פסק דין השופטת נילי ארד 1. בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה; עב 8180/02) קיבל את תביעתו של המשיב נגד המערערים בקשר לתקופת עבודתו בשירותם וסיומה וחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם למשיב פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, שכר שלושה חודשי עבודה והחזר בגין תשלומי מס. בנוסף חויבו המערערים להעביר לבעלות המשיב את פוליסת ביטוח המנהלים שלו והושתו עליהם הוצאות משפט. כנגד החיובים שהוטלו על המערער 2 מכוון הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית 2. על פי התשתית העובדתית, כפי שקבע בית הדין האזורי, המערער 2 (להלן: מר צדוק) הוא מנהלה של המערערת 1 (להלן גם: החברה המערערת), שהיא חברה לביצוע שירותים משפטיים. מיום 1.1.1996 ועד ליום 31.8.1999 עבד המשיב בחברת א.א. שירותים משפטיים בע"מ (להלן: החברה הקודמת), שהייתה באותה עת בשליטתו של מר צדוק. ביום 18 בינואר 1999 נחתם הסכם עבודה בין החברה הקודמת לבין המשיב, בו נקבע בין היתר ולענייננו כך: "תחילת עבודתו של העובד אצל המעביד הינה מיום 1.1.96"; תוקפו של ההסכם לתקופה של שלוש שנים מיום חתימתו, אך כל צד יכול להביא לסיומו בהודעה מוקדמת ובהתראה מראש; המשיב זכאי לפיצויי פיטורים גם אם יתפטר מיוזמתו; תפקידו של המשיב לנהל את תיקי הפינוי המופנים למעביד על ידי הרשויות; נקבעו תנאי העסקתו של המשיב ושכרו. על ההסכם חתומים המשיב והחברה. על כך הוסיף מר צדוק ובאותו מסמך גופו התחייב בחתימת ידו כך: "אני הח"מ אלון צדוק... ערב לכל התחייבות המעביד בהתאם לקבוע בהסכם זה" (להלן: ההסכם). 3. ביום 30.8.1999 חתמו המשיב ומר צדוק על מסמך בו נכתבה בקשתו של המשיב להעברת משכורתו לחברה המערערת "תוך שמירה של כל הזכויות שלי במלואן וללא כל שינוי עפ"י ההסכם" (ההדגשה במקור - נ.א.). לבקשה זו נענה מר צדוק והתחייב כלפי המשיב בחתימת ידו כך: "הנני מאשר שקיבלתי את פנייתך להעביר אותך כעובד שכיר מחברת א.א. שירותים משפטיים לאלון צדוק בע"מ ואני מסכים שכל התנאים שבקשת בפניתך ישמרו במלואן. כ"כ אני מאשר ששתי החברות כמפורט לעיל הינן בבעלות אותם בעלי מניות". הוסכם כי לצורך חישוב כל זכויותיו, נחשב המשיב כעובד החברה החל מיום 1.1.1996 "תוך רציפות זכויות מלאה עם עבודתו בחברה הקודמת", שכזכור הייתה בשליטתו המלאה של מר צדוק (להלן: כתב ההעברה). ביום 17.1.2002 פג תוקפו הפורמאלי של ההסכם, אולם הלכה למעשה המשיכו הצדדים באותה מתכונת של התקשרות, מבלי שנעשה שינוי בתנאי עבודתו ובתנאי העסקתו של המשיב, ומבלי שנמסרה הודעה מטעם מי מהצדדים כלפי משנהו על שינוי בתנאי ההסכם או סיומו. בנסיבות אלה קבע בית הדין, כי תנאי העבודה המוסכמים נמשכו "למעט העובדה כי ההסכם הפך לחוזה לתקופה שאינה מוגדרת". במהלך שנת 2002 חלה הרעה במערכת היחסים בין הצדדים, אשר הלכה והתדרדרה עד אשר הגיעה לסיומה ביום 2.8.2002. טענת המערערים, לפיה המשיב הוא שחדל מיוזמתו להגיע לעבודה, נדחתה על ידי בית הדין, אשר קבע כי החברה היא זו שסירבה לקבלו לאחר שובו מחופשת מחלה. בין כך ובין כך, נקבעה מכוח ההסכם זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים בגין כל שנות עבודתו בחברה הקודמת ובחברה המערערת. 4. בית הדין האזורי דן בהרחבה בטענותיו של מר צדוק, לפיהן אין לחייבו באחריות אישית כלפי המשיב וכך קבע: אין חולק על כך שמר צדוק נתן ערבותו לקיום כל מחויבויות החברה הקודמת כלפי המשיב מכוח ההסכם והמשיך ואישר את תחולת תנאי ההסכם גם כלפי החברה המערערת. זאת, "כאשר סביר להניח כי היה זה [ערבותו האישית - נ.א.] חלק מרכזי בתנאי ההתקשרות מבחינת התובע"; ערבותו האישית של מר צדוק, שניתנה בהסכם, המשיכה לחול גם על מסמך ההעברה ובהתאם על המשך העסקתו של המשיב בחברה המערערת; ערבותו האישית של מר צדוק המשיכה לחול גם לאחר פקיעתו הפורמאלית של ההסכם הכתוב, "כאשר הנתבע - כמנהל החברה - ידע כי התובע ממשיך בעבודתו ולאור זאת ידע כי ערבותו נמשכת. על אף זאת לא אמר דבר לתובע ולא סייג את ערבותו האישית בכל דרך". לפיכך, קבע בית הדין כי ערבותו של מר צדוק כלפי המשיב תקפה וממילא חב הוא יחד ולחוד עם החברה במחויבויותיה כלפי המשיב מכוח הסכם העבודה "מבלי שהמשיב [מר צדוק] טען להגנה כלשהי החלה כלפיו מעצם היותו ערב". נדחתה טענת המערערים בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית הדין לדון בשאלת חבותו של מר צדוק כערב לחובות החברה. זאת, הן מן הטעם שטענה זו הועלתה "לראשונה במסגרת תוספת לסיכומיו" והן משום ש"בענייננו מדובר במנהל אשר נטל על עצמו ביודעין את מחויבות המעביד, ובכך הפך עצמו ל'מעביד' לצורך סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969". זאת, בשונה מנסיבות המקרה בפסק הדין בעניין מ.ב.ע, בו נדון עניינו של ערב חיצוני לחלוטין למערכת יחסי העבודה, שעמד לרכוש מניות במעבידה (דב"ע מט/33-3 מ.ב.ע. (פיתוח) בע"מ - ראול מורדוך, פד"ע כ 313). אשר על כן, חייב בית הדין את החברה ואת מר צדוק לשלם למשיב ביחד ולחוד חלק מן התשלומים אותם תבע. הערעור: דיון והכרעה 5. עיקר טענתם של המערערים לפנינו התייחסה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעת עובד כלפי בעל מניות הערב לחובות החברה-המעבידה; בהקשר זה, טענו, נעדר בית הדין סמכות עניינית לדון בערבותו של מר צדוק, שהיה אחד מבעלי מניותיה של החברה, להתחייבויות החברה כלפי המשיב, ויש לפטור אותו מחובות החברה כלפי המשיב. בנוסף, חזרו המערערים על טענותיהם בפני בית הדין האזורי, בדבר עצם זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים ולסכומים שנפסקו לזכותו, ועל דרישתם לבטל את פיצויי הפיטורים או להפחיתם כיוון ש"רימה" את החברה. 6. המשיב מצידו תמך בפסיקתו של בית הדין האזורי והטעים, כי משהועלתה טענת חוסר סמכות עניינית בשלב מאוחר של השלמת הסיכומים בבית הדין האזורי דינה להדחות, משום שלא ניתנה לו כל אפשרות להתייחס לטענה זו במהלך הדיון. במיוחד כן בענייננו, בו נדרש ביסוס עובדתי לטענה בדבר "הרחקתו" של מר צדוק מחיובי החברה והתחייבויותיה כלפיו, טענה שנדחתה בממצאי בית הדין ומסקנותיו. 7. מקובלות עלינו טענותיו של המשיב מאלה של המערערים, ודינו של ערעור זה להדחות. קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי מעוגנות בתשתית מוצקה, בראיות ובנסיבות האובייקטיביות כפי שהוכחו, ומסקנותיו המשפטיות מבוססות היטב, ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בהן לשנותן. על כך נוסיף הערותינו הבאות. 8. אין אנו רואים לקבל את טענות המערערים ככל שהן סבות על קביעותיו העובדתית של בית הדין האזורי. אשר לטענות המערערים בדבר חבותו האישית של מר צדוק כלפי המשיב, הרי שזו נובעת בנסיבות המקרה בין היתר מן המצג שהציג פעם אחר פעם כלפי המשיב, במהלך תקופת העסקתו. ודוק. חברת א.א. שירותים משפטיים בע"מ, בה הועסק המשיב, הייתה בשליטתו של מר צדוק, שהיה בעל מניות (כטענת המערערים) ומנהל בחברה המערערת, והאחראי הישיר על עבודתו של המשיב. מר צדוק היה בעל דברו של המשיב מראשית ההתקשרות. עמו חתם המשיב על ההסכם, וערבותו האישית של מר צדוק לחיובי החברה היא שעמדה בבסיס ההתקשרות, משך תקופת עבודתו של המשיב בחברה. על התחייבותו האישית כלפי המשיב חזר מר צדוק בחתימת ידו גם בהסכם ההעברה, שעל נסיבות כריתתו העיד המשיב כך בבית הדין האזורי: " ... זה התחיל שאלון צדוק בא אלי ואמר לי שהוא מבקש להעביר אותי מ-א.א.צ לנתבעת, בת/2 נרשם שכל התנאים ישמרו במלואם והוא אמר לי לפני החתימה על המסמך שהוא הכתיב לי אותו, שאין לי מה לחשוש וכל התנאים שכתובים בהסכם המקורי ישמרו והוא ערב גם להסכם החדש ולהעברתי מ- א.א.צ לאלון צדוק בע"מ וששום דבר לא יפגע ובעקבות זה הוא חתם על המסמך..." (סעיף 8 לפסק הדין שבערעור). בית הדין האזורי העדיף את עדותו של המשיב ש"היתה אנושית יותר, עקבית, סדורה ואמינה" על פני עדותו של מר צדוק, ש"השאיר רושם ממולח משהו, תוך התחמקות מנקודות שאינן נוחות לו, וכאשר השאיר תחושה כי אינו חושף את כל האמת". בהתאם, אף קבע בית הדין כי ערבותו האישית של מר צדוק לקיום תנאי ההסכם הייתה "תנאי מרכזי בתנאי עבודתו" של המשיב. במצב דברים זה, אין המדובר בערב חיצוני לחברה, אף לא בערב זר ליחסי העבודה עם המשיב, כי אם בבעלים של החברה הקודמת, בו ראה המשיב והמשיך לראות כל העת כמי שהתחייב כלפיו לקיום תנאי עבודתו לפי ההסכם. מר צדוק יצר מצג מבוסס כלפי המשיב, כמי שערב לחובות החברה ומחויבויותיה כלפיו, וכך נהג כלפי המשיב הלכה ולמעשה. למעשה, יצר מר צדוק מצג כי כמוהו כחליף החברה וכמי שהועברו אליו חובותיה במקרה שתתקשה בפרעון חובותיה. במקרה הנוכחי, כפי שהסתבר בעת הדיון בערעור, החברה אמנם קיימת משפטית, אך מבחינת יכולת פרעון החוב יש ספק ממשי אם תוכל לעמוד בפרעונו. בנסיבות אלה התכלית בראיית ערב כחליף במצב בו לא קיימת החברה מבחינה משפטית קיים גם במקרה זה, מפני שאין משמעות לקיום החברה, אם אין היא יכולה לעמוד בפרעון החוב. מכל הטעמים האלה, ניתן בהחלט לראות במר צדוק כחליף של החברה. על כן, באה חבותו של מר צדוק כלפי המשיב בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, וכדין נקבעה חבותו האישית כלפי המשיב, מכוח ערבותו האישית לחיובי החברה, בנוסף לחבותה של החברה כלפי המשיב. 9. סוף דבר הערעור נדחה. המערערים ישלמו ביחד ולחוד למשיב - מר יוסף צור, שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. שירותים משפטיים