פסק דין השופטת נילי ארד תקפותה של טענה בדבר חסיון מסמכים והיקפה, שיסודה בהבטחת סודיות עדויות שנשמעו בפני ועדת בדיקה אוניברסיטאית, היא הסוגיה לה נדרשים אנו בערעור זה. פתח דבר 1. המערערים הועסקו על ידי המשיבה (להלן: האוניברסיטה) כמרצים בחוג לתיאטרון (להלן גם: החוג) בפקולטה למדעי הרוח. כתוצאה מממצאיה ומהמלצותיה של ועדה שהוקמה אד-הוק בנוגע לניהול החוג ותכניו, חל שינוי מהותי בהעסקתם של המערערים. מערער מס' 1 הועבר ממשרתו בחוג והעסקתם של מערערים 2 ו-3 הסתיימה. כנגד מהלכים אלה הגישו המערערים ועימם שניים נוספים תביעה לבית הדין האזורי בחיפה. במסגרת בקשה למתן סעדים זמניים דחה בית הדין האזורי (השופט מיכאל שפיצר; עב 2521/04) את בקשת המערערים לגילוי פרוטוקולים ומסמכים הקשורים בעדויות שנשמעו בפני הוועדה. כנגד החלטת בית הדין האזורי שלא ליתן צו לגילוי מסמכים ועיון בהם מוסב ערעור זה (לאחר קבלת רשות; בר"ע 356/05). השתלשלות העניינים 2. המערער 1, פרופ' אברהם עוז (להלן: פרופ' עוז), חבר סגל אקדמי קבוע באוניברסיטה, לימד במשרה מלאה, מחציתה בחוג לתיאטרון ומחציתה בחוג לספרות עברית השוואתית. פרופ' עוז עמד בראש החוג בין השנים 1995-2000 ולאחר מכן שימש כראש המגמה העיונית בחוג. המערערת 2, גב' טלי יצחקי (להלן: גב' יצחקי), רעייתו של פרופ' עוז, הועסקה כמרצה בדרג בכיר (אמן) בחוג לתיאטרון וכמרכזת מגמת העיצוב בחוג. העסקתה במשרה מלאה נעשתה מכוח כתב מינוי שחודש מעת לעת, האחרון בהם מיום 21.8.2001 עד ליום 30.9.2004. המערער 3, מר עמית גזית (להלן: מר גזית), מרצה בכיר (אמן) בחוג, שימש כמורה למשחק ובימוי. כמוהו כגב' יצחקי, מינויו התחדש מעת לעת, ותקופת מינויו האחרונה לשלוש שנים הסתיימה אף היא ביום 30.9.2004. ועדת בדיקה והערכה לחוג לתיאטרון בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין המערערים לבין ראש החוג, החליטה ועדת ההוראה של הפקולטה למדעי הרוח ביום 14.7.2003 על הקמת "ועדת בדיקה והערכה לחוג לתיאטרון" (להלן: הוועדה או ועדת הבדיקה). בהתאם שלח דיקן הפקולטה למדעי הרוח (להלן: הדיקן) כתב מינוי לחברי הוועדה: פרופ' חיה בר-יצחק, ראש החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטה (יו"ר) ושלושה חברים: פרופ' דוד זידנר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, פרופ' רות לורנד מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה ופרופ' דני גוטוויין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה. בכתב המינוי הוסמכה הוועדה "לבחון את החוג על כל מרכיביו בתחומי ההוראה, המחקר וההפקה, ולהגיש מסקנות שיובילו לפיתוחו ולקידומו" ולהגיש המלצותיה, בין היתר בנוגע ל"בחינת סגל ההוראה של החוג והתאמתו לתכנית הלימודים, תוך התבוננות אל העתיד הקרוב; ו"בחינת מצב ההוראה בחוג ויחסי מורים-תלמידים, בכל דרך שתמצאו לנכון להעריכה". הקמת הוועדה היוותה יריית פתיחה לדרמה בת שלוש מערכות, ולאחר רדת המסך נפתח הדיון בתביעת המערערים בבית הדין האזורי. על אלה נעמוד להלן, ככל הנדרש לענייננו. מערכה ראשונה: ועדת הבדיקה ומסקנותיה בחלוף כשמונה חודשים מעת מינויה, ביום 22.3.2004, הגישה הוועדה לדיקן סיכום ממצאיה והמלצותיה בדין וחשבון מפורט, תוך התייחסות לנושאים אלה: תכנית הלימודים, ארגון החוג, נוהלי העבודה, השירותים לתלמידים וסגל ההוראה (להלן: הדו"ח). לפי העולה מהדו"ח, קיימה הוועדה שתיים-עשרה פגישות במהלכן הופיעו לפניה, בין היתר, שלושה-עשר ממורי החוג ובהם כל המורים המלמדים בחוג בתקן מלא או חלקי, ואחדים מעמיתי ההוראה בחוג; הדיקן וראש החוג; והמערערים עצמם. לוועדה הוגשו מסמכים לרוב, ובהם "מכתבי סטודנטים שהופנו לדיקן ולמזכירת החוג, וכן מכתבי מורים שהופנו ישירות לוועדה במקום עדות שבעל-פה או בתוספת לעדותם בפני הוועדה". בפתח הדו"ח הודגש, כי "הוועדה התחייבה לסודיות גמורה באשר לפרטי העדויות ומוסריהם, כדי לאפשר למרואיינים לומר את דבריהם מתוך כנות, חופשיות וללא מורא". בפרק המבוא עמדה הוועדה על העדויות שנשמעו לפניה, בין היתר, באלה הדברים: " העדויות השונות בכתב ובעל-פה הצביעו על שתי מגמות סותרות: קבוצה אחת של מורים (חמישה במספר) הכחישה קיומן של בעיות חמורות בחוג... קבוצה שנייה, שכללה שמונה מורים ובעלי תפקידים אחרים הצביעה על ליקויים חמורים בתפקודו של החוג בכל הרמות... לעדויות אלה הצטרפו עדויות מכריעות בחומר הכתוב ... התמונה שעלתה מתוך החומר הכתוב והעדויות שבעל-פה היתה קשה והובילה למסקנה הברורה בדבר תפקודו הלקוי של החוג ברמות השונות... אין להשאיר את המצב הקיים ויש לערוך שינויים יסודיים הן במבנה החוג (אקדמי ופרסונאלי) והן בדרך ניהולו. בפני הוועדה הצטברו עדויות רבות בכתב ובעל-פה על תיפקוד לקוי של החוג בכל התחומים... נתקבלו עדויות על התנהגות בלתי הולמת של אחדים מהמורים כלפי עמיתיהם וכלפי הסטודנטים... דו"ח הוועדה... כולל סיכום העדויות שבכתב ובע"פ, ניתוח עדויות אלה, מסקנות והמלצות... מסקנתה הכללית של הוועדה היא, שלא ניתן לתקן את הליקויים האקדמיים והמינהליים בחוג בלי שינויים פרסונאליים משמעותיים... החלטות הוועדה התקבלו על יסוד שקלול מגוון העדויות בכל תחום ונסמכו גם על החומר הכתוב. אין המלצה שנסמכה על דבריו של עד אחד בלבד. הציטוטים המובאים בדו"ח הם בעילום שם, כדי לא לחשוף את זהותם של העדים, על-פי הבטחת חיסיון שניתנה". בסיכום הדברים ייחדה הוועדה פרק ארוך להמלצות בנוגע לתכנית הלימודים בחוג על מגמותיו השונות, והקדישה פרק נוסף להמלצות בעניין ארגון החוג, נוהלי העבודה והשירותים לתלמידים. מכאן, עברה הוועדה לדיון בסגל ההוראה של החוג. בפרק ה"מישור האישי" עמדה הוועדה על דיון שקיימה "עם המורים והסטודנטים שהופיעו לפניה" ועל התרשמותה מן העדויות, לפיהן "עולה תמונה עגומה של יחסים אישיים קשים בין חלק מן המורים בחוג". בפרק זה התייחסה הוועדה לתוכן העדויות שהשמיעו לפניה מורים בחוג ולחומרת הדברים שהובררו מהם בדבר "שלטון הטרור" שהנהיגו המערערים כלפי המורים והתלמידים בחוג. לפיכך, המליצה הוועדה "שלא לחדש את חוזי ההעסקה התקניים" של גב' יצחקי ושל ומר גזית ולבחון דרכי פעולה מקובלות כלפי פרופ' עוז, באופן שימנע מצב של התנגשות בינו לבין ראש החוג המכהן. במאמר מוסגר יוער, כי לגבי שני תובעים נוספים המליצה הוועדה על שינויים בתקן ובצורת ההוראה, אך אין הם באים בגדר ערעור זה. מערכה שנייה: הליכי השימוע והחלטת הרקטור 6. ביום 24.3.2004 שלח ראש החוג, פרופ' מנחם מור (להלן: פרופ' מור) למערערים את דו"ח ועדת הבדיקה בצירוף מכתב בו התבקשה התייחסותם לדו"ח הוועדה מכיוון "... שיש בדו"ח המלצות שיישומן עלול לפגוע בך וכיוון שהאוניברסיטה שוקלת ליישם את ההמלצות הכלולות בדו"ח, האוניברסיטה פותחת בזה בתהליך של שימוע בטרם קבלת החלטה בעניין". פרופ' מור קיבל את טיעוני המערערים וקיים שתי ישיבות שימוע, בהן לקחו חלק גם באי-כוחם של המערערים ושל האוניברסיטה. בעקבות השימוע הודיע פרופ' מור למערערים על כוונתו להמליץ בפני הדיקן על יישום המלצות הוועדה בעניינם, כדלהלן: בנוגע לפרופ' עוז, שהוא בעל קביעות, ימליץ על מציאת "חלופה תעסוקתית הולמת במסגרת האוניברסיטה בחוג אחר"; באשר לגב' יצחקי ומר גזית, ימליץ שלא לחדש את מינויים לשנת הלימודים תשס"ה. הנימוקים להחלטה זו פורטו במכתבו של ראש החוג. בהתייחס לבקשתה של באת-כוח המערערים לקבלת המסמכים שהיו בפני הוועדה ציין פרופ' מור במכתבו, כי הומצאו לה "מסמכים רבים שהיו בפני הוועדה... למרות שהאוניברסיטה מצידה הצהירה בפניה כי היא אינה מסתמכת ולא תסתמך עליהם לצורך קבלת ההחלטה בעניינם של חברי הסגל [המערערים]", ועוד הבהיר: "... בסופו של דבר, נראה כי דו"ח הוועדה משקף את המסמכים והעדויות שעמדו בפניה ואני אינני משמש ואינני מתיימר לשמש ערכאת ערעור על ממצאי הוועדה". דיקן הפקולטה, פרופ' יוסי בן-ארצי, קיים אף הוא שימוע למערערים ובסופו הודיע להם על החלטתו לאמץ את מסקנותיו של ראש החוג פרופ' מור בנוגע לכל אחד מהם. במכתבו התייחס הדיקן לדרישת הגילוי של המערערים בדבריו אלה: "מירב המסמכים שעמדו בפני הוועדה נמסרו לידיך עפ"י בקשתך ואילו המסמכים שלא נמסרו לידיך לא נמסרו מטעמים עניינים ומוצדקים שפורטו בפני עוה"ד לין, ולא על מנת להפכם ל"תיקים באפילה" מבחינתך...". והוסיף וציין: "השיקולים אשר הנחו אותי בנידון, מעוגנים בעיקרם בדו"ח הוועדה ונעוצים בשאלת טובת החוג וקיומו למען תלמידיו בהווה ובעתיד...", וכי לעומת תרומתו החשובה של כל אחד מן המערערים להקמת החוג ופעילותו "עמדו שיקולים כבדי משקל אחרים, המופיעים בדו"ח הוועדה ובמסקנותיה". משלא השלימו עם החלטת הדיקן, התקיים למערערים שימוע בפני רקטור האוניברסיטה (להלן: הרקטור), אשר דחה את טיעוניהם והודיע להם כי הוא מאמץ את המלצות קודמיו - ראש החוג והדיקן. בהתאם, הופסקה העסקתם באוניברסיטה של גב' יצחקי ומר גזית, משפקעו חוזי ההעסקה שלהם ביום 30.9.2004. לפרופ' עוז הודיע הרקטור, כי נמצאה עבורו "חלופה תעסוקתית הולמת" במסגרת החוג ללימודים כלליים, בו ילמד החל משנת הלימודים הבאה (להלן: החלטת הרקטור). מערכה שלישית: המאבק על גילוי הפרוטוקולים כנגד החלטת הרקטור עתרו המערערים לבית הדין האזורי, למתן צווים הצהרתיים וצווי עשה, לרבות בקשה לצווים האוסרים על העברתו של פרופ' עוז מתפקידו בחוג ואי חידוש ההתקשרות עם גב' יצחקי ומר גזית. בתוך כך, ביקשו המערערים סעד המורה לאוניברסיטה להעביר לעיונם "את כל החומר עליו נסמכה ועדת הבדיקה להכנת הדו"ח שלה ולקביעת מסקנותיה, ובכלל זה את כל פרוטוקולי ועדת הבדיקה, את כל העדויות שהובאו בפניה, בכתב ובעל-פה, וכל מסמך אחר עליו נסמכה". דרישת המערערים לקבלת המסמכים לעיונם הועלתה לראשונה עובר להזמנתם לעדות בפני הוועדה. דרישה זו הלכה והתעצמה משהומצא הדו"ח לעיונם ולקראת הליכי השימוע. במסגרת חליפת מכתבים שהתקיימה בין באי-כוח הצדדים נענה בא-כח האוניברסיטה לבקשתה של באת-כח המערערים והמציא לה רשימה מפורטת של מסמכים שהועמדו לעיון המערערים טרם השימוע, לרבות פרוטוקולים של ישיבות הוועדה בהם העידו, אך ללא הפרוטוקולים של הישיבות האחרות שקיימה הוועדה. נוכח דרישתם של המערערים לקבל את הפרוטוקולים במלואם ואת כל המסמכים שהיו בפני הוועדה, שלחה להם האוניברסיטה את רשימת המסמכים שבתיק הוועדה, תוך פירוט הטעמים לאי גילויים של מסמכים מסוימים ברשימה. את הסירוב להעביר לעיונם את הפרוטוקולים של ישיבות הוועדה בהן לא נכחו המערערים נימקה האוניברסיטה כך: "חשיפת נותני העדות. לא ניתן לחשוף חלק מהמידע באופן שלא תיחשף זהותו של נותן המידע". במסגרת התכתובת בין באי-כוח הצדדים דחה בא-כח האוניברסיטה את דרישתם המתמשכת של המערערים לקבלת החומר בשלמותו, מן הטעם ש"התועלת שבחשיפת המסמכים הנ"ל אינה כה רבה כיוון שמסמכים אחרים שגולו למרשיך וכן עובדות שפורטו בדו"ח, די בהן כדי להעביר את המסר הכלול בדו"ח הוועדה בלא צורך לפשפש בכל המסמכים הנ"ל"; וכי כנגד האינטרס של המערערים לגילוי המסמכים "קיימים אינטרסים של הימנעות מחשיפת מקורות הוועדה והגנה על מקורות אלה שקיבלו, כאמור בדו"ח הוועדה, הבטחה מפורשת לחסיון וכדי שגם במקרים אחרים לא יהיה חשש בליבם של כל מי שמופיע בפני ועדות באוניברסיטה מלהתבטא באופן חופשי". עמדה זו נדחתה מכל וכל על ידי המערערים. החלטת בית הדין האזורי המערערים התמידו בדרישתם לגילוי המסמכים שעמדו בפני הוועדה ולעיון בהם גם לאחר הגשת התביעה. במסגרת זו ביקשו מבית הדין האזורי לחייב את האוניברסיטה "למסור להם את החומר שעמד בפני ועדת הבדיקה של החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, לרבות פרוטוקולים מלאים של ישיבותיה וחומר הראיות והעדויות שהובאו בפניה". בקשה זו היוותה, כלשון בית הדין "את ראשיתם של ההליכים המקדמיים במסלול בירורה של התובענה שבפנינו - ושבמרכזה טענת התובעים לבטלות החלטותיה של האוניברסיטה לגביהם". בהסכמת הצדדים הגישה האוניברסיטה לעיונו של השופט שפיצר את המסמכים שלא הוצגו למערערים, והצדדים סיכמו טענותיהם בסוגיית גילוי המסמכים והעדויות שהיו בפני הוועדה. בהחלטתו דחה בית הדין את הבקשה לגילוי המסמכים, לאחר שנתן דעתו לטענות הצדדים ועל רקע פסיקתו של בית דין זה בעניין צמח קיסר. טעמיו לדחיית הבקשה היו בעיקרם אלה: "למבקשים ניתן חומר ומידע רבים ומפורטים, שחלק הארי שלהם אף צורף לבקשה לסעד זמני"; מה גם שקיים שוני מהותי בין ועדת בדיקה כמו זו בעניינם של המערערים לבין ועדת מינויים ממין זו שעניינה נדון בפסק הדין בעניין צמח קיסר. עיקר השוני, לשיטתו של בית הדין האזורי, נעוץ בכך ש"בעוד שוועדת המינויים היא זו המחליטה בעניינו של המועמד, וחבריה הם גם 'העדים' וגם 'הדיינים', שונים הדברים במקרה שבפנינו". במיוחד כן, כשבעניינם של המערערים "איש אינו מחויב להעיד בפני ועדת הבדיקה, או למסור לה מידע בכתובים, ומי שהעיד בפניה 'שינה מצבו' על סמך התחייבותה לשמור על חסיון המידע". בבקשת הגילוי ראה בית הדין "נסיון לשנות בדיעבד את "כללי המשחק" לאחר שהסתיים, ולאור תוצאתו - אינה נכונה בעינינו, וניזקה רב על תועלתה, והיא תגרום לכך, כי במקום שניתנת מראש הבטחה לחיסיון אנשים לא יוכלו לתת בה אימון וידירו רגליהם מוועדות מסוג זה". על החלטתו זו של בית הדין האזורי (להלן: ההחלטה) סב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 9. לטענת המערערים, המסמכים שגילויים מתבקש חיוניים למימוש זכות הטיעון כנגד פגיעה ממשית בזכויותיהם; החיסיון אותו העניקה הוועדה לעדים שהופיעו בפניה "ניתן בכוונה תחילה", כדי למנוע מהם אפשרות להתחקות אחר מקור התלונות; לתובעים לא הובטח חיסיון כשהעידו בפני הוועדה; אין חשש לפגיעה במתלוננים בפני הוועדה, מאחר ושלושת המערערים אינם מלמדים עוד בחוג ונמצאים במוסד אקדמי בחו"ל, מה גם שרבים מהתלמידים והמורים שהעידו בפני הוועדה עזבו בינתיים את האוניברסיטה; למניעת פגיעה באינטרסים של הצדדים ניתן למחוק את שמות האנשים מהחומר שהיה בפני הוועדה; חשיפת המסמכים תסייע בידם להוכיח כי הוועדה התנהלה באופן בלתי תקין; הבטחת הוועדה לעדים כי עדותם תיוותר חסויה אינה יכולה לעמוד "כשמדובר בפגיעה בכללי הצדק הטבעי של מי שזכויותיו נשללו ונפגעו, ואין היא יכולה לבסס חיסיון מכוחה בלבד". בתגובתה טענה האוניברסיטה, כי המסמכים המבוקשים "אינם רלוונטיים לבירור תביעתם של המערערים", שכן המערערים "אינם צריכים "להתמודד" כהגדרתם עם המלצות ועדת הבדיקה, אלא עם החלטת האוניברסיטה בעניינם"; למערערים נמסר חומר ומידע רב ומפורט טרם עריכת השימוע; "גם ללא גילוי המסמכים המבוקשים נשמר האיזון הנכון בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים", באשר אי מסירת "קומץ המסמכים לא פגעה ביכולתם הממשית של המערערים להתגונן בפרוטרוט מפני הטענות שנטענו נגדם בהליכי השימוע"; איזון האינטרסים מחייב אי גילוי המסמכים, שכן גילויים עלול להסב לאוניברסיטה נזק חמור יותר מזה שייגרם למערערים מאי חשיפת החומר. לעניין אחרון זה הדגישה האוניברסיטה את עיקר טעמה לאי גילוי החומר, והוא התחייבות הוועדה בפני עדיה לסודיות תוכן העדויות וזהות מוסריהן, והערכתה לפיה "סביר להניח, לאור החשש שהביעו העדים בפני הוועדה, שלולא ניתנה להם התחייבות כאמור, היו נמנעים ממתן עדות בכלל או שהיו מסייגים/ מצמצמים את עדותם". דיון והכרעה גילוי וחיסוי: הכלל והחריג הלכה פסוקה היא, כי זכות הפרט לעיון במסמכי הרשות אשר שימשו אותה להחלטה בעניינו היא "ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי". כדברי הנשיא א' ברק בעניין ד.נ.ד אספקת אבן, "זוהי 'זכות העיון הפרטית' הנגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות". ידיעת הנפגע על הבסיס להחלטה שהתקבלה בעניינו היא אשר תבטיח "שהשגתו על הרשות תהיה עניינית וממוקדת. רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש נגדו. משום כך נהוג לראות בזכות העיון היבט של זכות הטיעון". זכות העיון מהווה גם אמצעי ביקורת על הרשות, לבל יעלה החשש בדבר שרירות בקבלת החלטותיה. "בכך מצטרפת זכות העיון לחובת ההנמקה כהיבט נוסף של עקרון שקיפות המינהל". בפרשת קונטרם, עמד השופט י' זמיר על חובת ההגינות כמקור נוסף לחובת גילויו של מידע מהותי לאזרח החלה על הרשות, כמוה כחובת העיון במסמכי הרשות. במיוחד כן נכונים הדברים ביחס לנפגע מההחלטה, בבואו לממש את זכות השמיעה העומדת לו. בפסק הדין בעניין רוני אלוני, האירה השופטת א' פרוקצ'יה פן נוסף של זכות העיון, ולפיו ההתייחסות לזכות העיון של פרט העלול להיפגע מהחלטת רשות כחלק מזכות הטיעון מתיישבת "עם הגישה הכללית ההולכת ומשתרשת כיום בכיוון צמצום החסיונות על מידע המוחזק בידי הרשות הציבורית ולהגבלתם רק לצרכים חיוניים להשגת אינטרס ציבורי חשוב". גישה זו מצאה ביטויה גם בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ובהלכה הפסוקה. כל זאת, כאשר "היקפה וסייגיה של זכות העיון, הנגזרת מזכות הטיעון, תלויים אף הם בטיב ובנסיבות העניין וכן במהות הפגיעה לה צפוי האזרח מהחלטת הרשות המינהלית". הדברים מצאו ביטויים אף בפסיקתו של בית דין זה. כך פסקנו בפרשת אלעד שיטרית: "חובת הגילוי בכלל וחובת הגילוי לבעל הדבר בפרט, [ש]הן זכויות בעלות אופי חוקתי, אותן נושא אדם בכליו בבואו אל הרשות ובצאתו ממנה, והרשות חייבת במסירתו של המידע לאדם כל עוד לא נאסר עליה בדין לעשות כן, וכל עוד עמדה בנטל של הוכחת התנאים להתקיימותו של אותו איסור שבגילוי". היבט נוסף של זכות העיון כחלק מזכות הטיעון מתבטא בקיום ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, לרבות החלטה בדבר הפסקת העסקתו של עובד. כפי שקבענו בעניין צמח קיסר, "בנדון זה מוטלת על הרשות חובת גילוי מוגברת כמעסיקה, מתוקף יחסי האמון, ההגינות ותום הלב החלים על הצדדים ליחסי העבודה, המחייבים שקיפות ההליכים בהם נקטה עובר להפסקת העבודה. בתוך כך, גילוי המסמכים שהיו בבסיס ההחלטה וטעמיה נותן בידי בעל הדבר את מיצוי זכות הטיעון ומאפשר פרישה מלאה של התשתית העובדתית והעמדתה נכוחה במהלך הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות". הנה כי כן, לפרט זכות גישה למידע שבידי הרשות. "מבקשת הרשות לשלול את העיון - חובת ההוכחה עליה. כך הדבר בזכות העיון הציבורית", המעוגנת כיום בחוק חופש המידע, "כך הוא, מקל וחומר, בזכות העיון הפרטית, שבה גורלו של מבקש המידע המסוים מונח על הכף". וכלשון השופט מ' חשין בפרשת מספנות ישראל: "הנה הינה היא הדוקטרינה: סירוב כי יישמע מפי הרשות לאפשר לאותו נוגע בדבר לעיין במסמכים - הן על דרך הכלל והן על דרך הפרט - הנטל הוא על הרשות לייסד סירובה" על המקור החוקי או ההלכתי לכך. עם זאת, זכות העיון של בעל עניין במסמכים אינה זכות מוחלטת, והרשות רשאית לסרב למסור חומר מסוים, "אך זאת רק אם ביססה סירובה בנימוקים סבירים ומשכנעים". כך, ועוד לפני חוק חופש המידע, הכירה הפסיקה בקיומם של "... שיקולים של יעילות, תקנת הציבור, מילוי תפקיד הרשות באופן תקין וכיוצא באלה שיקולים, [ה]ראויים להישקל על ידי בית המשפט הדן בבקשה לעיון במסמכי רשות". לפיכך, "כשם שאין להטיל חסיון מלא וגמור על מסמכי הרשות, כך אין זכות העיון עומדת לעצמה כערך בלעדי. מלאכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים צריכה להיעשות נכוחה ובשים לב לנסיבות העניין". 11. החובות החלות על הרשות המינהלית כלפי הנפגע מהחלטותיה יחולו, בהתאמה הנדרשת, גם על האוניברסיטה, בענייננו, בפעילותה כמעסיקה. וכבר נפסק, ש"ככל שהמדובר בפעילותה של האוניברסיטה כמעסיקה, יש לראותה כגוף דו-מהותי בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים", על כל הכרוך בכך. כפועל יוצא ממעמדה זה, חלה על האוניברסיטה, בפעולתה כמעסיקה, החובה למתן זכות טיעון לנפגע מהחלטותיה. בה במידה, ולשם מיצוי זכות הטיעון כהלכתה, יחולו על האוניברסיטה, בהתאמה הנדרשת לעניין, הכללים המחייבים את הרשות המינהלית בגילוי מסמכים ועיון בהם, כלפי הנפגע מהחלטותיה. רלבנטיות החומר החסוי 12. על הכלל המהותי המחייב את הרשות בגילוי מסמכים שעמדו ביסוד החלטתה, ועל זכותו של הנפגע מן ההחלטה לקבלם לעיונו, עמדנו לעיל בהרחבה. בצידה של הזכות המהותית ניצב הכלל הדיוני המסדיר גילוי מסמכים ועיון בהם, כעולה מהוראותיה של תקנה 46 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן התקנות), לפיה יתיר בית הדין גילוי מסמכים ואת העיון בהם אם סבר שהמסמכים שגילויים מתבקש יאפשרו "דיון יעיל". בנדון זה כלל הוא, כי צד להליך משפטי נדרש לגלות את כל אותם מסמכים "אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה". וכדברי חברי הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין צמח קיסר: "המבחן העיקרי שצריך להדריך את בית הדין הוא הרלבנטיות של החומר לבירור התובענה, היינו - האם החומר אכן דרוש כדי לברר את טענות התובע". היה והמסמך אינו רלבנטי, ממילא אינו תורם ליעילות הדיון, ובקשת הגילוי תידחה מיניה וביה. נמצא המסמך רלבנטי, כלל הוא כי יש לגלותו לבעל הדין שכנגד, אלא אם כן עומדת כנגדו טענת חסיון. 13. בענייננו, נשמעת מדו"ח הוועדה הרלבנטיות של המסמכים שאת גילויים מבקשים המערערים. בנדון זה סבר בית הדין האזורי כי בהליכי השימוע לא נפגעה יכולתם של המערערים להתייחס ל"ציטוטים מדברי האישים שהופיעו" בפני הוועדה; כי "מערכת היחסים בחוג לתיאטרון הייתה 'סוד גלוי' בפקולטה" ומרבית החומר נמסר ממילא למערערים. דרישתם לקבל את מיעוטו הנותר מצביעה על כך שאין הם "מסתפקים ב'דבר', אלא מבקשים גם את 'שם אומרו' דבר שלטעמנו אין בו כדי לסייע בעניינם"; וכי מסיכומי הוועדה עולה כי "אין מדובר בראיה בודדת, אלא באחת מיני רבות, ובכך משלימה היא מכלול של מסמכים ונתונים שהיו בפני המבקשים". גישה זו אין בידינו לקבל. נוכח מהות המסמכים אותם מבקשים המערערים לגלות - הפרוטוקולים של דיוני ועדת הבדיקה - דומה כי אין צורך להרחיב בדבר מידת הרלבנטיות של המסמכים לשם הוכחת התביעה. בדו"ח גופו ציינה הוועדה, כי עדויות מורים ותלמידים שנמסרו לה, בעל-פה ובכתב, נמצאו על ידה כעדויות "מכריעות", והן שעמדו, בסופו של יום, בבסיס מסקנותיה והמלצותיה של הוועדה. בכך נפל פור הרלבנטיות לזכות המערערים. המשקל ה"מכריע" שייחסה הוועדה לעדויות שהיו לפניה, ותוצאות יישומן של המלצות הוועדה לגבי המערערים, די בהם כדי להעניק לכל העדויות כולן את הרלבנטיות להליך הנדון. הסתרת חלק מן העדויות, ולוּ מיעוטן, עלולה להותיר סרח של חשש שמא בהן נמצא הסוד הכמוס מפני המערערים, או שמא יש באותו חומר חסוי מן העין כדי להעיד על מגמתיות, חד-צדדיות או שרירות ההחלטה, כנטען על ידי המערערים. בנסיבות אלה, אין להעמיד בפני המערערים את "מכשול" הרלבנטיות, הניצב בפני צד המבקש לחייב את משנהו לחשוף בפניו מסמכים שברשותו. החסיון וההבטחה 14. משהוסרה טענת חוסר הרלבנטיות, עומד הכלל לפיו יש לגלות את המסמך לצד שכנגד, אלא אם כן חל חסיון על המסמך. בנדון זה מבחינים אנו בשלושה סוגים של חסיונות: הסוג האחד - חסיון סטטוטורי - ממין החסיונות הקבועים בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; הסוג השני - חסיון שמקורו בשיטת המשפט המקובל, כגון חסיון החל על מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי; הסוג השלישי - חסיון שמקורו בפסיקה, דוגמת חסיון המוענק לעתונאי בנוגע למקורותיו, או חסיון ביחסי בנק-לקוח. הוכיח צד להליך כי חל חסיון על מסמך שגילויו מבוקש, אין הוא חייב לגלותו למבקש, גם אם מדובר במסמך הרלבנטי לשם הוכחת התביעה של הצד שכנגד. קודם שנפנה לבירור טענתה של האוניברסיטה בדבר תחולת החסיון על המסמכים מושא דיוננו, נחזור ונבהיר. אין המדובר בחיסוי גורף של כל מסמכי הוועדה. היטיבה האוניברסיטה לעשות בכך שגילתה למערערים חלק ניכר מן החומר שהיה בפני הוועדה. ענייננו באותם מסמכים לגביהם טוענת האוניברסיטה שאין לגלותם למערערים, ובהם פרוטוקולים מדיוני הוועדה ועדויות שהובאו לפניה, בעל-פה ובכתב (להלן: המסמכים). 16. סירובה של האוניברסיטה לגילוי כל החומר שהיה בפני הוועדה ומסירתו לעיון המערערים נעוץ בהבטחה שניתנה לעדים שהופיעו בפני הוועדה, לפיה זהותם לא תיחשף ועדותם תיוותר חסויה. ובלשון הנטען לפנינו: "אלמלא הבטחנו סודיות לאנשים לא היתה מניעה למסור את המסמכים" (להלן: הבטחת הסודיות או ההבטחה). את טענותיה בדבר חסיון המסמכים מחמת הבטחת הסודיות ביססה האוניברסיטה על הטענה, לפיה נדרש החסיון לשם הגנה על פרטיותם של העדים שהופיעו לפני הוועדה, וזאת מתוקף הוראותיהם של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) ושל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענות אלה דינן להידחות. ונבאר. לפי שנקבע בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" תיחשב לפגיעה בפרטיות. בענייננו נעשה לכאורה הסכם בין האוניברסיטה לעדים, בכך שלעדים ניתנה הבטחה מפורשת שדבריהם בפני הוועדה ישמרו חסויים וזהותם לא תיחשף, ועל סמך הבטחה זו הושמעה עדותם. דא עקא, שבענייננו אין המדובר ב"חובת סודיות" המתחייבת ממקור נורמטיבי. ועדת הבדיקה עטתה על דיוניה את גלימת הסודיות מרצונה, ובחסות מעטה זה יזמה את ההבטחה כלפי העדים שהופיעו לפניה. זאת עשתה מרצון ולשם הגשמת אינטרס של האוניברסיטה, לגיטימי ככל שיהיה. בהעדר מקור נורמטיבי מחייב המקים לוועדה חובת סודיות ב"התקשרותה" עם העדים, ממילא הפרת הבטחת הסודיות אינה באה כלל בגדר "הפרה של חובת סודיות", כמשמעותה בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. ודוק. אף אם נאמץ את עמדת האוניברסיטה, לפיה מוטלת עליה חובת סודיות נוכח ההבטחה שניתנה לעדים, הרי שהתחייבות הסכמית זו, אותה נטלה על עצמה מרצונה, אינה תופסת בנסיבות העניין. זאת, בהיותה התחייבות הנוגדת את הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). את הבטחת הסודיות במקרה שלפנינו ניתן לראות ככזו הסותרת את תקנת הציבור, ואף נגועה היא בסממנים של אי חוקיות, לנוכח הפגיעה בפרטיותם של המערערים, ביכולתם להשמיע טענותיהם נוכח האשמות שהוטחו כלפיהם בדיוני הוועדה, ובאפשרות להתמודד עם מסקנות הוועדה במסגרת הליך משפטי. בנסיבות המקרה שלפנינו אף ניתן לראות את הבטחת הסודיות לעדים כנוגדת את חובת תום הלב שחבה האוניברסיטה כלפי עובדיה, הנפגעים הישירים מהמלצות הוועדה, וזאת מכוח ההוראות המשולבות של סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים. טענה האוניברסיטה, כי הבטחת הסודיות נכפתה למעשה על הוועדה, בשאיפתה לבירור תמונת המצב בחוג לתיאטרון, ואלמלא ההבטחה לא היו העדים מתייצבים בפניה, בהיותם תלמידיהם של המערערים או חבריהם להוראה בחוג. אלא, שכפי שקבע בית הדין האזורי בהחלטתו: "מערכת היחסים בחוג לתיאטרון הייתה 'סוד גלוי' בפקולטה". משכך, אין הורתה של הבטחת הסודיות באילוץ שנכפה על הוועדה ועל העדים, ואין מקורה של ההבטחה ב"חובת סודיות" כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות. אף חששם של העדים מפני אי-נעימות כלפי המערערים אינו מקים "חובת סודיות" הגוברת במשקלה על זכותם של המערערים לעיון במסמכים הרלבנטיים לצורך הליכי השימוע ולהוכחת תביעתם. אשר להגנה החוקתית המוקנית לזכותו של אדם לפרטיות בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמקור נוסף לטענת החסיון: התשובה לכך היא שככל זכות אחרת, אף הזכות לפרטיות אינה מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין זכויות אחרות, המתנגשות בה. בענייננו, עולה מן הדו"ח כי הדברים שמסרו העדים לוועדה סבו על ענייניהם של המערערים ועל התנהלותם הפוגענית כלפי העדים, או מי מהם. הנה, איפוא, לא בפגיעה בפרטיות העדים עסקינן, כי אם בפגיעה קרובה לוודאי בפרטיותם של המערערים, כפי שאכן טענו לפנינו. אולם, גם אם נניח כי בגילוי המסמכים ישנה פגיעה בפרטיות העדים, אזי מדובר בפגיעה הנדרשת לשם עשיית משפט, שיסודה בהוראות הדין המטיל חובת גילוי מסמכים בהליכים משפטיים. פגיעה זו נועדה לתכלית ראויה ועונה על דרישת המידתיות. לעניין מידתיות הפגיעה בפרטיותם של העדים שהעידו בפני ועדת הבדיקה לאור הבטחת החסיון נוסיף ונציין, כי אין הרי הפגיעה באותה פרטיות שעה שוועדת הבדיקה פעלה והמערערים נטלו חלק פעיל בניהולו של החוג לתיאטרון, כהרי הפגיעה באותם עדים כיום, שעה שאיש מהמערערים אינו נמנה על סגל ההוראה בחוג. ברי, כי החשש שהביעו אותם עדים מפני המערערים, יהא זה חשש כן או מדומה, חדל מלהתקיים שעה שהמערערים הורחקו מעמדות הכוח בהן החזיקו בחוג. הדברים תקפים גם אם תתקבל תביעתם להשבת המצב לקדמותו, שכן בחלוף הזמן פנו התלמידים לדרכם והשתנה צוות ההוראה בחוג, כטענת המערערים. על כן, בכל מקרה ממדי הפגיעה בפרטיות העדים שהעידו בפני הוועדה, ככל שתוכח, פחתו וייתכן שאף נמוגו בחלוף הזמן. איזון האינטרסים בהעדר מקור סטטוטורי לחסיון המסמכים שגילויים התבקש, ומשלא נמצא מקור הלכתי לחסיון, נפנה לטענת האוניברסיטה, לפיה איזון האינטרסים מחייב את חסיון המסמכים על פני גילוי החומר למערערים. טענה זו תיבחן לאור אמות המידה שנקבעו בפסק הדין בעניין צמח קיסר, ועיקרן באלה: " האם הצורך בגילוי לשם עשיית הצדק עדיף על העניין שלא לגלות את המידע החסוי. במיוחד כן בשים לב לפגיעה העלולה להיגרם למועמד כתוצאה מהחלטת הוועדה. האם קיים יסוד סביר לחשש כי הנזק העלול להיגרם לאוניברסיטה כתוצאה מהגילוי עלול להיות גדול יותר מהנזק העלול להיגרם למועמד כתוצאה מהטלת חיסוי, מלא או חלקי, על המידע המבוקש - ולענייננו הפרוטוקולים. באיזון האינטרסים עשוי משקלו של החסיון להכריע את הכף בכגון אלה: מקרה בו הוכיחה הרשות, ולענייננו האוניברסיטה, כי הגילוי המבוקש אינו משרת אינטרס ישיר של המבקש; כי בנסיבות העניין לא ייפגעו זכויות מהותיות של המבקש בחיסוי החומר, כולו או מקצתו; זאת, כשמנגד הצביעה הרשות על מניעה מן הדין או על קיומו של אינטרס ציבורי מובהק להגנה על סודיות החומר. ודוק. אף במקרים כגון אלה יוטל החסיון באורח מידתי, כאמצעי האחרון והפחות פוגעני המתבקש בנסיבות המקרה הספציפי". בהעדר מקור סטטוטורי לחסיון המסמכים שגילויים התבקש, חל על האוניברסיטה הכלל המחייב את הרשות בגילוי המסמכים עליהם ביססה הוועדה המלצותיה, אותן המלצות שהביאו לסיום העסקתם של המערערים. מסקנתנו זו עומדת בעינה אף נוכח הטענה, לפיה החומר הרב שנתנה האוניברסיטה בידי המערערים די בו כדי לאפשר להם להתמודד עם הטענות שהועלו כלפיהם בדו"ח הוועדה. שכן, עומדת למערערים זכותם שלא תיעשה "צנזורה" על הפרוטוקולים ועל מסמכי הוועדה הרלבנטיים להליך המשפטי, כפי שקבענו, מה גם שאין לשלול כליל את טענתם לפיה בפרוטוקולים של דיוני הוועדה ובעדויות בכתב שנמסרו לה אצור מידע שיאפשר להם, במישרין או בעקיפין, לקדם את התביעה שהגישו בגין הפגיעה בהעסקתם. בהעדר חסיון, מן הדין שייחשף בפני המערערים בשלמותו החומר מדיוני הוועדה. ועדת מינויים וועדת הבדיקה: השונה והדומה 20. בפרשת צמח קיסר דחינו את החסיון הגורף שהטילה האוניברסיטה על כלל דיוניה של ועדת מינויים והורינו לאוניברסיטה לגלות למערערים את הפרוטוקולים מדיוני הוועדה, וכך פסקנו: " כמתחייב ממעמדה כגוף דו-מהותי ובפעולתה כמעסיק, מנועה האוניברסיטה מדחייה גורפת של תביעת הגילוי מדיוני הוועדה שבעקבות החלטתה הוּתר חוזה העסקתו של המועמד. במיוחד כן, לאור תחולתם של עיקרי הצדק הטבעי וכללי המשפט המינהלי, על דיוני הוועדה, ככל שיש בהם כדי להשפיע על מעמדו של הנוגע בדבר, על או על המשך העסקתו". ובהמשך: "לאור בכורתו של אינטרס הגילוי, אין להתיר הטלת חסיון גורף על דיוניהן של ועדות המינויים מבלי שייעשה איזון האינטרסים המתחייב. בהתנגשות האינטרסים בין חובת הגילוי לבין הטלת חסיון על דיוני ועדת המינויים גובר אינטרס הגילוי, אלא אם כן הוכיחה האוניברסיטה, להנחת דעתו של בית הדין, כי בשים לב לנסיבותיו של המקרה המסוים גובר אינטרס הציבור או אינטרס של צד שלישי העלול להיפגע מהגילוי, וכתוצאה מכך מתחייבת הטלת חיסיון על חלק זה או אחר של הפרוטוקולים". 21. בדחותו את הבקשה לגילוי מסמכים גרס בית הדין האזורי, כי "יש הבדל מהותי בין ועדת בדיקה כמו זו שהוקמה לנושא החוג לתיאטרון לוועדת מינויים. בעוד שוועדת המינויים היא זו המחליטה בעניינו של המועמד, וחבריה הם גם "העדים" וגם "הדיינים", שונים הדברים במקרה שלפנינו. הוועדה שמעה את כל הנוגעים בדבר, הצליבה את המידע שקיבלה ופרסמה את המלצותיה, ולאורן החליטה האוניברסיטה כיצד לפעול, ומשהחליטה קיימה למבקשים [המערערים] הליכי שימוע ב-3 ערכאות". אין בידינו לקבל טעם זה. ועדת המינויים, כמוה כוועדת הבדיקה בענייננו, מגישה המלצותיה לרשויות האוניברסיטה בנוגע לחברי הסגל בעניינם היא דנה. הגם שהמלצות הוועדה - זו אף זו - הן בעלות חשיבות גבוהה ולעיתים מכרעת, סמכות ההכרעה הסופית היא בידי הגופים המוסמכים לכך באוניברסיטה. לעניננו, כמו בפרשת צמח קיסר כך בערעור זה - הרקטור הוא שהחליט על סיום העסקתם של המערערים 2-3 והעברתו של פרופ' עוז ממשרתו בחוג. ודוק. משקלן הנכבד של הוועדות, בשני המקרים, המלצותיהן ומסקנותיהן, אומצו ובוצעו הלכה למעשה על ידי רשויות האוניברסיטה, והרקטור בראשן. אולם, בכך בלבד לא הפכה ועדת המינויים לגוף מחליט, אלא כוועדת הבדיקה, פעלה בחזקתה כגוף ממליץ. ועוד זאת. חברי ועדת המינויים אינם "עדים" ו"דיינים" בעת ובעונה אחת. ה"עדים" בוועדות אלה הינם הממליצים ומחווי הדעה, המעבירים את עמדתם בנוגע להישגים, האקדמיים והאחרים, של המועמדים לקידום. בשני המקרים, ה"דיין" בסופו של ההליך הן רשויות האוניברסיטה, והרקטור בראשן. אף בהליכי השימוע שנערכו למערערים אין לראות טעם מבדיל בין ועדת הבדיקה לוועדת מינויים. לזו אף זו לא נתונה הסמכות לניתוק ההתקשרות החוזית שבין האוניברסיטה למועסקים בה. עם זאת, אימוץ המלצתן של הוועדות הללו על ידי הרשויות המוסמכות, יהא זה ראש החוג, הדיקן או הרקטור, הוא המקנה תקפות להמלצות הוועדות כבסיס לטיעוני המערערים בהליכי השימוע ובתביעתם כנגד פגיעה במעמדם ובזכויותיהם. 22. שוני מהותי קיים בין ועדת מינויים וועדת בדיקה, בהן דנו עד כה, לבין ועדת בדיקה המוקמת והפועלת לפי חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה). בהוראותיו של סעיף 21 לחוק זה נתן המחוקק בידי בית המשפט את שיקול הדעת בדבר גילוי הפרוטוקול מדיוני הוועדה למטופל בתלונתו היא דנה או לנציגו "... אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". לאמור, ההוראה לפיה החיסוי הוא הכלל והגילוי חריג לו מעוגנת בהוראתו הנורמטיבית של חוק זכויות חולה. אולם, כאמור, בהעדר הוראת חוק מפורשת, המגבילה גילוי מידע, כמו בענייננו, חל על דיוניה של ועדת הבדיקה הכלל הבסיסי המחייב גילוי, אלא אם כן התקיימו נסיבות המצדיקות חיסוי, כחריג לכלל. 23. משהגענו עד הלום, נבחן את בקשתם של המערערים לגילוי המסמכים על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקתנו בעניין צמח קיסר, והן בעיקרן אלה: חובת הגילוי חלה על האוניברסיטה כפועל יוצא מחובת השקיפות כלפי חבר סגל בפרט וכלפי הציבור בכלל. זאת בכפוף לחריגים, כגון גילוי מידע בעניינם של אחרים, או גילוי מידע העלול לפגוע בצנעת הפרט של אנשים אחרים שעניינם נדון בוועדה. האינטרס האישי הישיר של המבקש בהחלטת הוועדה, לרבות הפגיעה העלולה להיגרם לעתידו התעסוקתי בכלל וכמרצה במוסד אקדמי בפרט. האם הצורך בגילוי לשם עשיית הצדק עדיף על העניין שלא לגלות את המידע החסוי, במיוחד כן בשים לב לפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מהחלטת הוועדה. האם קיים יסוד סביר לחשש כי הנזק העלול להיגרם לאוניברסיטה כתוצאה מהגילוי עלול להיות גדול יותר מהנזק העלול להיגרם לחבר הסגל כתוצאה מהטלת חיסוי, מלא או חלקי, על המידע המבוקש. למערערים אינטרס אישי וישיר בגילוי המסמכים השתלשלות העניינים עליה עמדנו לעיל מורה בבירור על כך שהחלטת האוניברסיטה בדבר סיום העסקתם של גב' יצחקי ומר גזית והעברתו של פרופ' עוז מהוראה בחוג, הינה תוצאה ישירה מממצאי הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה. דו"ח הוועדה היה הבסיס לכַּן הַשִילוּח ממנו יצא חץ החלטתם של ראש החוג, הדיקן והרקטור. שלושתם כאחד אימצו את דו"ח הוועדה ופעלו לפי מסקנותיה של הוועדה והמלצותיה בכל הנוגע למערערים. זאת, בצד הנטען על ידי האוניברסיטה על אימוץ ממצאי הדו"ח ומסקנותיו בשלמותם, לרבות בנוגע לשיקום החוג וארגונו מחדש. בשלב זה של הדיון אין אנו נדרשים לבחינת תוקף ההמלצות שבדו"ח וכשרותן. לכך יידרש בית הדין האזורי בבירור התובענה לגופה. אשר נדרשים אנו הוא לקשר בין מהות הנזק שנגרם למערערים כתוצאה מהמלצות הוועדה לבין מימוש זכות העיון שלהם במסמכיה. משנמצא כי למערערים נגרם נזק בלתי הפיך בתנאי העסקתם כתוצאה מהמלצות הוועדה, מן הדין לפרוש בפניהם את כלל החומר עליו נסמכו מסקנותיה. זאת, כדי שיהא בידם לממש את זכות הטיעון בשלמותה. בכך, אין שונה ועדת הבדיקה שמינה הדיקן כוועדה אד-הוק מוועדת המינויים מושא הדיון בפרשת צמח קיסר. הפרי שהניבו זו אף זו בהמלצותיהן נפל בחצרם של המערערים וסתם את הגולל על המשך העסקתם באוניברסיטה. ודוק. בדברינו אלה אין כדי להביע דעה באשר לכשרות דיוניה של הוועדה או לכשרות החלטתה של האוניברסיטה או תקפותה בעניינם של המערערים. הנזק העלול להיגרם לאוניברסיטה מן הגילוי אל מול נזקם המוכח של המערערים הנעוץ בדו"ח הוועדה, עומדת טענת האוניברסיטה לפיה הנזק הצפוי להיגרם כתוצאה מגילוי החומר החסוי עולה בשיעורו על נזקם של המערערים. לשיטתה, חשיפת הפרוטוקולים עלולה לפגוע בעדים שהופיעו בפני הוועדה ובנכונותם של עדים להופיע בפני ועדות דומות בעתיד. הנחה ממין זו היא בבחינת שמא. כנגדה ניתן להעמיד את הקרוב לוודאי, והוא שחיסוי הפרוטוקולים יגרום לתוצאות בלתי רצויות אף לאוניברסיטה גופה, בפעילותה כמוסד ציבורי. הורדת מעטה של סודיות על דיוניה של ועדת הבדיקה, ובמיוחד על עדויות הנשמעות במהלכם, טומנת בחובה סכנה של מתן הכשר ל"סגירת חשבונות" בין הנוגעים בדבר ומהווה פתח לניצול הזדמנות להטחת האשמות שווא, שאת אמיתותן לא ניתן יהיה לברר מפאת הבטחת חסיון לעדים. באין אפשרות לאמת את הטענות המועלות בפניה בשל אותה הבטחה, עלולה הוועדה לבוא לכלל טעות או להיגרר, שלא בטובתה, להטעיה מכוונת. מכאן קצרה הדרך לקבלת החלטות מוטעות על ידי רשויות האוניברסיטה בנוגע לגורל התעסוקתי של אנשי סגל. זאת, כאשר כל העת נמנע מהנפגעים הפוטנציאלים או הממשיים שעניינם נדון בוועדה להתייחס להאשמות שהוטחו כלפיהם באותן עדויות עלומות. ודוק. בהעדר הוראה סטטוטורית המחייבת חיסוי כנקודת מוצא, אין להסתפק בתיאור כללי של העדויות ששמעה הוועדה. כלל הגילוי הוא הגובר. יש ליתן בידי מי שעניינו נדון בוועדה והעלול להיפגע מהמלצותיה את רישום הדברים כפי שהושמעו בפני הוועדה, כאילו הוא עצמו נכח בדיון, ולו מן הטעם שיהא בידיו להאיר את דברי העדים באור שונה מזה שראתה הוועדה, או לתת את הדגשים המתבקשים מן הענין, במשקל אחר מזה שהעניקה הוועדה לדברי העדים. שונה היא המסקנה באשר לבקשת המערערים לחייב את האוניברסיטה לגלות להם חומר נוסף שעמד בפני ועדת הבדיקה, ובו מכתב של שלושה מורים בחוג ותשובת הדיקן לאחד מהם; ארבעה מכתבי תלונה נגד מורים בחוג; מכתב של מורה בחוג ביחס למכתב תלונה של סטודנט; ודו"ח שהגיש מורה בחוג (להלן: החומר הנוסף). המשותף למסמכים אלה הוא המידע העלול להימצא בהם בנוגע לצד שלישי, או שגילוי מידע זה עלול לפגוע בצנעת הפרט של אחרים. לפיכך, מחייב איזון האינטרסים הבאת מסמכים אלה לעיונו של בית הדין האזורי, אשר יחליט על מחיקת פרטים שפגיעתם רעה במי שאינם נוגעים לעניין, ועל האפשרות להביא את המסמכים לעיון המערערים מבלי שגילויים יגרום נזק לאינטרס של צד שלישי. בנוסף על כך, וכדי למנוע פגיעה בעדים, ככל שהיא קיימת, אנו מורים על מחיקת שמותיהם של העדים ופרטיהם המזהים מן הפרוטוקולים. כללם של דברים בעשותנו את איזון האינטרסים נוטה הכף לטובת המערערים במילוי מבוקשם לגילוי כל הפרוטוקולים מדיוני ועדת הבדיקה, לרבות אלה המכילים את העדויות שנשמעו לפניה. זאת, חרף ההבטחה שניתנה לעדים שהופיעו בפניה. לפי העולה מדו"ח הוועדה, עיקר הטענות בדיונים מהם נעדרו המערערים כוונו כלפיהם; האינטרס של המערערים בהתייחס לדברים שהושמעו באותם דיונים כבד משקל נוכח אימוץ המלצות הוועדה ויישומן כלפיהם; לעומת זאת, הנזק הנטען לעדים שהעידו בפני הוועדה הוא היפותטי, ודאי כיום, שעה שהמערערים הורחקו כליל מהחוג לתיאטרון; גילוי הפרוטוקולים יחשוף בפני המערערים ויעמיד לביקורתו השיפוטית של בית הדין את מלוא רוחב היריעה עליה הושתתו ממצאי הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה. יפים לכאן דבריו של השופט י' טירקל בפרשת יוסי אילן: "רק כך לעין השמש ולא במחשכים ניתן לבדוק מה היו המהלכים שקדמו להחלטה, אילו שיקולים נשקלו ומה הכריע את הכף לזכותו או לחובתו של פלוני או של אלמוני". 29. סוף דבר: לו תשמע דעתי, יתקבל הערעור כך: האוניברסיטה תגלה לעיון המערערים את הפרוטוקולים המלאים מכל הישיבות שקיימה הוועדה לבדיקה והערכת החוג לתיאטרון, ואשר טרם נמסרו להם. זאת, בהשמטת שמות העדים ופרטיהם המזהים. בנוסף על כך תמציא האוניברסיטה לעיונו של בית הדין האזורי את החומר הנוסף, כמפורט בסעיף 27 לעיל. בית הדין רשאי להחליט על הבאתם של מסמכים אלה לידיעת המערערים, בכפוף למחיקת פרטים שגילויים עלול לגרום נזק לאינטרס של צד שלישי. נוכח התוצאה בערעור, אציע לחברי לחייב את האוניברסיטה בתשלום שכר טרחת עו"ד למערערים בסך 15,000 ש"ח. הנשיא סטיב אדלר: מקובלת עלי מסקנתה של חברתי השופטת נילי ארד וברצוני להוסיף הסבר קצר לעמדתי. [2] תפקידו של בית הדין האזורי בבירור עתירתם של המערערים מתבטא בקיומה של ביקורת שיפוטית על החלטות הגורמים המוסמכים באוניברסיטה, אשר החליטו להעביר את פרופ' עוז לתפקיד אחר בפקולטה ולהפסיק עבודתם של הגב' יצחקי ומר גזית. החלטות אותם גורמים הסתמכו על השימוע שערכו וכן על המלצות ועדת הבדיקה. בהתחשב בחשיבותן של המלצות הוועדה במסגרת החלטות הגורמים המוסמכים לפעול בעניינם של המערערים, רשאים המערערים לבחון אם המלצות הוועדה בעניינם התבססו על חומר הראיות שהיה בפני הוועדה. אכן, בית הדין אינו שומע פעם נוספת את העדויות שהושמעו בפני הוועדה, וגילוי החומר שהיה בפני הוועדה אינו מהווה בסיס לשמיעה מחודשת של העדויות. עם זאת, רשאים המערערים לבחון את הפרוטוקולים של דיוני ועדת הבדיקה, על מנת להוכיח לבית הדין טענתם, כי המלצות הוועדה לא תואמות את הראיות שהיו לפניה. [3] אין חולק על חשיבות השמירה על זכותם של העדים אשר העידו בפני הוועדה לפרטיות. כמו כן, עלינו להתחשב בטענות לפיהן המערערים הטילו אימה על חברי סגל וסטודנטים בחוג, ועלולים לבוא חשבון עם אלה שהעידו נגדם. ועוד, שמיעת העדויות מחדש בבית הדין כאמור אינה עומדת על הפרק, כך שחשיבות הפרוטוקולים של דיוני ועדת הבדיקה מוגבלת. נוסף על כן, ההחלטה להעביר את פרופ' עוז לתפקיד אחר בפקולטה לא פגעה בתנאי עבודתו, שכן נשאר חבר הסגל האקדמי הבכיר בדרגת פרופסור. זאת ועוד, במסגרת בחינת החלטות הגורמים המוסמכים באוניברסיטה, המלצות הוועדה הן רק מרכיב אחד בהחלטה. מעבר להמלצות אלה, קיימת חשיבות רבה להליכי השימוע והתלונות שהוגשו להנהלת האוניברסיטה, כמו גם לחומר נוסף עליו הסתמכו הגורמים המוסמכים באוניברסיטה. ולבסוף, נלקחה בחשבון אף העובדה, כי החומר שיגולה למערערים הינו הפרוטוקולים של דיוני הוועדה, ולא החומר המשני שהונח בפניה, אותו תגיש האוניברסיטה לבית הדין האזורי, על מנת שישקול את מידת הרלבנטיות שלו ועד כמה הוא פוגע באינטרסים המוגנים של צד שלישי. אל מול שיקולים אלה ניצב השיקול, לפיו החלטות הגורמים באוניברסיטה להעביר את פרופ' עוז לתפקיד אחר ולהפסיק את עבודת שני המערערים האחרים היו רבי משמעות מבחינתם. ההחלטות השפיעו על עתידם המקצועי ואף על פרנסתם של הגב' יצחקי ומר גזית. ההחלטה פגעה בשמם הטוב ובמעמדם בעולם האקדמיה והתיאטרון. על כן, אף שהרלוונטיות של הפרוטוקולים של דיוני ועדת הבדיקה היא מוגבלת ומהווה רק נדבך אחד במסגרת הביקורת השיפוטית שעל בית הדין לערוך, יש ליתן למערערים את האפשרות לבחון את החומר הגלום בפרוטוקולים של דיוני ועדת הבדיקה ולמצות את תביעתם עד תום. [4] אמנם קיימת תחושת אי נוחות לנוכח החיוב בגילוין של עדויות לגביהן הובטח לעדים שיוותרו חסויות. אולם, כנגד תחושה זו יש לשקול את עוצמת הפגיעה במערערים. כמו כן, בסופו של דבר חזקה על העדים שהופיעו בפני ועדת הבדיקה, כי מסוגלים הם לעמוד מאחורי דבריהם חרף גילויים. לנוכח אופיו של החוג לתיאטרון יש להניח, כי רוב העדים שהופיעו בפני ועדת הבדיקה ידעו כי תוכן עדותם עשוי להגיע, בדרך זו או אחרת, לידיעת המערערים, וחרף זאת היו נכונים להעיד בפני הוועדה. [5] אשר על כן, הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארד, תוך מתן דגש לכך שחשיפת הפרוטוקולים בפני המערערים אין משמעותה שמיעה מחודשת של העדים שהופיעו בפני ועדת הבדיקה, אלא נועדה היא לשם הגשמת תכלית הביקורת השיפוטית על החלטות האוניברסיטה בעניינם של המערערים. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לדעת חברתי, השופטת ארד, ולהערת הנשיא ביחס לאי שמיעת העדים מחדש. 1. לא למותר לציין מושכלות ראשונים, כי מבחינת המערערים ההליך להעברתם מתפקידם כמוהו כמשפט החורץ גורלות, ומשפט לא מנהלים במחשכים, אלא לעין השמש. 2. מי שמטיחים כנגדו טענות המביאות בסופו של דבר לפגיעה בו, מן הראוי שידע כל טענה וטענה שהוטחה כנגדו, ויוכל להגיב עליה. כך בהליך שימוע צריך שכל החומר עליו ביססו המחליטים את החלטתם, יהיה בפני הצד הנפגע כדי שיוכל להגיב עליו. 3. אף שבתוך עמנו אנו יושבים, ודרכו של בשר ודם, שהוא חושש שדעתו כנגד פלוני גם אם אמת היא לאמיתה תיחשף, שמא יבולע לחושף עצמו, אין מנוס מלדחות את חוסר הנעימות בפני הזכות לדעת כדי להתגונן בפני החלטה שחרצה גורלות. יש לעודד את האומץ לומר דברים, גם אם בעקיפין עלולים להיחשף אומריהם. 4. המאזן נוטה אפוא בבירור לחשיפת הדברים על פני הסתרתם. נציג עובדים, מר שלמה גוברמן אני מצטרף לדעתה של השופטת ארד ולהערות שהוסיפו הנשיא והשופט רבינוביץ. נציג מעבידים, מר צבי עמית אני מצטרף לדעתה של השופטת ארד ולהערות שהוסיפו הנשיא והשופט רבינוביץ. סוף דבר: הערעור מתקבל, כאמור בסעיף 29 לפסק דינה של השופטת ארד. ועדת בדיקה