הגדלת קצבה לאנשי קבע

פסק דין האם התקופה בה מילאו המערערים את תפקידם כאזרחים עובדי צה"ל, תזכה אותם בהגדלת קצבה בהתאם לסעיף 18(א) לחוק שירות הקבע גמלאות [נוסח חדש] תשמ"ה-1985, מן הטעם שתפקידם היה זהה לזה שביצעו כמשרתי קבע, שעה שלא שירתו כ"חיילים" באותה תקופה? זו השאלה המתעוררת בערעור שלפני, על החלטת ועדת הערעורים בו"ע 258/04 מיום 21.3.05 בה דחתה את ערעור המערערים על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות בצ.ה.ל מיום 24.12.03 הרקע העובדתי לשיטת המערערים 1 בראשית שנות השמונים, הוחלט על ידי שר הביטחון להקים יחידה ניסיונית מיוחדת, שתעמוד בכפיפות ישירה לשר הביטחון, אליה גויסו המערערים, לוחמים בוגרי שירות מלא בשייטת 13. דרישות הסף לקבלה ליחידה הניסיונית (להלן - היחידה), היו הכשרה ופעילות מלאה של לוחמים בשייטת 13, וזאת בשל מאפייני הפעילות המתוכננים של היחידה, היעוד והתפקידים של היחידה, שדרשו ביצוע צלילות קרביות בתדירות יומיומית, שליטה מלאה והיכרות של נושא לחימה זעירה בים, הפעלת כלי שייט וכדומה. המערערים, ויתר הלוחמים שגויסו ליחידה עד לשנת 89', היו בסטטוס של אזרח עובד צ.ה.ל (להלן: "אע"צ") בחוזה "אישי-סכומי". שירותם והכוונות לגבי מעמדם בעתיד לא הוגדרו במדויק. פעילות היחידה באותן שנים ועד שלהי שנת 92'-תחילת 93', כללה צלילות ואופייה מבחינת מאמץ, היה דומה לפעילותם של לוחמים בשייטת 13. בשלהי 92' נוספו לפעילות היחידה גם פעילויות מבצעיות. 2. במהלך השנים 94'-95' שונה הסטטוס של אנשי היחידה, מאע"צים לאנשי קבע. במסגרת שינוי הסטטוס, הוחלט להכיר בתקופה בה הועסקו המערערים כאזרחים ביחידה כתקופה מוכרת לצורך ותק צלילה, וזאת לנוכח העובדה כי גם בתקופת פעילותם ביחידה כאע"צים הם ביצעו פעילות צלילה אינטנסיבית, המזכה את מבצעיה בקרב המשרתים בצה"ל בתפקיד דומה, בתוספת צלילה. שכרם של המערערים בתקופת היותם אזרחים, כלל גם רכיב של תוספת צלילה. 3. בעת הפסקת העסקתם כאע"צ והמעבר לשירות קבע, נדרשו המערערים לרכוש בתשלום מלא את כל הזכויות בגין השנים בהן שירתו כאזרחים. המערערים אכן שילמו כאשר נדרשו, מתוך הפיצויים שקיבלו עקב פיטוריהם, בתוספת סכומים נכבדים נוספים ששילמו במשך תקופה של כ-5 שנים. לנוכח רכישת הזכויות ביחס לתקופת העסקתם כאע"צים, בתמורה מלאה, כפי שנקבע ע"י צה"ל, הוכר למערערים וותק בפעילות צוללים (9 שנים) שהוזן למשכורתם כבר בשנת הקבע הראשונה. 4. על פי פקודות הצבא בעת הרלוונטית ובהמשך, תוספת צלילה, משמעותה תוספת קבועה לשכרו של הצוללן, ומתן אחוז נוסף לגמלה המשולמת בתקופת הפנסיה עבור כל שנה שבה הייתה זכאות לקבלת התוספת. כן מוסיפים המערערים וסוקרים התכתבות בנדון, את התייחסות ראש אכ"א למפקדת חיל הים, וכן את השתלשלות האירועים הנ"ל, בצרוף נספחים רבים. 5. כן מציין בא כוח המערערים, כי מערער מס' 4 שפרש מצה"ל כאמור באוגוסט 2000, קיבל בפועל עם פרישתו הגדלה באחוזי גמלה ביחס לתקופת הצלילה הנדרשת, אך לאחרונה, ככל הנראה עקב פנייתם של המערערים האחרים למשיב, הוחלט להפסיק את הגדלת הקצבה שקיבל בגין תקופת הצלילה הנרכשת. עובדת זכאותו של המערער מס' 4 ל-3 אחוזי גמלה לכל שנה מהשנים בהן היה בסטטוס של אע"צ, היוותה גורם חשוב ומשמעותי בהחלטתו של המערער מס' 4 ביחס לעיתוי הפרישה מצה"ל. נתון זה אושר, לדבריו, בפגישה שערך טרם פרישתו במדור חישובים של מחלקת פרישה בצה"ל. עמדת המשיב לפן העובדתי 6. המשיב טוען כי אין לקבוע ממצאים על פי הרקע העובדתי המוצג על ידי המערערים לרבות העולה מהנספחים שצירפו, באשר ערעור על החלטת הועדה לערעורים הינה בשאלה משפטית בלבד. הכרעה לענין המסגרת הדיונית 7. סעיף 49(א) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: החוק), שכותרתו: "ערעור לבית המשפט", קובע לגבי ערעור על חלטת ועדת ערעור כדלקמן: "התובע או הממונה רשאי, תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו החלטת ועדת הערעור, לערער עליה בשאלה משפטית לבית המשפט המחוזי". (ההדגשה - אינה במקור). לפיכך יש להתייחס לעובדות כפי שנקבעו בהחלטת הועדה, כדלקמן: "המערערים עבדו כ'אזרח עובד צה"ל' (להלן: אע"צ) ורכשו את תקופת עבודתם כאע"צ לצורך קיצבה. המערערים שירתו ביחידה, אשר הוקמה באמצע שנות השמונים ואופי עבודתם כעובדי צה"ל וכמשרתי קבע היה זהה. המשיב אינו חולק על כך שבתקופת שירות הקבע היו זכאים המערערים להגדלת קיצבה בהתאם לסעיף 18(א), כלומר, שהיו נחשבים כמשרתי קבע בעלי 'תפקיד מיוחד'". (שם, 2). פסיקת ועדת הערעורים 8. הועדה לאחר שדנה בערעור על החלטת הממונה על תשלום גמלאות בצה"ל (המשיב דנן), מיום 24.12.03, ואשר קבע כי המערערים לא זכאים להגדלת קצבה, דחתה את ערעורם וקבעה כי: "חוק הגימלאות חל על מי שהיה בשירות קבע בצה"ל. סעיף 18(א) קובע במפורש כי 'התפקיד המיוחד' צריך להתמלא ע"י 'חייל'. אזרח עובד צה"ל איננו חייל ולא ניתן באמצעות רכישת שנים לצורך קיצבה ('רכישת זכויות') לרכוש סטטוס שלא היה קיים. רכישת הזכויות מגדירה את השנים על פיהם מחושבת הקיצבה ומאפשרת באופן חריג להגדיל את שנות השירות לצורך הקיצבה. על פי תביעת המערערים מתבקש כי לתוך אותם שנים, שרכשו, תחושב גם זכות נוספת, שהיתה עומדת להם, לו היו 'חיילים' באותה תקופה. אומנם הזכות המתבקשת במקרה זה היא הגדלת תקופת השירות, עקב 'תפקיד מיוחד', אך באותה מידה ניתן היה לקבוע, לכאורה, זכויות נוספות הקיימות לחייל ואינן קיימות לאזרח עובד צה"ל (למשל, זכויות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ח-1958 ועוד). כשם שרכישת הזכויות לא מקנה סטטוס של 'חייל' על זכויותיו וחובותיו, היא גם אינה מקנה זכויות להגדלת תקופת השירות עפ"י סעיף 18(א)". (שם, 4). טענות המערערים 9. המערערים חולקים על קביעת הועדה כי השירות המזכה על פי סעיף 18(א) לחוק חייב להיעשות כחייל בפועל, וכי אין די בצירופה של תקופת שירותם כאזרחים עובדי צה"ל (אע"צים) הנרכשת על ידם בתמורה מלאה, ואשר נעשתה באותו תפקיד בדיוק אותו ביצעו לאחר מכן בשירות הקבע. לדידם, פשוטו של מקרא הוא, כי התקופה ה"נרכשת" תחשב כשירות לעניין חוק שירות הקבע, דהיינו, תחשב שירות כחייל בקבע לכל דבר ועניין, ולפיכך היא מהווה גם תקופה המזכה בהגדלת הקצבה (ובלבד שבאותה התקופה השירות היה בתפקיד). 10. פרשנות דווקנית לפיה יש לפרש את לשונו של סעיף 18(א) הנוקט בלשון "חייל המשרת" כמלמדת על כך שתקופת השירות צריכה להיעשות כחייל בפועל אינה מחויבת מן הבחינה הלשונית, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף. השימוש בלשון חייל במקרה זה אינו יכול להוות בסיס לדקדוקים כלשהם, והוא נובע אך ורק מתוך שגרת הלשון, ומהעובדה כי המאטרייה בה קא עסקינן היא חיילים, ומרגע שנקבע בסעיף 37 כי התקופה ה"נרכשת" תחשב כ"שירות לענין חוק זה", רואים אותה כ"שירות כחייל". כך, למשל, אין חולק כי התקופה ה"נרכשת" מהווה תקופה לעניין חישוב תקופת השירות ע"פ סעיף 7 לחוק שירות הקבע, הקובע כדלקמן: "7. חישוב תקופת השירות (12) בחישוב תקופת השירות לצורך חוק זה יחולו כללים אלה: ... (3) אין מביאים בחשבון אלא תקופת שירות שמגיעה בעדה משכורת לחייל;" והנה גם סעיף זה נוקט בלשון "חייל", אלא שלא יעלה על דעת איש לדקדק בשימוש בלשון זה, שכן כאמור התקופה המצורפת הושוותה לעניין חוק זה לשירות כחייל. פרשנות דווקנית, כאמור, גם אינה עולה בקנה אחד גם אם תכלית החוק. 11. כן לטענתם ניתן ללמד על הרציונאל שבסעיף 18(א) מ'הלכת בוצר', וכדברי עו"ד ציפורי ב"כ המלומד של המערערים: "מה לי, לעניין רציונל זה, חייל שביצע את אותו תפקיד 'שחיק' בסטטוס של אע"צ, ואחר כך רכשה וצרפה לתקופת שירות הקבע, ומה לי חייל שביצע תפקיד זה כחיל בפועל - שניהם היו חשופים באותה המידה לקשיי השירות ב'תפקיד המיוחד' לעומס האחריות ולשחיקות הנגזרת הימנו." (סיכומיו, 8). 12. ב"כ המערערים מבקש ללמד מהוראות סעיף 100 לחוק, הגמלאות (ראו להלן) כי המחוקק לא ראה כל ייחוד בסטטוס של משרת הקבע, והדגש, בשתי ההוראות הינו על היות התפקיד "שחיק". 13. כן בפי המערערים טענה כי הועדה שגתה בדחותה את טענת ההסתמכות שהעלו, והמתייחסת לכתוב בתלושי המשכורת של המערערים במשך 9 שנים, והתגייסותם של המערערים לשירות הקבע על סמך הבטחות לגבי המשמעות הכספים וההטבות הנובעות מכך. 14. לחילופין טוענים המערערים, כי העסקתם בתפקידים מבצעיים במעמד של אע"צים הייתה שלא על פי דין ובניגוד לפקודות הצבא, ומשכך מושתק המשיב מלטעון כי המערערים לא הועסקו בתפקידים כחיילים, כאשר רשויות הצבא הן בעצמן שפעלו שלא עפ"י חוק, וכאשר הן היו מחוייבות להעסיק את המערערים כחיילים לאור אופיו של התפקיד בו הועסקו, ואף מפנים לפקודת מטכ"ל 41.0540 "תעסוקת אזרחים - הטלת תפקידים צבאיים מיוחדים על עובדי צה"ל", ומוסיפים כי ההכרה בכך כי התפקידים אותם ביצעו המערערים היו תפקידים מבצעיים לכל דבר ועניין הייתה גם נחלת המערכת הצבאית, אשר מתוך הכרה זאת ממש החליטה בסופו של דבר כי העסקתם של המערערים כאע"צים אינה תואמת את אופיו של התפקיד אותו ביצעו ולפיכך הם נדרשו לשנות את הסטטוס שלהם מאזרחים לחיילים. כמו כן, עולה הכרה זאת בבירור מהעובדה כי אותו התפקיד שביצעו כאע"צים, ועל כך אין חולק, הקנה להם כאנשי קבע את המעמד של צוללן-לוחם, ואת התוספת לגמלה המגיעה בגין מעמד זה. המערערים ביצעו תפקידים מבצעיים או אימונים צבאיים החורגים ממסגרת העבודה הרגילה של עובד צה"ל, ובלתי אפשרית כלל על פי הפקודות. התפקיד חייב את רשויות הצבא, איפוא, להעסיק את המערערים כחיילים בשירות קבע. דא עקא, שרשויות הצבא לא עשו כן משיקולים של המערכת הצבאית. לאחר זמן ממושך בו הועסקו המערערים כאע"צים, הוחלט לגייסם לשירות קבע מטעם זה בדיוק, דהיינו מהטעם שאופיו של התפקיד אותו ביצעו אינו מתאים לביצוע על ידי אזרחים. השימוש בטענה כי בפועל לא הועסקו המערערים כחיילים בשירות קבע, כפי שהיו רשויות הצבא מחוייבות להעסיקם עפ"י פקודות הצבא, אלא כאע"צים, אינו עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. ב"כ המערערים מפנה בעניין זה לפסיקה ענפה (סעיף 58 לנימוקי הערעור). טענות המשיב 15. בתמצית, המשיב מפנה להוראת הפקיד העליון 5.0433 ממנה עולה כי הממשלה קבעה כי "שירות פעיל כצוללן הוא תפקיד מיוחד, וכי תקופת שירות בתפקיד מיוחד תחושב כתקופה גדולה משהייתה למעשה, בשיעור 50% על מנת שתוגדל תקופת השירות לפי סעיף 18(א) לחוק, יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים: א. שירות במעמד של חייל. ב. פקיד שהממשלה קבעה אותו כתפקיד מיוחד. דיון 16. השאלה שעל המדוכה בערעור זה הינה, כאמור, האם בגין תקופת עבודתם של המערערים כאעצ"ים, הם זכאים להגדלת קצבה בהתאם לסעיף 18(א), מן הטעם שתפקידם היה זהה לזה שביצעו כמשרתי קבע, שעה שלא שירתו כ'חיילים' באותה עת. סעיף 18(א) לחוק קובע: "חייל המשרת בתפקיד שהממשלה קבעה אותו כתפקיד מיוחד לענין חוק זה, תחושב תקופת שירותו בתפקיד כגדולה משהייתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה". מכח סמכותה על פי החוק, והודעת מזכירת הממשלה הגב' יעל עוזאי מיום 25.8.1968, קבעה הממשלה כי כל תפקיד מאלה המנויים בהודעה הינו תפקיד מיוחד לעניין החוק, ובין היתר "(ה). שירות פעיל כצוללן". קביעה זו נכללת בהוראות הפקוד העליון 5.0433. המערערים טוענים כי התקופה "הנרכשת" תחשב כשירות כחייל בקבע לכל דבר וענין ולפיכך מהווה גם תקופה המזכה בהגדלת הקצבה. הואיל והמערערים לא שירתו בתקופה הרלוונטית במעמד של חיילים, אלא כאע"צים (עב (ים) 1164/00 נוריאל נ'מ.י. עבודה ועוד, טז, 590), הרי שאינם זכאים לסעד המבוקש. 17. בפרשת בוצר נקבע כי הממשלה אינה מוסמכת להכיר רטרואקטיבית בתקופת שירות של מי שהיה חייל, ותקופת שירות בתפקיד מיוחד, וקל וחומר בתקופת עבודה כאע"צ. כך אף לגבי ועדת הערעורים. בהפנותו לסעיף 37 לחוק הגמלאות טוען המשיב כי לא בכדי, קבע המחוקק, כי מי ששירת בתפקיד אחר, שירותו יחשב כשירות לעניין החוק, אך לא קבע כי הוא ייחשב כחייל. סעיף 7(3) לחוק הגמלאות קובע אמנם, כי בחישוב תקופת השירות "אין מביאים בחשבון אלא תקופת שירות שמגיעה בעדה משכורת לחייל", אלא שיש לראות את סעיף 37 המאפשר רכישת תקפות שירות במעמד שאינו חייל, כחריג לסעיף 7 הנ"ל. בכל אופן שני סעיפים אלה אין בהם כדי להביא לכך שניתן יהיה לראות באע"צ "חיל המשרת בתפקיד..." בכל צורה שהיא. במילים אחרות, הסעיפים אינם משנים סטטוס כזה או אחר וכל שיש בהם הוא "פתח" לצירוף תקופות שירות קודמות כפי שהן, לתקופת השירות כחייל. 18. סעיף 37 לחוק מפנה לתקנות ולפיהן תקופת שירות קודמת של מי שהיה בתפקיד, המזכה אותו בחישוב מוגדל של תקופת השירות, תחושב בהתאם לתקנות כתקופה המוגדלת כפי שהייתה בהתאם להסדר שיצר אותה. לעומת זאת, בגין תקופת עבודה קודמת של אע"צ "יצורף לתקופת שירותו כחייל שהחוק חל עליו כל חודש של שירותו הקודם שבעדו שילם לאוצר המדינה..." מקבל אני את הטענה כי בין אם להלכת בוצר אין השלכה למקרה דנן שעובדותיו שונות, ניתן ללמוד מהלכת בוצר ממידת קל וחומר, משקבע בית המשפט העליון, שלא ניתן לקבוע רטרואקטיבית, כי תפקיד הוא תפקיד מיוחד, הרי שאף לא ניתן לקבוע שעבודתו של אדם כאע"צ בכל תפקיד שהוא, הינה למעשה שירותו של חייל. 19. לעניין טענת ההסתמכות, טוען המשיב שסמכותה של הוועדה הנכבדה היא כסמכותו של המשיב (ראו סעיפים 45, 46 ו-48 לחוק הגימלאות וההחלטה בע"ש 1984/96 שוימר נ' המשיבה על תשלום הגמלאות ((לא פורסם). סמכותם של המשיב ושל הוועדה תחומה לשאלות המעוררות במסגרת הפעלת החוק והם אינם רשאים לשקול שיקולים חיצוניים לו, דוגמת הבטחות מינהליות המנוגדות לדין. אף עם הייתה מתקבלת טענת המערערים, כי הבנתם את זכויותיהם הייתה זהה לזו של המערכת, הרי שאין כל גורם במערכת, אשר הוסמך להקנות למערערים זכויות מעבר למגיע להם לפי החוק. ראו והשוו בע"ע 1400/00 שוואח כאמל נ' שירות בתי הסוהר, תק-אר 2003(2), 533. 20. אם שגתה המשיבה והעניקה למערער מס' 4 זכויות שלא הגיעו לו לפי חוק, וזאת מכל סיבה שהיא, אין לזקוף זאת לחובת המדינה, באשר ממילא הוא לא היה מוסמך לעשות כן (השוו לעניין זה בג"ץ 1930/94 יובל נתן נ' שר הביטחון, פ"ד מח(4) 643-654. (ראו גם בג"צ 585/01, קלכמן נ' הרמטכ"ל, פ"ד נח(1), 694). כן טוען המשיב כי הטענות בדבר מניעות ותום לב לא הועלו בפני הוועדה ומהוות הרחבת חזית, ולפיכך יש לדחותן על הסף. 21. מכל מקום, לשון פקודת מטכ"ל 41.0540 "תעסוקת אזרחים - הטלת תפקידים צבאיים מיוחדים על עובדי צה"ל", אליה מפנים המערערים, המגדירה כ"תפקיד צבאי מיוחד", וגם "השתתפות פעילה אחרת בפעולות מבצעיות או באימונים צבאיים, החורגים ממסגרת העבודה הרגילה של עובד צה"ל" ברורה היא, ואף ב"כ המערערים למד על כך שהפקודה עוסקת באע"צ המועסקים בתפקיד מיוחד באופן זמני ולא בדרך קבע. מסכים אני עם המשיב כי אין לקבל את טענת המערערים כי העסקתם כאע"צ לא היטיבה עמם, שכן לא נהנו מהטבות מסוימות, וכי המערערים ככל הנראה לא ערכו כל תחשיב בנושא ובוודאי שלא הציגו בפני הוועדה. 22. בבג"ץ 38/81 בוצר נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו 185 הנ"ל, נדון סעיף 18(א) דהיום, (סעיף 53(א), דאז) נדונה השאלה האם מי שפרש מצה"ל קודם להכרזה בדבר הגדלת תקופת הקיצבה חלה עליו ההכרזה. נקבע כי הסעיף הנ"ל חל רק על חייל" השרת בתפקיד מיוחד, ובית המשפט הגיע למסקנה שהגדלה פיקטיבית של תקופת השירות לגבי חיילים המשרתים בצבא לא יחול על חיילים שכר פרשו ממנו. הלכת "בוצר" אכן מסייעת למשיב במקרה זה, משום שהעובדה, שהמערערים כאזרחים עובדי צה"ל עסקו באותה עבודה בה עסקו בשירות הקבע שלהם, אינה העובדה המכריעה, אלא דווקא מעמדם כאזרחים, אשר אינם כפופים לפקודות הצבא (ראו גם בג"צ 450/86 ליגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, (לא פורסם) (2.10.86) (אתר נבו) לעניין פירוש הביטוי "אדם אשר משרת כעובד מדינה" וכן בג"צ 2330/95 ישראל פרמון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(5), 308, בו פורש סעיף 85 לחוק שירות המדינה (גימלאות) פירוש דווקני. 23. המערערים לא שירתו בתקופה הרלוונטית במעמד של חיילים. הם שירות כאזרח עובד צ.ה.ל., מעיין יציר כלאיים, אדם שאינו חייל, ואף אינו עובד מדינה לכל דבר ועניין (ראו 'פרשת נוריאל' הנ"ל). מן המורם עולה כי המערערים לא הראו כי המשיב מוסמך להכיר בתקופה הנדונה לצורך הסעד שבוקש. נהפוך הוא הממשלה אינה מוסמכת לחרוג ממסגרת החוק, ולהכיר בתקופת שירות במעמד אע"צ כתקופת שירות כחייל. סעיף 37 לחוק קובע: "מי שהיה בשירות מטעם המדינה בתפקיד שחוק זה לא חל עליו ועבר לשירות קבע - ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין חוק זה ותקופת שירותו הקודם תצורף, כולה או מקצתה, לתקופת שירות הקבע, בהתחשב עם כל תשלום או זכות שרכש לרגל פרישתו משירותו הקודם, הכל לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות". אכן מכח סעיף 38 הותקנו תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (חישוב תקופת שירות בתפקיד שהחוק לא חל עליו) התשל"ט-1979 (להלן: "התקנות"). לעניינו רלוונטיות תקנות 6, 7 הקובעות: "נתמלאו לגבי חייל הוראות תקנה 2, תצורף תקופת שירותו הקודם לשירותו כחייל שהחוק חל עליו, ובלבד שלגבי חייל שהוראות תקנה 4 חלות עליו יצורף לתקופת שירותו כחייל שהחוק חל עליו כל חודש של שירותו הקודם שבעדו שילם לאוצר המדינה את התשלום שנקבע בה". ואילו תקנה 7 קובעת: "מי ששירת שירות קודם באחד התפקידים שמנויים בתקנה 3 ותקופת שירותו צורפה לשירותו כחייל שהחוק חל עליו, כאמור בתקנה 6, יקויימו זכויותיו שרכש בתקופת השירות הקודם לגבי חישוב תקופת אותו שירות ולגבי הקיצבה המינימלית". יוצא איפוא, כי כל חודש שנירכש מזכה בחודש אחד בלבד לצרכי קצבה. כאמור לעיל, המערערים מפנים לסעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) התש"ל-1970, וטוענים כי ניתן להגדיל תקופת שירות בשל "תנאים מיוחדים" גם לעובד מדינה שאיננו חייל דווקא. לענין זה אני מקבל את גישת המשיב, ודעת הועדה לפיה העובדה שסעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) מאפשר גם הוא הגדלת תקופה לעובד מדינה בתנאי עבודה מסוימים אינה מלמדת, אלא התכוונה לפצות גם עובדי מדינה העובדים בתנאים מיוחדים, אך עדיין נשמרת זכותה של המדינה לקבוע כי היא מעדיפה לתגמל מי שעובד בתפקיד מסוים בסטטוס מסוים, שבו היא מעדיפה שיהיה (חייל, עובד מדינה) בשל מחויבויות שיש לסטטוס שכזה, ולא לתגמל בגין אותה עבודה, מי שאינו נמצא בסטטוס הנ"ל ואינו כפוף, לפיכך, לאותן מחויבויות. כן יש לדחות את טענת ההסתמכות שבפי המערערים, שהרי הוועדה אינה מוסמכת לדון בה (ו"ע 1069/00 אסתר פרץ נ' הממונה על הגימלאות) (לא פורסם). (כן ראו בג"צ 1722/05 מפקח רוית קרן נ' מכ"ל המשטרה (טרם פורסם) (23.1.06). לעניין טענת המניעות ותום הלב, משלא הועלתה טענה זו לפני הוועדה, דינה להדחות. לאור כל האמור, הערעור נדחה בזאת. אין צו להוצאות. שירות קבעצבא