פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בית הדין האזורי בבאר שבע (עב 2302/02, השופט יוסף יוספי ונציג ציבור מר ישראל שלמה) דחה את תביעתו של המערער לתשלום מענק של ששה חודשי הסתגלות נוספים בגין פרישתו מהמשיבה. בפועל קיבל המערער מענק של עשרה חודשי הסתגלות. בין הצדדים לא היתה מחלוקת לגבי רוב העובדות כפי שפירט, המערער בכתב תביעתו. המערער טען בכתב תביעתו כי עבד בנמל אילת בשירות המשיבה החל משנת 1969. החל משנת 1990 שימש כראש מחלקת משאבי אנוש. בחודש אוקטובר פרש מעבודתו. המשיבה גם לא חלקה כי כל אותה תקופה עד לפרישתו התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. טענות הצדדים בבית הדין האזורי המערער טען כי סמנכ"ל המשיבה למשאבי אנוש, מר שאול רותם, הבטיח לו כי יקבל מענק הסתגלות בגובה שכר של חמישה עשר חודשים, אולם למרות הבטחתו קיבל בפועל מענק בגובה של תשעה חודשים. המערער טען כי מר רותם התכחש להבטחתו. המשיבה טענה כי נענתה פנייתו של המערער לפרוש פרישה מוקדמת אולם לא הובטח לו מענק של חמישה עשר חודשי הסתגלות. המשיבה טענה כי הובטח למערער כי יחול עליו הסכם העבודה שעתיד היה להיחתם עם סקטור הבכירים בנמל אילת וכן שיעור פנסיה וחודשי מענק הסתגלות על פי התנאים שאושרו על ידי הממונה על השכר באותה עת. הלכה למעשה קיבל המערער קיבל פנסיה בשיעור 70% ועשרה חודשי מענק הסתגלות. פסק דינו של בית הדין האזורי המחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה האם מר שאול רותם, סמנכ"ל המשיבה, הבטיח למערער מענק הסתגלות בגובה של חמישה עשר חודשים. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי הכרעתו נפלה לבסוף בהסתמך על העדויות שנשמעו בפניו. בפני בית הדין האזורי העידו המערער, מר שאול רותם ומר בלס, מנהל נמל אילת בתקופה מושא התביעה. בית הדין האזורי ציין כי הוא העדיף את עדותו של מר שאול רותם אשר היתה מהימנה עליו על פני שאר העדויות וכי לא ניתן היה לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדויות המערער ומר רמי בלס אשר העיד מטעם המערער. בהסתמך על עדותו של מר שאול רותם ושאר חומר הראיות פסק בית הדין האזורי כי נחה דעתו שמר שאול רותם לא הבטיח למערער מענק פרישה של חמישה עשר חודשים. העובדות בקשר למענק ההסתגלות כפי שנקבעו על ידי בית הדין היו: התובע פנה אל מר רותם, וביקש לפרוש פרישה מוקדמת מעבודתו, ומר רותם הסכים לבקשה. בין הצדדים סוכם כי התובע יקבל מענק חודשי הסתגלות עפ"י התנאים שאושרו ע"י הממונה על השכר באותה עת. בהסתמך על תוכנית הפרישה, שהוכנה מטעם הנתבעת ואושרה ע"י הממונה על השכר בחודש ספטמבר 2000, שולמו לתובע 9 חודשים מענק . בדיעבד הסתבר כי התובע היה זכאי באותה עת לתשלום מענק בגובה 8 חודשים בלבד . במהלך שנת 2001, לאחר פרישתו של התובע, אושר ע"י הממונה על השכר תשלום של עד 2 חודשי הסתגלות נוספים לעובדים שפרשו ואשר הנהלת הרשות תאשר להם מתן תוספת כזו. לאור זאת, אישר מר רותם לתובע שני חודשי מענק הסתגלות נוספים, מעבר ל - 8 חודשי מענק הסתגלות להם היה זכאי עד אז , סה"כ 10 חודשי מענק הסתגלות . בית הדין האזורי מצא כי גרסתו של המערער לא מהימנה ולא סבירה ודחה את טענתו כי הובטח לו מענק הסתגלות של 15 חודשים החורג מתנאי הפרישה המאושרים על ידי הממונה על השכר. בית הדין האזורי ציין כי המערער ידע במסגרת תפקידו הבכיר כי תנאי פרישתו כפופים לדין ולהוראות הממונה על השכר. בית הדין האזורי קיבל במלואה את עדותו של מר רותם לפיה סוכם שהמערער יקבל את המרב שניתן לאשר לו בהתאם לכללי הפרישה שגובשו אז ובהתאם לאישור הממונה על השכר. מר רותם העיד כי המערער ידע את כללי הפרישה שאושרו והסכים להם. עוד מציין בית הדין האזורי כי התרשם שמר רותם פעל ככל יכולתו לאשר למערער את המרב שניתן ופנה למשרד האוצר מתוך ניסיון אמיתי להשיג למערער את תנאי הפרישה הטובים ביותר. בית הדין האזורי מציין כי בזכות פועלו של מר רותם הוגדל שיעור הפנסיה שקיבל המערער ל- 70% במקום 58.7% והוא קיבל מענק בגובה 10 חודשי הסתגלות במקום 8 חודשים. בית הדין האזורי ציין כי התנהגותו של המערער לא הייתה ראוייה. המערער תבע ששה חודשי מענק הסתגלות, למרות שבפועל קיבל עשרה חודשי מענק. לאור טענתו הובטח לו חמישה עשר חודשי מענק הסתגלות. על כן היה עליו לתבוע רק חמישה חודשים נוספים. בית הדין האזורי חייב את המערער בתשלום הוצאות משפט בסך 10000 ₪. היש מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בערעור חזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי לפיהן הובטח לו מענק של 15 חודשי הסתגלות ושולמו לו בפועל רק תשעה חודשים. המערער מלין כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר מהימנות העדים והמשקל שנתן לעדויותיהם והעובדות אשר הסיק מעדויותיהם. לאחר שעיינו בכתב הערעור, בסיכומי הצדדים, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובחומר הראיות אנו קובעים כי אין מקום להתערבותו של בית דין זה בממצאים אשר קבע בית הדין האזורי בפסק דינו המבוססות על התרשמותו ממהימנות העדים ועל חומר הראיות. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובשאלות מהימנות של הערכאה הדיונית למעט מקרים חריגים אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם (ראה רע"א 925/98 משה אליעז נ' מצליח עובדיה -לא פורסם)). עמדה על כך השופטת נילי ארד בע"ע 239/03 מרים אסמר - עירית חיפה (טרם פורסם) בציינה: הלכה מושרשת היא, כי בית דין זה כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותו ממהימנות העדים. לערכאה ששמעה את העדים יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. על כן התערבות בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מעדים היא חריגה, ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן (ראו: ע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ניתן ביום 10.6.2004). מכיוון שגם בערעורו טען המערער בהרחבה על זכאותו ל- 15 חודשי מענק הסתגלות, מצאתי מקום להפנות לדבריו של מר שאול רותם אשר מסביר את חישוב הזכאות לחודשי מענק הסתגלות בכלל ולמערער בפרט (פרוטוקול הדיון מיום 7.7.2004): סיכמתי שקיבל את מקסימום התנאים שהוא יכול לקבל, ואני מאחל לו זאת גם היום. היו כמה נדבחים לאישור האוצר ואחד מהם שהוא כמובן היה מותנה מדבר על כך שבמידה ותהיה סגירת מסגרת עובדים יוכלו לקבל 3 חודשים נוספים מעבר למה שקיבל התובע. הסעיף הזה הוא לא סעיף אוטומטי הוא מותנה בסגירת מסגרת, מאחר ולא היתה סגירת מסגרת לא ניתן היה לאשר זאת לתובע. הדברים היו ידועים מראש. סגירת מסגרת זה אם הנמל היה נסגר או שני שליש מהעובדים היו מביעים רצון לפרוש, ודברים אלה לא קרו. ... בהתאם לסיכום עם האוצר פרסמנו לכל הנמלים כולל אילת את מסלול הפרישה, לגבי התובע מכיון שהוא מעל פעמיים השכר הממוצע במשק, הרי שלפי הטבלה שמופיע בנספח א' לתצהירי בעמ' 4 הוא היה זכאי ל- 8 חודשי הסתגלות ועוד 3 בהנחה מסוימת ועל סגירת מסגרת עוד 3. אם מסכמים את הנושא לכאורה זה היה ל- 14 חודשים, בעוד שלעובד שהוא פחות מפעמיים השכר הממוצע יגיע ל- 15 חודשים. אלא באותה עתוזה כתוב במסמך האוצר הכתיב לנו שהזכאות הינה בשיעור קצבה מירבי או סגירת מסגרת, לא מצטבר, כללי הפרישה כולל הנתונים היו ידועים גם להנהלת נמל אילת, והתובע , ולא יכולתי להבטיח אלא מה שנכתב במסמך. בעמ' 4 לנספח א', מסלול הפרישה: התובע נכלל בכותרת פורשים עד סוף שנת 2001, הוא עבד 20 שנה ומעלה, ולכן זכאי ל - 8 חודשים. על כך ניתן להוסיף עוד 3 חודשים בגין סגירת מסגרת - דבר שלא היה בנמל אילת כפי שפורט לעיל, ולכן לא ניתן היה להוסיפו, וכן עוד 3 חודשים בגין שיעור קצבה מירבי - מתוך זה 2 חודשים היו בשיקול דעת של הרשות והחודש הנוסף אם אם מתקיים התנאי של הגעה לשיעור קצבה מירבי, והתובע לא הגיע לשיעור קיצבה מירבי (שזה עובד שהגיע בזכות עצמו ל - 70% פנסיה בלי סיוע בהשלמה). מכאן, שלתובע ניתן היה להוסיף מעבר ל- 8 חודשים רק 2 חודשים שהם בשיקול דעת של רשות הנמלים, סה"כ להגיע ל - 10 חודשים ולא יותר מכך. אושרו למערער מעבר ל- 8 חודשים עוד חודשיים בגין שיעור קצבה מירבי, כפי שלמשיבה היה שיקול דעת לאשר. לא אושר לו חודש נוסף בגין שיעור קצבה מירבי מכיוון שאישור של חודש נוסף מותנה בכך שהעובד יגיע בעצמו לפנסיה בשיעור 70%. המערער, כאמור לעיל, לא צבר פנסיה בשיעור 70% אלא הושלמה לו הפנסיה משיעור 58.7% ל- 70%. נוסף לכך, לא היה מצב של "סגירת מסגרת" מכיוון שהנמל לא נסגר ושני שליש מהעובדים לא פרשו. אין למערער לכן זכאות למענק 3 חודשי הסתגלות נוספים בגין "סגירת מסגרת". היש מקום להתערב בגובה ההוצאות המשפט שהשית בית הדין האזורי עוד מלין המערער כנגד גובה ההוצאות שהושתו עליו. בסיכומיו בפנינו טוען המערער כי אין מקום להשית הוצאות בסך 10000 ₪ כאשר סכום התביעה הוא בסך 50000 ₪. ראשית, אציין כי בכתב תביעתו המקורי מיום 29.9.2002 סכום התביעה המצוין הינו 458,136 ₪. על סכום תביעתו חוזר המערער אף ברשימת מוסכמות ופלוגתאות מטעמו מיום 1.5.2003 ואף בתצהיר עדותו הראשית מיום 29.3.2004. מעבר לכך, אף דינה של טענה זו להידחות. הלכה היא כי פסיקת ההוצאות הינה סוגיה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך (דב"ע נד/ 34-3 ארגוב - "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ (לא פורסם); דב"ע 97/ 382-02 המוסד לביטוח לאומי - גאנם (לא פורסם); ע"ע 98/ 100003 זכנון - מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחרונה עמד על כך השופט צור בבר"ע 128/03 אנטולי טיומקין - חברה לשירותים קבלניים (לא פורסם) בציינו: כלל הוא שעניין פסיקת הוצאות נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית ואין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בכך. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. דמי הסתגלותמענק