתבעת חייבת להחזיר את התובע לתפקידו כראש מש"י. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מנושא זה, שכן יש לנושא זה חשיבות הן לעניין הבנת הנסיבות והרקע שקדמו לחתימת הסכם הפשרה, והן לצורך הפעלת שיקול הדעת האם לאכוף את העסקת התובע בתפקיד ראש מש"י, כמבוקש על ידו. 8. 8. לטענת התובע בתצהירו, ביצע את תפקידו כראש מש"י על הצד הטוב ביותר, ובמסגרת תפקידו הוא "חתום" על פרויקטים אדירי היקף. לטענתו, העברתו מתפקידו היא פרי יוזמה של ר' סיב"ט, מר יוסי בן חנן, אשר לא עבד עמו אפילו יום אחד (למעט בנושא הדיווח), ואשר מיום כניסתו לתפקידו פעל להוצאתו של התובע מהאגף, וצמצם את סמכויותיו. כמשתמע מתצהירו של התובע, התנכלות ר' סיב"ט אליו נובעת מויכוח מקצועי שהתנהל ביניהם, בו הצביע התובע על החלטות שגויות של ראש האגף. החלטות שגויות אלה בוצעו וגרמו לבזבוז משאבים, והביאו לביקורת קשה בדו"ח מבקר המדינה. בסופו של דבר, בוצעו תוכניותיו של התובע שבעבר ר' סיב"ט התנגד להן. 9. 9. לטענת הנתבעת, כפי שפורט בהרחבה בתצהירו של מר בן חנן, במהלך כל שנות עבודתו של התובע היה תפקודו לקוי, וכפועל יוצא מכך עוד לפני כניסתו של מר בן חנן ניטלו ממנו סמכויות בתחומים שונים, כך שעם כניסתו של מר בן חנן לתפקיד עסק רק במחשוב, בבקרה ובדיווח. לאחר שמר בן חנן נוכח לדעת כי נושא המחשוב אינו מטופל כראוי על ידי התובע, ניטלה ממנו גם האחריות לנושא זה, והוא טיפל בנושא בקרה ודיווח בלבד. 10. 10. אנו סבורים, כי לצורך ההכרעה בהליך זה, אין מקום להרחיב את היריעה, ולדון בפירוט בכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים לעניין תקופת עבודתו של התובע בסיב"ט שקדמה לחודש 11/97. לעניין זה, מקובלת עלינו טענת התובע בסיכומים כי אירועים אלה אינם רלבנטיים להכרעה בהליך זה. האירועים הרלבנטיים להכרעה בהליך זה הם האירועים אשר הביאו להחלטתו של מר בן חנן לדרוש להעביר את התובע מתפקידו בשנת 1999. 11. 11. לא שוכנענו, כי מר בן חנן התנכל לתובע "מיומו הראשון בתפקיד", וכי שיקולים זרים, כגון ויכוח מקצועי שהתנהל בינו לבין התובע, הביאו אותו להחלטה לבקש להעביר את התובע מתפקידו. מהעדויות בפנינו התרשמנו, כי חילוקי הדעות בין השניים היו חילוקי דעות מקצועיים מהותיים, כאשר מר בן חנן סבר כי התובע אינו מטפל כראוי בתחום המחשוב, תחום שהוא ראה בו תחום בעל חשיבות עליונה. כפי שעולה מחומר הראיות (סיכום דיון מיום 16.3.98, נספח ה' לתצהיר מר בן חנן), לגורמים רבים היו טענות כלפי מערכת המחשוב באגף סיב"ט, עליה היה ממונה התובע. איננו מקבלים את טענת התובע, כי הדיון שהתקיים ביום 16.3.98 היה "ליהוק מתוזמן של טענות כלפי התובע, להצדקת הרחקתו של התובע", וכי לא התקיים דיון בעניין "אסטרטגיה מחשובית סיב"ט לשנת 2000". עוד עולה, הן מהפרוטוקול הנ"ל והן מעדותו של מר בן חנן, כי לדעתו של מר בן חנן התובע לא הציג תוכנית שבה יש פתרונות מיחשוב המתאימים לצרכי אגף סיב"ט. מחומר הראיות עולה כי לעמדתו של מר בן חנן, התובע לא הציג תוכנית אופרטיבית, הניתנת לביצוע, אלא רק מצגות וחוברות (ראו: עדותו של מר בן חנן, ע' 15, ש' 22 - 25; ע' 19, ש' 3 - 12). עוד יש לציין, כי עד לחודש יוני 1998 ניתנה לתובע הזדמנות לטפל בנושא המחשוב. בחודש יוני 1998, לאחר שמר בן חנן לא היה שבע רצון מטיפולו של התובע בנושא המחשוב, הוא קבע כי נושא זה יהיה באחריותו הישירה (נספח ו' לתצהירו של מר בן חנן). 12. 12. הצדדים היו חלוקים בנוגע להיקף תפקידו של התובע עת נכנס מר בן חנן לתפקידו, כאשר לטענת הנתבעת עוד קודם לכניסתו של מר בן חנן לתפקידו ניטלו מהתובע סמכויותיו בארבעה תחומים (שירותי שיווק פרסום ותערוכות, היתרים, נוהלים והדרכה, אמרכלות ואירוח), כך שכבר בעת כניסתו של מר בן חנן לתפקידו התובע היה מופקד רק על שני תחומים - מחשוב ומידע וכן בקרה ודיווח. התובע הכחיש טענה זו, ובסיכומים נטען כי מר בן חנן נטל את סמכויותיו, שלא כדין ובניגוד לכללי המשפט המינהלי וכללי התקשי"ר. מכל מקום, על פי סעיף 11 לתצהירו של התובע, מר בן חנן עבד עם התובע בנושא אחד - נושא הדיווח. נראה, שהאמור בסעיף זה אינו מדויק, שכן כאמור לעיל עד לחודש יוני 1998 טיפל התובע גם בנושא המחשוב. לעניין ההכרעה בהליך זה העובדה המשמעותית היא כי ערב העברתו של התובע מתפקידו, בשנת 1999, עסק התובע למעשה בתחום אחד בלבד - תחום הדיווח, מתוך מכלול התחומים שאמורים להיות באחריותו כר' מש"י. עובדה זו מצביעה בעליל על מצב דברים בלתי אפשרי שנוצר באגף סיב"ט, כאשר התובע, שכיהן במעמד של ראש חטיבה, עסק בנושא אחד בלבד. כאמור, לא שוכנענו כי מר בן חנן פעל בעניינו של התובע ממניעים זרים ופסולים, אלא התרשמנו כי עמדתו המקצועית כממונה היתה כי התובע אינו מתאים למלא את תפקידו. כאמור לעיל, לביקורת על הפעילות בתחום המחשוב שבאחריות התובע היו שותפים גם גורמים נוספים. 13. 13. התובע ניסה לשכנענו כי אין בסיס לטענות מר בן חנן, והצביע על פעילותו בתחום המחשוב בעבר (ראו בעיקר סיכומי התגובה של התובע - סעיפים 14 ו- 15). בהיבט העובדתי, יש לציין כי ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו לא היתה של מר בן חנן לבדו, אלא היו שותפים לה הנהלת המשרד בדרגים הבכירים ביותר וכן וועד העובדים. לעניין זה יש לציין עובדות אלה: 13.1. 13.1. על פי נספח יד' לתצהירו של מר בן חנן, וועד העובדים אישר את העברתו של התובע ליחידת מבקר המערכת. 13.2. 13.2. גם הגורמים המופקדים על ניהול משאבי אנוש במשרד הביטחון תמכו בהחלטה להעביר את התובע מתפקידו בסיב"ט. 13.3. 13.3. על פי סעיף 6 להסכם הפשרה, ניתנה לתובע הזדמנות להעלות את טענותיו בפני מנכ"ל משרד הביטחון, וניתנה לו הזדמנות לשכנעו שלא להעבירו מתפקידו בסיב"ט. מכאן, כי טענותיו של התובע נשמעו בפני הגורם המקצועי הבכיר ביותר במשרד הביטחון, אשר קבע כי על התובע לעבור מתפקידו בסיב"ט. 14. 14. טענתו של התובע, כאילו כל הגורמים המקצועיים במשרד וכן ועד העובדים פועלים על פי "גחמה" של מר בן חנן, אינה מקובלת עלינו. נבהיר, כי גם אם אחד השיקולים להחלטה להעביר את התובע מתפקידו היה עמדתו של מר בן חנן, הרי שיקול זה הוא שיקול לגיטימי, כל עוד עמדתו של הממונה אינה נובעת משיקולים זרים ופסולים, אלא מהערכתו המקצועית את העובד. השיקול של מערכת היחסים בין הממונה לבין העובד, כמו גם מערכת היחסים בין העובד לבין עובדים אחרים, הוא שיקול לגיטימי בהחלטות הנוגעות לעובד - מינוי לתפקיד, העברה מתפקיד לתפקיד וגם פיטורים. ראו: דב"ע מז/ 132 - 3 מלכה אנגלסמן נ' עירית רמת גן, פד"ע יט 225 (סעיפים 6 ו- 7 לפסק הדין). דב"ע שנ/16 - 3 שמואל אלוני נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע כב' 17 (סעיף 13 לפסק הדין). דב"ע מז/134 - 3 דר' אחמד משעל נ' עירית ירושלים ואח', פד"ע כ' 35 (סעיף 6 לפסק הדין). דב"ע נה/112 - 3 יואב אלון נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כח (5) 41 (סעיף 24 לפסק הדין). 15. 15. כידוע, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעביד, ואין הוא הגורם המוסמך לקבוע את התאמתו של התובע לתפקידו ולהעריך את תפקודו. תפקידו של בית הדין הוא לבחון אם החלטת המעביד התקבלה משיקולים ענייניים ולא משיקולים זרים, ותוך שמירה על הכללים המחייבים (במקרה הנדון - כללי המשפט המנהלי, הוראות התקשי"ר) ביחסים שבין העובד לבין המעביד. ראו: עע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו נ' יצחק צויזנר, פד"ע לו 438 (סעיפים 58 ו- 61 לפסק הדין). כאמור לעיל, אנו דוחים את טענתו של התובע כי התנהלותו של מר בן חנן נובעת מהתנכלות אליו ממניעים זרים, וקובעים כי היא מבוססת על הערכתו המקצועית של מר בן חנן את תפקודו של התובע. כמו כן, עמדתו של מר בן חנן אושרה הן על ידי גורמים מקצועיים אחרים במשרד הביטחון (אגף משאבי אנוש ומנכ"ל משרד הביטחון) והן על ידי ועד העובדים. בנסיבות אלה, איננו רואים מקום להתערבות בית הדין בשיקול דעתה של הנתבעת בנוגע להתאמת התובע לתפקיד ראש מש"י. 16. 16. בהתייחס לטענת התובע כי נטילת סמכויותיו עובר להעברתו מתפקידו בשנת 1999 וההחלטה על העברתו מתפקידו נעשו תוך הפרת כללי המשפט המנהלי, ובעיקר ללא שניתנה לו זכות שימוע: 16.1. 16.1. טענה זו אכן מהווה "שינוי חזית", שכן היא לא הועלתה בכתב התביעה. 16.2. 16.2. כמפורט לעיל, העברתו של התובע מתפקידו נעשתה מכוח הסכם הפשרה, שנחתם על ידי התובע עצמו, ובהסכמתו. על פי הסכם הפשרה, תביעתו של התובע נדחתה. לפיכך, גם אם היו לתובע טענות בכל הנוגע להתנהלות הנתבעת עובר להעברתו מתפקידו, הרי טענות אלה נבלעו ומוצו עם חתימת הסכם הפשרה, במסגרתו הסכים התובע להעברתו לתפקיד ביחידת מבקר המערכת ולדחיית תביעתו. 16.3. 16.3. לגופו של עניין - על פי הסכם הפשרה עצמו ניתנה לתובע זכות שימוע בפני מנכ"ל משרד הביטחון, ולתובע ניתנה הזדמנות להעלות בפניו את כל טענותיו בעניין התנהלות מר בן חנן, נטילת סמכויותיו והעברתו מתפקידו. לפיכך, מעבר לכך שהעברת התובע מתפקידו נעשתה מכוח הסכם הפשרה, הרי בפועל ניתנה לתובע זכות שימוע בפני הגורם המקצועי הבכיר ביותר, מנכ"ל המשרד, והתובע העלה את כל טענותיו בפניו. 17. 17. כללו של דבר: העברתו של התובע מתפקידו בשנת 1999 נעשתה מכוח הסכם הפשרה, במסגרתו הסכים התובע להעברתו לתפקיד ביחידת מבקר המערכת ותביעתו נדחתה. בנסיבות אלה, מוצו כל טענות התובע בנוגע לפגמים שנפלו בהתנהלות הנתבעת עובר להעברתו מתפקידו וכן בנוגע להעברתו לתפקיד אחר, והוא מנוע מלהעלותן בהליך זה. מעבר לאמור לעיל, שוכנענו כי העברתו של התובע נעשתה משיקולים ענייניים, של הערכת הממונה את תפקודו המקצועי והתאמתו לתפקיד, כאשר עמדת הממונה זכתה לגיבוי של הגורמים המופקדים על ניהול משאבי אנוש במשרד, מנכ"ל המשרד וועד העובדים. כמו כן, ניתנה לתובע זכות שימוע בפני מנכ"ל משרד הביטחון. בנסיבות אלה, לא מצאנו עילה להתערבות בית הדין בשיקול דעתו של המעביד, ואנו דוחים את טענותיו של התובע כי ההחלטה על העברתו מתפקידו בשנת 1999 נתקבלה שלא כדין. 18. 18. נוסיף, כי איננו מקבלים את טענת התובע כי עצם העובדה שהמדינה הגיעה להסכם פשרה בנוגע להעברתו לתפקיד אחר מהווה הוכחה לצדקת טענותיו. העובדה שמעביד מעדיף להגיע עם עובד להסדר מוסכם, בין מהטעם הענייני כי ביחסי עובד מעביד יש לשאוף להגיע להסדר מוסכם על פני ניהול הליך משפטי, ובין מהטעם המעשי של הימנעות מניהול הליך משפטי ממושך אשר גוזל זמן ומשאבים יקרים, אין בה בשום אופן כדי להעיד על צדקת טענותיו של צד זה או אחר. התנהלות הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה ובמהלך ההתדיינות בהליך זה 19. 19. כל צד טען כי משנהו נהג בחוסר תום לב, הן ביישום הסכם הפשרה והן בניסיונות למצוא לתובע תפקיד חלופי ראוי לאחר שהתובע הודיע כי אינו מעוניין בתפקיד ביחידת מבקר המערכת. לעניין זה אנו קובעים, על יסוד התרשמותנו מחומר הראיות ומהעדויות, כי התנהגות שני הצדדים לקתה בחוסר תום לב. מחד - התובע לא עשה מאמץ אמיתי להשתלב בתפקידו ביחידת המבקר, וכן לא שיתף פעולה במציאת תפקידים מתאימים. מאידך - גם התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לקליטת התובע ביחידת המבקר לא היתה ראויה, וכמו כן הפרה הנתבעת את הוראות הסכם הפשרה בנוגע להמשך עבודתו של התובע במשרד התמ"ס. להלן, נפרט קביעות אלה. 20. 20. על פי התרשמותנו מהעדויות ומחומר הראיות, התובע בעצם לא השלים עם ההחלטה להעבירו מתפקידו בסיב"ט לתפקיד ביחידת המבקר. כבר בחודש 12/99, לאחר שמנכ"ל משרד הביטחון קבע כי עליו לעבור מתפקידו, פנה התובע למנכ"ל משרד הביטחון בדרישה לבדיקה נוספת של תפקודו המקצועי מול תפקודו של ר' סיב"ט (נספח מ/ 14 לתצהיר התובע). מכאן, על אף שהתובע עבר פיזית לתפקידו ביחידת מבקר המערכת, הוא המשיך לנהל את המאבק על תפקידו הקודם בסיב"ט. גם במכתבו מחודש יוני 2000 (נספח מ/ 2 לתצהיר התובע), אומר התובע כי הצבתו ביחידת המבקר היתה "בניגוד לרצונו" ומתוך "אילוץ". מסמכים אלה מעידים על עמדתו של התובע, אשר עבר לתפקידו ביחידת המבקר כ"מי שכפאו שד", וכפועל יוצא מכך - לא עשה מאמץ אמיתי להשתלב בעבודה ביחידת המבקר. 21. 21. התובע לא הכחיש כי למעשה לא הגיש אף דו"ח ביקורת במהלך תקופת עבודתו ביחידת המבקר, אולם טען כי לא קיבל הכשרה מתאימה, וכן כי לא איפשרו לו לעבור תהליך של הכשרה, על ידי צירופו לצוות כדי ללמוד (פרוטוקול ע' 10, ש' 15 - 21; ע' 11, ש' 1 - 9). כמו כן טען כי הצעות שהעלה נדחו ללא הצדקה (פרוטוקול ע' 10, ש' 7 - 13). נראה, שהתובע לא השלים עם כך שעליו לבצע את המשימות המוטלות עליו על ידי הממונים עליו ביחידת המבקר, ולא משימות שנבחרות על ידו. אמנם, מוצאים אנו טעם בטענותיו של התובע לעניין האיחור בשליחתו לקורס הכשרה ובעניין אי צירופו לצוות קיים על מנת שילמד. יחד עם זאת, בסופו של דבר, נשלח התובע לקורס (עדות התובע, פרוטוקול ע' 10, ש' 17 - 18). כמו כן, לא מקובלת עלינו טענת התובע כי לא היה מסוגל להכין אפילו טיוטה של דו"ח ביקורת, וזאת לאור וותקו הרב בעבודה במשרד, היכרותו עם תהליכי העבודה במשרד, ויכולת הביטוי שלו, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים הרבים שכתב והוגשו לתיק בית הדין. גם הנושא שהוטל על התובע לבחון, "רכש תוכנה, חומרה ואחזקתם עבור ממר"ם" התאים לכישוריו המקצועיים של התובע, שכן הוא עסק במסגרת עבודתו בסיב"ט בתחום המחשוב. אנו סבורים, כי התובע לא היה רשאי להחליט "על דעת עצמו והבנתו" (עדות התובע, פרוטוקול ע' 11, ש' 9) להפסיק את ביצוע המשימה שהוטלה עליו, והיה עליו לבצעה כמיטב יכולתו. 22. 22. מאידך, נראה לנו כי גם משרד הביטחון לא נהג בתום לב ביישום הסכם הפשרה, וזאת בשלושה היבטים: 22.1. 22.1. הראשון - בניגוד לסעיף 4 להסכם הפשרה, לא אופשר לתובע להיות מועסק במשרד התמ"ס. בכל הנוגע לטענה שהועלתה בעדותו של מר און כי בירר אצל האחראי במשרד הביטחון וקיבל תשובה כי משרד הביטחון לא נזקק לשירותיו של התובע, (עדות מר און, ע' 39, ש' 8 - 11; ע' 40, ש' 12 - 14), הרי על פי סעיף 4 להסכם הפשרה, הגורם שצריך לקבוע אם הוא זקוק לשירותיו של התובע הוא משרד התמ"ס ולא משרד הביטחון. מכל מקום, משרד הביטחון התחייב בהסכם הפשרה לאפשר לתובע להמשיך לעבוד במשרד התמ"ס, ולא היה רשאי להתנער מהתחייבות זו. עוד יש לציין, כי כעולה ממכתב ע' לסמנכ"ל למשאבי אנוש מיום 5.10.99 (מוצג ת/ 16 בתיק המוצגים), המשרד גם הביע עמדתו שאין לו התנגדות להמשך עבודת התובע במשרד התמ"ס במקביל לתפקידו המיועד ביחידת מבקר מערכת הביטחון. באשר לטענה שמדובר בעיסוק "לא חוקי" על פי חוק הביקורת הפנימית (עדות מר און, ע' 39, ש' 12 - 14; ע' 40, ש' 15): ראשית, ראוי היה שעניין זה ייבדק על ידי גורמים במשרד הביטחון בטרם ניתנה התחייבות לתובע בהסכם הפשרה. שנית, על המשרד היה לפנות לבית הדין ולבקש לשנות את הסכם הפשרה, ולא לפעול חד צדדית בעניין. 22.2. 22.2. השני - על אף שקבענו כי לא היתה הצדקה לכך שהתובע לא ביצע את המשימה שהוטלה עליו, הכנת טיוטת דו"ח ביקורת, מוצאים אנו טעם בטענת התובע כי מן הראוי היה להיענות לבקשתו ולאפשר לו להצטרף לצוות כדי ללמוד את העבודה. כמו כן, בהתחשב בכך שדובר על תקופת ניסיון בת שישה חודשים, מן הראוי היה לשלוח את התובע לקורס בתחילת תקופת הניסיון ולא חמישה חודשים לאחר שהחל את תפקידו. 22.3. 22.3. השלישי - בחודש יוני 2000 הודע לתובע כי עמד בתקופת הניסיון (מוצג מ/ 3 לתצהיר התובע), על אף שמעדותו של מר און עולה בבירור כי התובע לא עמד בתקופת הניסיון, וכי יחידת מבקר המערכת לא היתה מעוניינת בהמשך עבודתו של התובע אצלה (עדות מר און, ע' 38 ש' 20 - 25). אנו סבורים, כי גם התנהלות זו אינה ראויה. על המשרד היה להתמודד עם הסיטואציה שנוצרה (בין בדרך של העברת התובע לתפקיד אחר, בין בדרך של נקיטת הליכים על פי דין בהתחשב בעמדת המשרד כי התובע לא עשה מאמץ להשתלב בתפקידו), ולא "לטייח" את המצב, על ידי מינויו של התובע במינוי קבע לתפקיד ביחידת מבקר מערכת הביטחון. 23. 23. כללו של דבר: בכל הנוגע ליישום הסכם הפשרה, אנו קובעים כי שני הצדדים לא נהגו בתום לב ביישום הסכם הפשרה. התובע מצדו לא השלים עם העברתו מתפקידו ולא עשה מאמץ אמיתי להשתלב בתפקידו ביחידת מבקר המערכת, ובהמשך לכך פשוט נמנע מלבצע עבודה כלשהי, ולמעשה קיבל שכר (על פי רמת תפקידו כר' מש"י) ללא מתן תמורה כלשהי בעבודה. מנגד, גם משרד הביטחון הפר את הסכם הפשרה בכל הנוגע להמשך עבודתו של התובע במשרד התמ"ס, וכמו כן לא נענה לבקשותיו הלגיטימיות של התובע בעניין הכשרתו לתפקיד, שכן התובע נשלח לקורס זמן רב לאחר שהחלה תקופת הניסיון, וסורבה בקשתו להצטרף לצוות על מנת ללמוד את תפקיד הביקורת. 24. 24. באשר להתנהלות הצדדים החל מחודש ספטמבר 2000, מועד בו הודיע התובע כי אינו מעוניין בתפקיד ביחידת מבקר המערכת, וכי הוא מבקש לחזור לתפקידו הקודם בסיב"ט: 24.1. 24.1. על פי התרשמותנו, התובע לא גילה נכונות אמיתית למציאת תפקיד חלופי, ולמעשה דבק בתפקידו כר' מש"י, אשר לא השלים עם העברתו ממנו לאחר חתימת הסכם הפשרה. כך למשל, התובע לא בדק אם ניתן לערוך את השינויים ביחידת המבקר, על מנת לאפשר לו לבצע את התפקיד שהועלה בפגישה בינו לבין מר לביא (פרוטוקול ע' 6, ש' 8 - 16). זאת ועוד. ממכתבו של התובע מיום 1.2.2001 (נספח ד' לתצהירו של מר יהודה לביא) עולה כי התובע העמיד תנאים לכל תפקיד חלופי, כך שיהיו בו "כפיפים" ו"עוצמות ניהול". אנו סבורים, כי העמדת תנאים אלה, שברור שמעטים התפקידים המקיימים אותם, מעידה על כך שלתובע לא היתה נכונות אמיתית לקבל תפקידים חלופיים. אנו סבורים כי התובע ידע שהצעתו לתפקיד חלופי כמפורט במכתב הנ"ל היא הצעה בלתי ריאלית. גם ממכתבו מיום 28.2.2001 (מוצג ת/ 10) עולה כי התובע למעשה לא ויתר על תפקידו בסיב"ט, וכי הוא רואה בו את "תפקידו האמיתי", וחזר על התנאים שבתפקיד החלופי שיוצע לו יהיו "כפיפים" ו"עצמה" כבתפקידו הקודם. כללו של דבר: אנו קובעים כי נכונותו של התובע לקבלת תפקיד חלופי היתה מן השפה ולחוץ בלבד, כאשר למעשה התובע לא השלים עם העברתו מתפקידו כר' מש"י ודבק בכך שיוחזר אליו, על פי פרשנותו שלו להסכם הפשרה. 24.2. 24.2. באשר להתנהלות המשרד: נראה לנו, כי בשלב מסוים, הגיע המשרד למסקנה כי אין טעם בהצעת תפקידים חלופיים לתובע, לנוכח עמדתו הבלתי מתפשרת של התובע, אשר דרש להחזירו לתפקידו הקודם בסיב"ט, והתנאים הלא ריאליים שהעמיד לתפקיד חלופי, והעדיף שהעניין יוכרע בהליך המשפטי. דבר זה עולה גם מהודעת הנתבעת אשר סירבה להליך גישור בתיק, וביקשה להמשיך את ההליכים בתיק. לאור התרשמותנו אנו מעמדתו של התובע, שלא היה מוכן לשקול באופן אמיתי תפקידים חלופיים, אנו סבורים כי התובע הוא זה שגרם להתנהלות המשרד, אשר לא הציע לתובע תפקידים חלופיים נוספים, מעבר לתפקיד במל"ן (נספח ג' לתצהירו של יהודה לביא). 25. 25. ב"כ התובע הדגיש בסיכומיו את מכתביו של עו"ד שמעון אבירן, סגן היועץ המשפטי של משרד הביטחון (מוצגים ת/8, ת/9, ת/11 ו- ת/12), אשר מהם עולה לטענתו, כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב בעניינו של התובע. איננו סבורים כי מכתבים אלה תומכים בטענת התובע, כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב בעניינו. 25.1. 25.1. בטרם נתייחס למכתבים, נציין כי הנתבעת לא הסתירה מהתובע את עמדתה החד משמעית לפיה אין מקום לחזרתו לסיב"ט לתפקידו הקודם, וזאת עוד בטרם נקט התובע בהליך משפטי. עמדה זו הובהרה לתובע בשיחה בין התובע לבין מר יהודה לביא מיום 24.9.2000, אשר הודיע לתובע כי הנתבעת תחפש פתרון חלופי להעסקתו (נספח מ/ 7 לתצהירו של התובע), וכן במכתבו של מר צביקה כהן מיום 12.10.2000 (נספח מ/9 לתצהירו של התובע). דברים אלה גם הובהרו במכתבים לבא כוח התובע (נספחים א' ו- ב' לתצהירו של מר יהודה לביא). 25.2. 25.2. מוצג ת/ 8: העובדה כי הסעיף בדבר תקופת הניסיון נדרש על ידי התובע, והיווה לדעתו "מאושיות ההסכם ומשום 'רשת הצלה' עבורו" אינה מעידה כי המשרד נוהג בחוסר תום לב. כעולה בפירוש מהמשכו של המכתב, גם הייעוץ המשפטי סבר כי האופציה של החזרת התובע לתפקידו הקודם אינה האופציה היחידה המתחייבת מהסכם הפשרה, וכי קיימת גם אפשרות להעברתו לרוחב לתפקיד אחר, מהסיבות אשר היו קיימות בשנת 1999. אין זה נכון אפוא כי המשרד קיבל חוות דעת משפטית לפיו חובה עליו להחזיר את התובע לתפקידו הקודם, והוא פעל בניגוד לחוות דעת זו. 25.3. 25.3. מוצג ת/9: במכתב זה, מבהיר היועץ המשפטי כי על הנהלת המשרד לפעול ולהציע לתובע תפקידים חלופיים, כי במצב הקיים בו לא הוצעו לתובע תפקידים חלופיים לא הושארה לתובע אופציה מעבר להחזרתו לתפקידו בסיב"ט. אין באמור במכתב זה משום אישור לטענת התובע כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב. נדגיש, כי הנתבעת היתה מודעת לכך שלא ניתן לחייב את התובע להישאר בתפקידו ביחידת המבקר, והיתה מודעת לכך שעליה להציע לו תפקידים חלופיים. עניין זה עלה במפורש בהתכתבות בין התובע לבין הנתבעת בחודשים ספטמבר 2000 ואוקטובר 2000, כמפורט בסעיף 25.1 לעיל. 25.4. 25.4. מוצג ת/ 11: מסמך זה מסכם את הסדר הביניים בין התובע לבין הנתבעת, וחוזר שוב על כך שעל הנתבעת להציע לתובע בתום לב תפקידים חלופיים. כאמור לעיל, אנו סבורים כי התובע הוא זה שהכשיל מציאת תפקיד חלופי, בהעמידו תנאים בלתי ריאליים, ובדבקותו בתפקידו הקודם. 25.5. 25.5. מוצג ת/12: במכתב זה מבקש ב"כ התובע לראות "הוכחה לאסטרטגיה" שנקט משרד הביטחון, אשר נקט בתחבולה שתכליתה להטיל על התובע נטל ראייתי על אי קיום הסכם הפשרה מצד התובע בתום לב, כביכול. אכן, אין הדעת נוחה מאופן ההתבטאות במכתב זה, אולם איננו סבורים שיש להסיק ממנו על "אסטרטגיה", שכן יש להתייחס למכתב על רקע האירועים שקדמו לו, ובכללם כפי שקבענו, העובדה כי התובע לא עשה מאמץ אמיתי להשתלב בתפקידו החדש ביחידת המבקר. לפיכך, גם באמור במכתב זה אין כדי לשנות את קביעותינו העובדתיות כמפורט לעיל, אשר נעשו על סמך התרשמותנו מעדויות הצדדים בפנינו ומכלול חומר הראיות. 26. 26. התובע הציג במהלך החקירה הנגדית שתי פניות שלו לנתבעת, בהן התעניין בנוגע לתפקידים חלופיים. בכל הנוגע לתפקיד נציג משרד הביטחון בנציבות שירות המדינה (מוצג ת/ 1) - הרי כפי שהובהר מעדותו של התובע (ע' 7, ש' 6), הובהר לתובע כי מדובר בתפקיד שאינו רלבנטי. באשר לתפקיד ר' היחידה להדרכה (מוצג ת/ 3) - כעולה ממכתבו של התובע, הוא ביקש פרטים על התפקיד ולא הציע את מועמדותו לתפקיד. כמו כן, ככל שהיה מכרז לתפקיד (ועניין זה לא הוברר מחומר הראיות בפנינו) - דבר לא מנע מהתובע להגיש מועמדות לתפקיד. מעבר לכך, לנוכח תחומי העיסוק של התובע בעבר, לא נראה כי מדובר בהצעה ריאלית של התובע. 27. 27. כללו של דבר: אנו קובעים כי שני הצדדים נהגו בחוסר תום לב בכל הנוגע ליישום הסכם הפשרה. כמו כן, אנו קובעים כי לתובע לא היתה נכונות אמיתית למציאת תפקיד חלופי, וכי הוא העמיד תנאים בלתי ריאליים לתפקיד חלופי. זאת, לנוכח רצונו לחזור לתפקידו הקודם, ר' מש"י, אשר התובע לא השלים עם העברתו ממנו, על אף הסכמתו בהסכם הפשרה. עמדתו הבלתי מתפשרת של התובע גרמה לכך שמשלב מסוים הנתבעת לא הציעה לתובע תפקידים נוספים, מעבר לתפקיד במל"ן, והעדיפה כי עניינו של התובע יוכרע בבית הדין. האם הנתבעת חייבת להשיב את התובע לתפקידו הקודם על פי הסכם הפשרה? 28. 28. השאלה המשפטית בה עלינו להכריע היא האם מכוח הוראות הסכם הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, חייבת הנתבעת להשיב את התובע לתפקידו הקודם - ר' מש"י. לטענת התובע, זכותו לחזור לתפקידו על פי הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין חלוט ומחייב, כמפורט להלן: 28.1. 28.1. על פי סעיף 2 להסכם הפשרה, העברת התובע לתפקיד ביחידת המבקר נעשתה לתקופת ניסיון, כמתחייב על פי התקשי"ר. 28.2. 28.2. פסקה 13.824 לתקשי"ר קובעת כמפורט להלן: א. בתום תקופת הניסיון, לרבות תקופת הארכה לפי פסקה 13.825, רשאי עובד לבקש לחזור למשרתו הקודמת. הבקשה תופנה בכתב אל האחראי ואם הועבר ממשרד אחר - גם לאחראי של המשרד האחר. ב. ביקש עובד לחזור למשרתו הקודמת, חייב האחראי להחזירו לא יאוחר מחודש ימים מיום קבלת בקשת העובד. ג. בהודעה על שינויים בשיבוץ (מדף 2716) בעת החזרתו למשרתו הקודמת, יצוין בפירוש כי הדבר נעשה על פי בקשת העובד כמפורט בנסמן א' לעיל. התובע סומך טענתו גם על המכתב מוצג ת/8, בו מאשר עו"ד אבירן כי סעיף זה היה לדעת התובע "מאושיות ההסכם ומשום 'רשת הצלה' עבורו". 29. 29. אין בידינו לקבל טענה זו של התובע, ואנו סבורים כי הנתבעת אינה חייבת להשיבו לתפקידו הקודם, מנימוקים שיפורטו להלן. 30. 30. מפרשנות הסכם הפשרה בשלמותו, עולה שאין לתובע זכות לחזור לתפקידו הקודם: 30.1. 30.1. אמנם, על פי סעיף 2 להסכם הפשרה, התובע עבר לתפקידו החדש לתקופת ניסיון, כ"מתחייב על פי התקשי"ר". אולם, אין לקרוא את הסכם הפשרה באופן מילולי, במנותק מנסיבות חתימתו. לדעתנו, אין בהסכם הפשרה הסכמה של הנתבעת להחזיר את התובע לתפקידו הקודם אם תקופת הניסיון בתפקיד החדש לא תעלה יפה. 30.2. 30.2. אנו סבורים, שקריאת הסכם הפשרה בשלמותו, ובעיקר סעיף 6 להסכם הפשרה, מביאה למסקנה כי התובע עבר לתקופת ניסיון ביחידת המבקר, אך אין לו הזכות לשוב לתפקידו הקודם אם תקופת הניסיון לא תעלה יפה. דבר זה עולה מסעיף 6 להסכם הפשרה, בו נקבע שהחלטת מנכ"ל משרד הביטחון בנוגע להעברתו של התובע מתפקידו בסיב"ט היא סופית. 30.3. 30.3. גם הרקע לחתימת הסכם הפשרה ונסיבות חתימת הסכם הפשרה מביאים למסקנה שאין לפרש את הסכם הפשרה כמחייב את הנתבעת להשיב את התובע לתפקידו בסיב"ט. כפי שפורט לעיל, על פי חוות דעתו של הממונה על התובע, אשר קיבלה את אישור הגורמים המקצועיים במשרד הביטחון וכן את אישור וועד העובדים, לא היה מקום להמשך עבודתו של התובע באגף סיב"ט. בנסיבות אלה, אין זה סביר לפרש את הסכם הפשרה כך שהנתבעת הסכימה כי על אף נסיבות אלה, תעמוד לתובע זכותו לשוב לתפקידו הקודם. 30.4. 30.4. אנו סבורים, כי הפרשנות הנכונה של הסכם הפשרה, על רקע נסיבות חתימתו וכן לאור הוראת סעיף 6 להסכם הפשרה, היא כי העברתו של התובע ליחידת מבקר המערכת היא לתקופת ניסיון, במובן זה שהן הנתבעת והן התובע יבחנו את התאמתו של התובע לתפקיד החדש, וכי אין לחייב את התובע בהמשך העסקתו בתפקיד החדש, ככל שיגיע למסקנה כי תקופת הניסיון לא עלתה יפה. אולם, אנו דוחים את פרשנות התובע לפיה יש לחייב את הנתבעת בהשבתו לתפקידו הקודם, על פי החלטתו שלו בלבד, ככל שיודיע על רצונו לעשות כן. אנו סבורים, כי עניין העברתו של התובע מתפקידו בסיב"ט נסתיים בהליך הקודם, כאשר על פי סעיף 6 להסכם הפשרה החלטת מנכ"ל משרד הביטחון בנושא היא סופית. ככל שתקופת הניסיון בתפקיד החדש ביחידת המבקש לא עלתה יפה, זכותו של התובע לבקש שלא להמשיך לעבוד בתפקיד זה, ועל הנתבעת לפעול בתום לב למצוא לו תפקיד חלופי. 30.5. 30.5. איננו סבורים כי ממכתבו של עו"ד אבירן (ת/ 8) עולה כי הנתבעת התחייבה להחזיר את התובע לתפקידו הקודם, אם יבקש זאת. העובדה כי התובע עמד על כך שתהיה לו תקופת ניסיון בתפקיד החדש, אין משמעותה התחייבות של הנתבעת להשיבו לתפקידו הקודם, אם תקופת הניסיון לא תעלה יפה, אלא, כאמור, מתן זכות לתובע לבקש לקבל תפקיד אחר. 31. 31. לחלופין, בכל מקרה, הנתבעת רשאית להעביר את התובע לתפקיד אחר: 31.1. 31.1. אנו סבורים, כי אין לפרש את הסכם הפשרה כשולל את סמכותה של הנתבעת על פי התקשי"ר להעביר את התובע לתפקיד אחר. 31.2. 31.2. בהתאם לסעיף 11.211 לתקשי"ר, הנתבעת רשאית לקבוע את מקום עבודתו הקבוע או הזמני של העובד, הן בכניסתו לשירות ובהן בהמשך שירותו. כפי שקבענו לעיל, הנסיבות בשנת 1999 הצדיקו את העברתו של התובע לתפקיד אחר, ולא חל שינוי בנסיבות אלה במועד הגשת התביעה או במהלך ההתדיינות בתביעה. 31.3. 31.3. אנו דוחים את טענת התובע בתגובה לסיכומים כי טענה זו מהווה שינוי חזית. כאמור לעיל, כבר במכתבים של הנתבעת עוד לפני הגשת התביעה, הבהירה הנתבעת כי בכוונתה לעשות שימוש בסמכותה ולמצוא לתובע תפקיד חלופי, ולא להחזירו לתפקידו הקודם (נספחים מ/ 7 ומ/ 9 לתצהירו של התובע). כמו כן, טענה זו הועלתה על ידי הנתבעת במפורש בכתב ההגנה (סעיף 16 לכתב ההגנה). גם העובדה שהנתבעת לא נקטה צעד חד צדדי של העברת התובע לתפקיד אחר במהלך ההתדיינות אינה יכולה לפעול נגדה. 31.4. 31.4. כאמור לעיל, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא אם החלטתה נתקבלה משיקולים זרים, הפרת כללי המשפט המינהלי, הפרת כללי הצדק הטבעי וכו'. כאמור לעיל, קבענו כי ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו נתקבלה משיקולים ענייניים, על יסוד חוות דעתו של הממונה על התובע, באישור הגורמים המקצועיים במשרד ובאישור וועד העובדים, ולאחר שניתנה לתובע זכות טיעון. לא חל שינוי בנסיבות אלה, ולכן איננו סבורים כי יש מקום להתערבות בשיקול דעתה של הנתבעת שלא להשיב את התובע לתפקידו. בכל מקרה, אין מקום להעניק סעד של אכיפה במקרה הנדון 32. 32. גם אם היינו מגיעים למסקנה כי הסכם הפשרה העניק לתובע את הזכות להחזרתו לתפקידו הקודם, על בית הדין לשקול אם הסעד של אכיפה הוא הסעד הראוי בנסיבות העניין. סעד של אכיפה הוא סעד הנתון לשיקול דעתו של בית הדין, כאשר על בית הדין לשקול אם האכיפה "צודקת בנסיבות העניין" וכן את "השפעת האכיפה על יחסי העבודה במקום העבודה". ראו: דב"ע נז/300 - 3 דר' דוד וייס נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פד"ע לה 607 (סעיף 23 לפסק הדין). דב"ע מו/170-3 מדינת ישראל נ' דוד מצגר, פד"ע יח 157 (סעיף 7 לפסק הדין). ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני - כל ישראל חברים בתל אביב יפו נ' יצחק צויזנר, פד"ע לו 438 (סעיף 62 לפסק הדין והפסיקה בהערת שוליים 52). 33. 33. אנו סבורים, כי במקרה הנדון, אין מקום להורות על החזרתו של התובע לתפקידו הקודם, משיקולים אלה: 33.1. 33.1. האכיפה היא "בלתי צודקת בנסיבות העניין" - לאור קביעותינו כי התובע לא ניסה בתום לב להשתלב בתפקידו החדש, על אף הסכמתו בהסכם הפשרה, ולא שיתף פעולה במציאת תפקיד חלופי, אין מקום להורות על החזרתו לתפקידו הקודם. 33.2. 33.2. השפעת האכיפה על יחסי העבודה במקום העבודה - על פי התרשמותנו מהעדויות בפנינו, אין אפשרות לעבודה משותפת של התובע ושל מר בן חנן, ראש סיב"ט, והפערים ביניהם אינם ניתנים לגישור. אין צריך להרחיב את הדיבור על כך שמצב של חוסר יכולת לעבוד בשיתוף פעולה וחוסר אימון בין ראש האגף לבין ראש חטיבה מרכזית באגף יביא לשיבוש עבודתו של האגף ופעילותו החשובה. בנסיבות אלה, על רקע קביעתנו כי אין מדובר בהתנכלות אישית משיקולים זרים של מר בן חנן לתובע, אנו סבורים כי עלינו להביא בחשבון את השיקול של השפעת האכיפה על יחסי עבודה במקום העבודה, ולהימנע מלהורות על החזרתו של התובע לתפקיד ר' מש"י. 34. 34. נדגיש, כי התובע לא תבע בתביעתו סעד חלופי של פיצוי על הפרת הסכם, ולכן אין צורך שנדון אם התובע זכאי לפיצוי כלשהו, היה וייקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם. מעבר לדרוש נציין כי במהלך כל ההתדיינות התובע מקבל שכר על בסיס תפקידו כר' מש"י, ולכן אין לדעתנו מקום לפסוק לו פיצוי נוסף כלשהו, אפילו ייקבע כי הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה. 35. 35. הערה לסיום: כאמור לעיל, ממועד סמוך לאחר הגשת התביעה, לא נתקיימה הידברות בין הצדדים למציאת תפקיד חלופי לתובע, או כל הסדר אחר בנוגע להעסקתו בנתבעת. כפי שקבענו לעיל, התנהלות התובע, אשר דבק בדרישתו לחזור לתפקידו הקודם, שכן לא השלים למעשה עם העברתו ממנו, ולא גילה נכונות אמיתית לעבור לתפקיד חלופי, גרמה לכך שבשלב מסוים משך המשרד את ידו מהעניין, וגם הוא מצדו לא פעל למציאת תפקיד חלופי לתובע. אנו מקווים, שלאחר מתן פסק הדין, משהובהר לתובע כי האופציה של חזרה לתפקיד ר' מש"י אינה קיימת, ישכילו הצדדים לעלות על מסלול הידברות, וימצאו פתרון מוסכם לעניינו של התובע. 36. 36. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, וזאת בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. עובדי מדינה