פסק דין השופט שמואל צור 1. המערער עבד ברשות השידור (להלן - הרשות) בתקופה 4.6.68 - 31.1.94 ופרש לגימלאות. בעבודתו, כיהן המערער כפרשן מדיני במחלקה להסברה מדינית בקול ישראל בערבית. 2. בתקופה שמיום 28.2.93 ועד 2.11.93 - עוד בתקופת עבודתו ברשות - למד המערער לימודי יהדות ב"מכון מאיר" בהיקף של 610 שעות. לימודים אלה נערכו בהסכמת הרשות ובאישורה. באישור שניתן למערער לצורך השתתפותו בלימודים הללו אף צויין כי "השתתפות בקורס הנ"ל רצויה מאד והיא תתרום רבות לביצוע עבודתו בהסברה". 3. על יסוד לימודים אלה ביקש המערער מן הרשות לאשר לו תשלום של גמול השתלמות מכח ההסכמים הקיבוציים החלים על עיתונאים עובדי רשות השידור. אין חולק כי ההסכם הקיבוצי הנוגע לענייננו הוא זכרון דברים מיום 20.11.92 (להלן - הסכם 92), בו נקבעו תנאי הזכאות לגמול השתלמות. הסכם 92 הינו המשך לזכרון דברים קודם, מיום 12.9.89 (להלן - הסכם 89) בו נקבע, בין היתר, כי הגורם המוסמך לאשר תשלום גמול השתלמות הוא ועדה בת שלושה חברים - נציג משרד האוצר, נציג הרשות ונציג האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. 4. בקשתו של המערער באה בפני הועדה וזו ביקשה ממנו להמציא אישור ממשרד החינוך כי "מכון מאיר" מוכר לצורך גמול השתלמות. המערער המציא את האישור הנדרש. על אף זאת החליטה הועדה שלא לאשר את בקשתו של המערער בשל כך שחלפו חמש שנים ממועד סיום לימודיו (החלטה מיום 19.7.99). לאור החלטה זו הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי בירושלים. 5. לאחר הדברים האלה ועוד טרם הוגש כתב הגנה בתביעת המערער, שבה הועדה והתכנסה בעניינו והחליטה שלימודי היהדות שלמד המערער במכון מאיר אינם בתחום עיסוקו ברדיו כעורך אחראי במחלקת ההסברה בקול ישראל בערבית. עם זאת החליטה הועדה להכיר ב-200 שעות השתלמות מתוך 610 שעות שלמד המערער (החלטה מיום 4.1.00). אין חולק כי החלטה זו אינה מספיקה לצורך תשלום גמול השתלמות שהרי תנאי לקבלתו הוא לימודים בהיקף של 400 שעות לימוד לפחות. 6. לאור החלטה זו כתב מנהל הרדיו בערבית לחברת הועדה עו"ד מרסיה צוגמן כי השתלמותו של המערער בנושא יהדות היתה רלבנטית לעבודתו במחלקת ההסברה המדינית ברדיו בערבית. על רקע זה שבה הועדה והתכנסה ביום 17.1.00 ובדיון זה נחלקו הדעות: נציג איגוד המקצועי היה בדעה שיש לאשר את תשלום הגמול למערער בעוד נציג הרשות - מר יגאל חרל"פ - התנגד לכך. לאור זאת נותרה ההחלטה מיום 4.1.00 בעינה. 7. לאחר כל הדברים האלה בדק חבר הועדה מר יגאל חרל"פ ומצא כי בין תנאי הקבלה ללימודים בהם השתתף המערער ב"מכון מאיר" לא נכלל התנאי בדבר השכלה תיכונית מינימלית, ובהעדרו של תנאי זה לא מקיים המערער את תנאי הזכאות שבהסכם 92. עמדה זו של מר חרל"פ לא הובאה בפני הועדה והוצגה לראשונה בכתב ההגנה שהגישה הרשות בתביעתו של המערער ובהודעה שמסרה הרשות לבית הדין האזורי מיום 2.5.02. 8. כאמור, הזכאות לגמול השתלמות לעובדי הרשות בדירוג עיתונאים, קבועה בהסכם 92. אותו הסכם מחולק לפרקים והפרק הנוגע לענייננו נושא כותרת "קורסים/השתלמויות המזכים בגמול השתלמות". תחת כותרת זו מפורטים תנאי הזכאות לאמור: "4.1 כללי 4.1.1 קורסים והשתלמויות שנערכו במסגרת מוסד לימודי מוכר בהיקף של 400 שעות לימוד פרונטליות או 250 שעות לימוד פרונטליות והכנת פרוייקט לימודי או עבודת גמר בהיקף של 150 שעות. 4.1.2 קורסים והשתלמויות אשר יש בהם לתרום להרחבת הידע ו/או העמקת הידע בתחום הרחב של העיסוק ו/או המקצוע ו/או התפקיד של העובד... 4.1.3 קורסים והשתלמויות אשר בתנאי ההרשמה שלהם נקבע כי הם מיועדים לעובדים בעלי השכלה תיכונית ומעלה ומספר שעות הלימוד הפרונטליות בהם הוא לא פחות מ-40 שעות. 4.1.4 קורסים והשתלמויות אשר התקיימו לפני מועד הזכאות לתואר..." עמדת הרשות מבוססת אפוא על התנאי שבסעיף 4.1.3 בהסכם 92. לטענתה, המערער השתתף בהשתלמות אשר בתנאי הקבלה שלה לא מצויין כי היא מיועדת לבעלי השכלה תיכונית ומעלה. לטענתה, תנאי הזכאות מצטברים ורק בהתקיים כל התנאים קמה הזכאות לקבלת גמול השתלמות. המערער חולק על עמדה זו ולטענתו די בקיומו של תנאי אחד מתנאי הזכאות כדי לקבל את הגמול. 9. בית הדין האזורי (השופטת הראשית רונית רוזנפלד; תיק עב 2213/99) קיבל את עמדת הרשות. בפסק דין מנומק ומפורט כראוי, עמד בית הדין האזורי על מערכת ההסכמים החלה על הצדדים, על טיפולן של הרשות והועדה בעניינו של המערער, על טיבו ותכליתו של גמול השתלמות ועל פירושו הנכון של הסכם 92. מסקנת בית הדין היתה כי אחד מתנאי הסף לקבלת גמול השתלמות הוא שבתנאי ההרשמה לקורס נקבע כי הוא מיועד לבעלי השכלה תיכונית ומעלה וכי תנאי זה - שלא התקיים במערער - הינו מצטבר לתנאים האחרים הקבועים בהסכם 92 ומשום כך אין המערער זכאי לגמול. עם זאת לא חסך בית הדין האזורי את שבט ביקורתו על עמדת רשות השידור בעניינו של המערער ובמיוחד על התנהלות הועדה בראשות מר יגאל חרל"פ אשר שינתה את עמדתה ודרישותיה חדשות לבקרים ולבסוף לא הכירה בזכאותו של המערער לגמול. על רקע התנהלות זו של הועדה והרשות חייב בית הדין האזורי את הרשות בהוצאות המערער בסכום של 15,000 ש"ח, על אף שתביעתו נדחתה. 10. על פסק דין זה הוגשו הערעור והערעור שכנגד בפנינו. המערער חזר על טענותיו בבית הדין האזורי שהעיקרית שבהן היא שהתנאים הקבועים בהסכם 92 אינם מצטברים אלא עומדים כל אחד לעצמם. לטענת המערער, היה על בית הדין לדחות את עדותו של מר חרל"פ בבית הדין בעניין הבדיקה שערך בעניין תנאי הזכאות לקורס שעבר המערער ב"מכון מאיר". לטענתו, לא היה מקום לקבוע כי על המערער רובץ הנטל להוכיח את קיום תנאי הזכאות האמור. הרשות מחזיקה בפסק הדין של בית הדין האזורי בכל הקשור לדחיית תביעתו של המערער. עם זאת מערערת הרשות על חיובה בהוצאות וטוענת כי עם דחיית תביעת המערער, היה מקום לחייבו בהוצאות ולא להיפך. 11. בתום הדיון בערעור הצענו לצדדים הצעה של פשרה לפיה ישולם למערער מחצית מן הגמול, זאת לאור החלטת הועדה מיום 4.1.00 להכיר למערער ב-200 שעות השתלמות מתוך 400. למרבה הצער הודיעה לנו הרשות כי אין היא מקבלת את ההצעה. לכן נפנה ונכריע בערעור גופו. 12. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור והערעור שכנגד ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1992. 13. גמול השתלמות הוא גמול כספי שמקורו בהסכמים או הסדרים קיבוציים. גמול ההשתלמות קיים בצורות כאלה ואחרות במיגוון של דירוגים הקיימים בשרות הציבורי. מטרתו של הגמול הוא לעודד את העובד לשפר את השכלתו וידיעותיו, הן לתועלתו הוא והן לתועלת המעסיק. בבסיסו של גמול ההשתלמות עומדת ההכרה שעובד בעל מוטת השכלה רחבה - אף מעבר לדרישות הספציפיות של תפקידו או מקצועו - תורמת לעבודה, מעלה את הרמה האישית של העובד ומשפרת את איכות השרות שהוא מעניק למעסיק וכתוצאה מכך גורם לשיפור באיכות השרות לציבור. על טיבו של גמול ההשתלמות עמד נשיא בית המשפט העליון בשעתו מאיר שמגר לאמור: "יש להוסיף ולהבהיר, כי קיומו והגיונו של גמול ההשתלמות בכך שהוא קשור לעבודתו של העובד, במובן זה שהוא מעלה את כושרו ואת כשירותו. המקובל הוא, כי הרחבת ההשכלה של העובד יש בה כדי לתרום ליכולתו למלא את הפונקציות, שתפקידו בשירות הציבורי מטיל עליו; מכאן, שגמול ההשתלמות משתלם לעובד עקב עבודתו". (בג"צ 4885/91 ההסתדרות הכללית נגד בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מ"ו(2) 89, 91). והוסיפה על כך חברתי השופטת ארד בפרשת פרינץ לאמור: "כוונת הדברים, כמו גם המטרה העומדת ביסודו של גמול ההשתלמות לסייע לעובד להוסיף ולקנות השכלה ולהרחיב אופקיו בתפקיד אותו הוא ממלא הלכה למעשה. ודוק, המדובר במי שכבר מועסק במקום העבודה בתחומו המקצועי או בגדר התפקיד ובתחומו, נראה לטוב כי יוסיף ויקנה דעת בלימודי השתלמות ואף יזוכה בגמול עבורם ובכך תצמח טובה לעובד ולמעבידו כאחד. מטרתו זו של הגמול עוברת כחוט השני בתנאים המזכים המפורטים בסעיף 16ג להסכם הקיבוצי וביטויה בתנאי המוקדם להכרה בהשתלמות לפיו חייבת ההשתלמות להיות בתחום רחב של המקצוע או בתחום המקצועי בו מועסק העובד יוכרו קורסים שרמתם תיקבע בהתאם לתחום עיסוקו של העובד..." (ע"ע 108/99 אסתר פרינץ - מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך ל"ג (91) 24). דברים אלה כוחם יפה אף לענייננו. 14. גמול השתלמות מעוגן, כאמור, בהסכמים או הסדרים קיבוציים נפרדים לכל דירוג ודירוג. מכאן שאין בהכרח התאמה מלאה בין תנאי הזכאות בדירוג מסויים לתנאים הקבועים לדירוג אחר. מכאן שבכל מקרה יש לבחון את התנאים הקבועים בהסכם הרלבנטי, הוא בענייננו הסכם 92 והסכם 89 החלים ביחסים שבין רשות השידור לעובדיה העיתונאים. אין צורך לאמר כי בחינת הוראות ההסכמים הקיבוציים תעשה לעולם על רקע המטרה והתכלית העומדים בבסיס הסדרי גמול ההשתלמות. 15. בענייננו, קובע הסכם 92 שורה של תנאים מוקדמים לזכאות לגמול השתלמות. הבאנו לעיל תנאים אלה כלשונם (סעיף 8). תנאים אלה נועדו לשרת את המטרה הבסיסית של גמול השתלמות והיא - העלאת רמת ההשכלה והידע של העובדים, כדי לקדם את רמת השרות. אין ספק שגמול השתלמות אינו הענקה כספית גרידא. לא בכדי נקבעה מסגרת מינימלית של 400 שעות לימוד ולא בכדי נקבע כי על ההשתלמות לתרום להרחבת הידע בתחום הרחב של העיסוק. גם התנאי הנוגע לענייננו, לפיו תוכר השתלמות אשר בתנאי ההרשמה שבה נקבע כי היא מיועדת לבעלי השכלה תיכונית ומעלה, משרת אותה מטרה. תנאי זה נועד לקבוע רף מינימלי של רמה ואיכות של ההשתלמות המוכרת. לא הרי השתלמות המיועדת לבעלי תואר אקדמי ורמתה נקבעת בהתאם, כהרי השתלמות המיועדת לבעלי השכלה תיכונית או אחרת שאינה אקדמית. תנאי הקבלה להשתלמות משקפים סטנדרטים של השתלמות אשר עליו ביקשו בעלי הסכם 92 לשמור ולהקפיד. לא יכול להיות ספק שהוראות הזכאות בהסכם 92 מחייבות ויש להקפיד עליהן. לא יכול להיות גם ספק שהוראות אלה מצטברות שהרי כל דרך אחרת תביא לתוצאה של אבסורד: כך, למשל, אין זה מתקבל על הדעת שהשתלמות הנערכת במוסד לימודי מוכר (סעיף 4.1.1 להסכם 92) תעשה בתחומים שלא תורמים להרחבת הידע של העובד בתחום הרחב של העיסוק (סעיף 4.1.2). כך גם לא סביר שהשתלמות התורמת להרחבת הידע תעשה במוסד לימודי שאינו מוכר. כך גם לא סביר הוא שהשתלמות במוסד מוכר התורמת להרחבת הידע, תעשה ברמה הנחותה מרמת השכלה תיכונית. הפרשנות לה טוען המערער לפיה כל תנאי מתנאי הזכאות עומד לעצמו, תשים לאל את המטרה העומדת בבסיסם של הסדרי גמול ההשתלמות להרחבת הידע האישי של העובד ולהעלאת רמת השרות. 16. תנאי הזכאות קבועים בהסכם 92. פשיטא שמי שמבקש לקבל גמול השתלמות מכח ההסכם, חייב להראות שהתקיימו בו תנאי הזכאות לקבלת הגמול. כך הוא הגיונם של דברים. מעבר לכך, הסכם 92 קובע במפורש כי על המגיש בקשה לגמול השתלמות לצרף תעודות ואישורים כאלה ואחרים, ובהם - ""תכנית הקורסים וההשתלמויות, היקפן ותנאי הקבלה." (סעיף 11.5 שם). פרט זה חיוני ותואם את תנאי הזכאות המעוגן בסעיף 4.1.2 לאותו הסכם. 17. אין חולק כי המערער השתתף בהשתלמות שאין בה תנאי קבלה לפיו ההשתלמות מיועדת לבעלי השכלה תיכונית ומעלה. בכך הוא לא קיים תנאי מתנאי הזכאות. קביעה זו מבוססת על בדיקתו ועדותו של מר חרל"פ בעניין. בקשר לכך ציין בית הדין האזורי - בצדק - כי יכול היה המערער להביא בפני בית הדין ראיה לסתור את עדותו של מר חרל"פ בעניין זה ולהביא אישור מ"מכון מאיר" בעניין תנאי הקבלה (סעיף 12 לפסק הדין). זאת לא עשה המערער ובנסיבות אלה לא זו בלבד שלא תישמע טענתו בדבר היפוך נטל הראיה אלא שניתן לקבוע כי הרשות הרימה את הנטל - ולו לכאורה -בעניין זה. 18. המערער הוסיף וטען לעניין הרכב הועדה ודרך התנהלותה אך מקובלת עלינו פסיקת בית הדין האזורי כי התנהלות לקויה של הועדה אין בה עדי להצמיח למערער זכות שאינה מוקנית לו כחוק. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המדינה כי גם אם היתה פועלת הועדה בהרכב מלא, על פי הכללים, לא היתה בידה הסמכות לאשר גמול השתלמות בניגוד לכללים. 19. המערער מלא טענות כרימון כלפי הרשות ולא בכדי. המערער טרח ולמד והשקיע זמן ומרץ. הוא קיבל את ברכת הרשות ללימודיו והתאפשר לו אף ללמוד על חשבון שעות עבודתו. למערער היתה ציפיה שלימודיו ישאו פרי גם בדמות של גמול השתלמות וציפיתו נכזבה. בכך, לצערנו, לא נוכל להושיע לו, לאור הוראות הזכאות הברורות הקבועות בהסכם 92. 20. שותפים אנו לביקורת החריפה שמתח בית הדין האזורי על התנהלות הועדה והרשות בעניינו של המערער. לא נחזור על הדברים כאן והרי הם כתובים עלי פסק דינו של בית הדין האזורי. אף אנו בדעה שלאור דברי הביקורת הללו, היה מקום לחייב את הרשות בהוצאות משפט ובנסיבות העניין שיעורן אינו חורג מגדר הסביר. 21. סוף דבר - הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות. גמול השתלמותהשתלמותרשות השידורעיתונות