ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל-אביב מיום _________ (בש"א _________) בדבר דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. ##סוג ההליך: ##ערעור ##הערכאה עליה מערערים: ##בית הדין הארצי לעבודה ##מספר התיק שבו ניתנה ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## בש"א _________ ##תאריך מתן ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## _________ ##המועד שבו הומצאה ההחלטה נשוא הערעור: ## [תאריך] ##המותב המוסמך לדון בערעור:## בית הדין הארצי לעבודה ##סכום אגרת בית המשפט: ## [_________ ש"ח] ##סכום הערובה:## [_________ ש"ח] ##האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין בקשר לאותה מסכת עובדתית:## לא ##המועד האחרון להגשת הערעור:## [תאריך] ##א. הסעד שניתן או שהתבקש ולא ניתן בהחלטה שעליה מערערים ## 1. בית הדין האזורי דחה את בקשתה של חברת "סיוון תכשיטים בע"מ" (להלן: "המערערת") להארכת המועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מינהלי שהוטל עליה. המערערת ביקשה כי בית הדין יאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט, על מנת שתוכל לממש את זכותה לטעון לחפותה ולבטל את החיוב בקנס, שלטענתה הוטל שלא כדין. ##ב. עיקרי ההחלטה שעליה מערערים ## 2. בית הדין האזורי קבע כי הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט תיבחן על פי אמת מידה של "נימוקים שיירשמו", וכי אין מדובר בעניין שבשגרה אלא בחריג שיש לפעול בו בצמצום. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי המערערת לא השכילה ליתן נימוקים מספקים המצדיקים היעתרות לבקשה, וכי הטעמים לאיחור נבעו מהחברה עצמה ובאי כוחה, ולא מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתה. בית הדין האזורי דחה את הערעור וקבע כי אין בהתנהגותה של המערערת טעם סביר או מוצדק להארכת המועד. ##ג. סיכום הטענות ונימוקי ההתנגדות להחלטה ## ##טעות בפרשנות המונח "נימוקים שיירשמו" ## 3. בית הדין קמא שגה בפרשנותו המצמצמת למונח "נימוקים שיירשמו" בסעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985, שכן פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית התיקון לחוק, אשר נועד להרחיב את שיקול הדעת השיפוטי ולאפשר גמישות רבה יותר במקרים של איחור בהגשת בקשה להישפט. 4. פרשנותו של בית הדין קמא למונח "נימוקים שיירשמו" כשוות ערך ל"טעמים מיוחדים" או "נסיבות חריגות" אינה נכונה, שכן המחוקק בחר במכוון בניסוח רך יותר, המעיד על כוונה לאפשר הארכת מועד גם במקרים שאינם עומדים ברף המחמיר של "טעם מיוחד". 5. בית הדין קמא התעלם מההבחנה המהותית בין "טעם מיוחד" הנדרש בתקנות סדרי הדין הכלליות לבין "נימוקים שיירשמו" בחוק העבירות המינהליות, ובכך החמיר שלא כדין את אמת המידה הנדרשת מהמערערת. 6. הגישה המצמצמת שאומצה על ידי בית הדין קמא סותרת את המגמה הכללית בפסיקה, המעדיפה גישה סלחנית יותר במקרים של טעויות פרוצדורליות, במיוחד כאשר מדובר בזכות יסוד לגישה לערכאות. 7. בית הדין קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי מטרת התיקון לחוק הייתה לאפשר ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות, וכי פרשנות מצמצמת מדי עלולה לסכל מטרה זו ולחסום גישה לערכאות. ##התעלמות מזכות הגישה לערכאות ## 8. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לזכות היסוד של המערערת לגישה לערכאות, זכות המהווה נדבך מרכזי בשיטת המשפט הישראלית ומחייבת גישה מקלה יותר במקרים של איחור טכני. 9. דחיית הבקשה להארכת מועד, בנסיבות בהן המערערת מבקשת לטעון לחפותה ולבטל קנס שהוטל עליה, פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותה להליך הוגן ולביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית. 10. בית הדין קמא לא איזן כראוי בין עקרון סופיות הדיון והצורך בהקפדה על מועדים לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות, ובכך העדיף שיקולים פרוצדורליים על פני זכויות מהותיות. 11. המערערת ביקשה לממש את זכותה להישפט על מנת לזעוק את חפותה ולבטל חיוב בקנס שהושת, לטענתה, שלא כדין, ודחיית בקשתה מונעת ממנה לממש זכות זו באופן אפקטיבי. 12. חסימת הגישה לערכאות במקרה זה, כאשר מדובר בקנס מינהלי ולא בהליך פלילי מובהק, אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק ותכליתו, המבקשת להקל על הליכים אלו. ##טעות בהערכת משקל הטעמים לאיחור ## 13. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל ראוי להשתלשלות העניינים שהובילה לאיחור, ובפרט לעובדה כי הטיפול הועבר למשרד עורכי דין אשר התחבט בעניין מטעמי מצפון, וכי טעות משרדית היא שגרמה לעיכוב בהעברת הטיפול לעורך דין אחר. 14. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי המערערת פעלה לביטול הקנס באמצעות פניות למדינה ולמרכז לגביית קנסות, וכי אי קבלת מענה לפנייה הראשונה תרמה לאיחור בהגשת הבקשה להישפט. 15. הטענה בדבר טעות משרדית, אף אם אינה עולה כדי "טעם מיוחד", בהחלט יכולה להיחשב כ"נימוק שיירשם" המצדיק הארכת מועד, במיוחד לאור הגישה הסלחנית הנדרשת בבתי הדין לעבודה. 16. בית הדין קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי המערערת סברה בתום לב כי פניותיה לביטול הקנס עשויות להניב פתרון, וכי רק לאחר קבלת תשובה שלילית פנתה להליך המשפטי. 17. קביעת בית הדין קמא כי טעות של בא כוח אינה מהווה טעם להארכת מועד, הינה קביעה גורפת ונוקשה מדי, שאינה מתיישבת עם הפסיקה המכירה באפשרות להארכת מועד גם במקרים של טעות בתום לב. ##התעלמות מההבחנה בין "מסלול מינהלי" ל"מסלול פלילי" ## 18. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק להבחנה בין "המסלול המינהלי" ל"מסלול הפלילי", וכי במקרה של בקשה להישפט, מדובר בבירור הליך פלילי, המחייב גישה מקלה יותר בכל הנוגע למועדים. 19. העובדה כי מדובר בהליך של ביקורת שיפוטית על החלטה של גוף מינהלי-מקצועי, מחייבת אמת מידה של "טעמים מוצדקים או סבירים" ולא אמת מידה מחמירה של "טעמים מיוחדים", כפי שנקבע בפסיקה. 20. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי תכלית חוק העבירות המינהליות היא להקל על מערכת המשפט ולהימנע מריבוי הליכים פליליים, אך אין בכך כדי לשלול את זכותו של הנקנס להישפט. 21. קביעת בית הדין קמא כי "המסלול המינהלי" הוא דרך המלך, אינה שוללת את זכותו של הנקנס לבחור ב"מסלול הפלילי" ולבקש להישפט, ואין להפוך את האפשרות להישפט לחריג כה קיצוני. 22. בית הדין קמא לא נתן דעתו לכך שקביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה עלולה לחסום באופן גורף מדי ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות, ובכך לפגוע בעקרונות של שלטון החוק. ##טעות בהערכת חומרת העבירה והשלכותיה ## 23. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לטענות המערערת בדבר בטלות הקנס מבחינה מהותית, ובפרט לטענה כי העובדת הועסקה בהסכמתה המלאה ותוך מתן פיצוי נאות וכדין. 24. בית הדין קמא התעלם מהטענה בדבר אכיפה בררנית בנושא, טענה שיש בה כדי להצדיק בירור משפטי מעמיק ולבטל את הקנס שהוטל על המערערת. 25. בית הדין קמא לא נתן דעתו להשלכות הכלכליות הקשות של הקנס על המערערת, ובפרט לטענה כי לחברה אין זכות קיום מבחינה כלכלית אם תעדיף לסגור את הדוכן בשבת, בעוד שמתחריה פועלים. 26. קביעת בית הדין קמא כי אין מדובר בהליך המעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית, אינה נכונה, שכן טענות המערערת בדבר אכיפה בררנית והשלכות כלכליות מעלות שאלות עקרוניות. 27. בית הדין קמא לא איזן כראוי בין חומרת הפגיעה הנטענת בזכויות סוציאליות של העובדים לבין הפגיעה הנטענת בקניין של המערערת, ובכך פגע בזכותה להליך הוגן. ##התעלמות מהגישה הסלחנית של בתי הדין לעבודה ## 28. בית הדין קמא שגה בכך שלא אימץ את הגישה הסלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה, אשר נוטה להקל עם בעלי דין במקרים של טעויות פרוצדורליות, במיוחד כאשר מדובר בזכויות עובדים ומעסיקים. 29. הגישה הנוקשה שאומצה על ידי בית הדין קמא אינה מתיישבת עם המגמה הכללית בפסיקה, המאפשרת מרחב מסוים של גמישות בנוגע להארכת מועדים הקבועים בחיקוקים שונים. 30. בית הדין קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי מדובר בבית דין לעבודה, אשר תפקידו להגן על זכויות עובדים ומעסיקים, וכי דחיית הבקשה מונעת בירור מהותי של טענות המערערת. 31. קביעת בית הדין קמא כי אין מקום להקל בפרשנות שתיתן לדרישה בדבר "נימוקים שיירשמו", סותרת את רוח הפסיקה בבתי הדין לעבודה, המעדיפה בירור מהותי על פני דחייה טכנית. 32. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי מגמה של חוסר גמישות עלולה לגרום לעיתים עוול קשה, בוודאי בנסיבות בהן האיחור נובע מגורמים שאינם בשליטת מגיש הבקשה, גם אם לא מדובר בכוח עליון. ##טעות בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי ## 33. בית הדין קמא שגה בהפעלת שיקול דעתו השיפוטי כאשר לא איזן כראוי בין מכלול השיקולים הסובייקטיביים והאובייקטיביים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד. 34. בית הדין קמא לא בחן את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות איתנותו הכלכלית והיקף ביצוע העבירה, כפי שנדרש על פי אמות המידה שנקבעו בפסק הדין עצמו. 35. בית הדין קמא לא נתן דעתו למידת האיחור בהגשת הבקשה, וקבע כי מדובר בשיהוי ניכר, מבלי לבחון את כלל הנסיבות שהובילו לאיחור זה. 36. קביעת בית הדין קמא כי "אין בהתנהגותה של החברה טעם שהוא בבחינת סיבה סבירה או מוצדקת", הינה קביעה גורפת שאינה מנומקת דיה ואינה מתייחסת לכלל הטענות שהועלו. 37. בית הדין קמא לא שקל את האפשרות למתן ארכה סבירה, מטעמים מוצדקים או סבירים, במקרים המתאימים, אשר אינה מהווה פגיעה בתכלית החוק ומאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה. ##התעלמות מהחובה ליתן הסבר לסטייה מדרך המלך ## 38. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לחובה המוטלת על הרשות המינהלית ליתן הסבר על שום מה ולמה היא בוחרת לנקוט בהליך פלילי תחת הליך מינהלי, כפי שנקבע בפרשת אפרתי. 39. העובדה כי המדינה בחרה להטיל קנס מינהלי, ולא להגיש כתב אישום פלילי מלכתחילה, מחזקת את הטענה כי יש לאפשר למערערת להישפט ולברר את טענותיה במסגרת "המסלול הפלילי". 40. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי מלמדת על החשיבות שהמחוקק מייחס לנימוקים אלו, וכי יש להחיל עקרון דומה גם על בקשות להארכת מועד. 41. קביעת בית הדין קמא כי "המסלול המינהלי" הוא דרך המלך, אינה שוללת את זכותו של הנקנס לבחור ב"מסלול הפלילי" ולבקש להישפט, ואין להפוך את האפשרות להישפט לחריג כה קיצוני. 42. בית הדין קמא לא נתן דעתו לכך שקביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה עלולה לחסום באופן גורף מדי ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות, ובכך לפגוע בעקרונות של שלטון החוק. ##טעות בהתייחסות לפסיקה קודמת ## 43. בית הדין קמא שגה בכך שהסתמך על פסיקה קודמת (עפ"א _________ קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ - מדינת ישראל) שניתנה בטרם תוקן חוק העבירות המינהליות, ובכך התעלם מהשינוי המהותי בחוק. 44. הפסיקה שצוטטה על ידי בית הדין קמא אינה רלוונטית עוד לאחר תיקון סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, אשר העניק במפורש סמכות לבתי המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. 45. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי התיקון לחוק נועד לשנות את ההלכה הפסוקה הקודמת, אשר שללה סמכות זו, ובכך פעל בניגוד לכוונת המחוקק. 46. קביעת בית הדין קמא כי התיקון בחוק אינו נותן היתר להזנחה או לרשלנות, אינה שוללת את האפשרות להארכת מועד במקרים של טעות בתום לב, כפי שהיה במקרה זה. 47. בית הדין קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי הפסיקה הקודמת התייחסה למצב משפטי שונה, וכי יש לפרש את החוק המתוקן באופן המאפשר גמישות רבה יותר. ##התעלמות מהיבטים פרוצדורליים של הפנייה לרשויות ## 48. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי המערערת פנתה למדינה בבקשה לביטול הקנס ביום _________, וכי אי קבלת מענה לפנייה זו תרמה לאיחור בהגשת הבקשה להישפט. 49. בית הדין קמא התעלם מהטענה כי המכתב למרכז לגביית קנסות התקבל אצל בא כוח המערערת רק ביום _________, וכי יש לראות את מרוץ הזמנים לעניין הגשת הבקשה להישפט רק ממועד זה. 50. קביעת בית הדין קמא כי יש לזקוף לחובת המערערת את התקופה בה המתינה לתשובה לבקשתה לביטול הקנס, אינה הוגנת, שכן המערערת פעלה בתום לב ובציפייה לקבלת מענה. 51. בית הדין קמא לא נתן דעתו לכך שפניות לרשויות המינהל לביטול קנסות הן הליך מקובל, וכי אין להעניש אדם הממתין לתשובה לפנייה כזו. 52. התעלמות בית הדין קמא מהיבטים פרוצדורליים אלו, ובפרט ממועדי קבלת התשובות מהרשויות, פגעה ביכולתה של המערערת להציג תמונה מלאה של השתלשלות העניינים. ##טעות בהערכת חשיבות הביקורת השיפוטית ## 53. בית הדין קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לחשיבותה של הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות, ובכך פגע בעקרון שלטון החוק והגנה על זכויות הפרט. 54. קביעת בית הדין קמא כי אין מדובר בהליך המעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית, אינה נכונה, שכן בירור טענות המערערת בדבר בטלות הקנס ואכיפה בררנית הינו בעל חשיבות ציבורית. 55. בית הדין קמא התעלם מהעובדה כי מתן ארכה סבירה, מטעמים מוצדקים או סבירים, במקרים המתאימים, אינו מהווה פגיעה בתכלית החוק ומאפשר ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה. 56. חסימת הגישה לערכאות במקרה זה, כאשר מדובר בקנס מינהלי ולא בהליך פלילי מובהק, אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק ותכליתו, המבקשת להקל על הליכים אלו. 57. בית הדין קמא לא איזן כראוי בין עקרון סופיות הדיון והצורך בהקפדה על מועדים לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות, ובכך העדיף שיקולים פרוצדורליים על פני זכויות מהותיות. לאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את הערעור על כל חלקיו.בקשה להישפטהארכת מועדערעור