1. המסגרת המשפטית 1.1. בשתי החלטות שניתנו על ידי בעבר (ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (מיום 22.6.2004); בש"א 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (מיום 12.9.2004)), דנתי בהרחבה בנושא חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בערעור, ונסקרה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנושא. לפיכך, אחזור רק על עיקרי הדברים - השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור. 1.2. יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. 1.3. כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים - זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. 1.4. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. דב"ע נו/142 - 3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח', עבודה ארצי כט(2) 199, סעיף 7 לפסק הדין. דב"ע נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, סעיף 11 לפסק הדין. דב"ע נה/94 - 3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פד"ע כח 221, סעיף 7(ב) לפסק הדין. בש"א 1442/02 אירון ייצור בטחוני (1989) בע"מ ואח' נ' משה גלס, עבודה ארצי לג(7) 33. בש"א 199/05 אלכסנדר אלקין ואח' נ' חיימובה גולנרה מיום 7.3.2005. כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. 1.5. לעומת זאת, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום החיובים המהותיים (להבדיל מהוצאות) שהוטלו עליו בערכאה הראשונה. בית הדין אינו לשכת ההוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי דין. מה גם, שבמסגרת דיון בבקשה להפקדת ערובה אין בעל דין יכול להעלות טענות ולבקש בקשות אותן הוא יכול להעלות בפני ההוצאה לפועל כגון: כגון: בקשה לצו תשלומים (סעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967; להלן - חוק ההוצאה לפועל); טענת "פרעתי" (סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל); בקשה לחקירת יכולת (סעיף 67 לחוק ההוצאה לפועל); בקשה לאיחוד תיקים (סעיף 74(ב) לחוק ההוצאה לפועל). 1.6. יש להדגיש, כי קיים שוני מהותי בין התניית המשך ההתדיינות בהליך או קיום הדיון בערעור בתשלום הוצאות שנפסקו בעבר או בביצוע החיובים שהוטלו בפסק הדין, לבין הטלת חובה על בעל דין להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד בערעור. חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - אי תשלום הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין. בקביעת סוג הערובה, יש לשקול, ככל שבעל דין אינו יכול להפקיד ערובה במזומן, מתן אפשרות להמרת הערובה, כגון - מתן ערבות צד ג'. ומן הכלל אל הפרט: כעולה מהחומר שבתיק, החברה המערערת לא שילמה למשיב הוצאות משפט בהן חויבה בעבר. כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, נימוק זה כשלעצמו מצדיק חיוב החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה הנדון, בו החברה מאשרת בתגובתה לבקשה, כי אינה פעילה וכי כל הכסף שגויס ממשקיעים אזל. באשר לטענה כי המשיב מחזיק במחשב ותוכנה של החברה: כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין קמא, המשיב חזר והודיע לחברה כי היא רשאית בכל שלב לבוא ולקחת את המחשב והציוד שהועמד לרשותו, אולם החברה לא טרחה לעשות זאת. זאת ועוד. מתגובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע עולה כי נכון להיום המחשב של החברה עוקל כדין. באשר לטענה כי למשיב יש ערובה- הכספים שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי - טענה זו אינה רלבנטית, שכן המוסד לביטוח לאומי לא ישלם למשיב את הוצאותיו בהליכים המשפטיים אלא רק את זכויותיו כעובד, ואף זאת באופן חלקי (שכן המוסד לביטוח לאומי אינו משלם פיצויי הלנה, ובכל מקרה קיימת תקרה לגמלה המשולמת על ידו). לאחר עיון בפסק הדין, לא מצאתי כי סיכויי הערעור טובים במידה המצדיקה שלא לחייב את החברה בהפקדת ערובה, על אף העובדה כי מתקיימים המבחנים לחיובה בערובה במקרה הנדון. באשר לסכום הערובה: כאמור לעיל, החיוב בהפקדת ערובה נועד להבטיח תשלום הוצאות המשיב בערעור, ואינו מהווה אמצעי לאכיפת חיובים שהוטלו על המערער בעבר. לפיכך, אין מקום לחייב את החברה המערערת בהפקדת הסכום אותו חויבה לשלם לתובע בפסק הדין. על סכום הערובה לשקף את סכום ההוצאות בהן עשוי בית הדין לחייב את החברה, אם יידחה הערעור. לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי החברה תפקיד ערובה בסך של 7,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא לה החלטה זו. למען הסר ספק, ימי הפגרה באים במניין הימים. התיק יובא לעיוני ביום 1.8.2005 לבדיקה אם הופקדה הערובה. ככל שלא תופקד הערובה- ינהג בית הדין בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. 4. אין צו להוצאות בגין בקשה זו. ערובה