יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש פברואר 1997. בבית הדין האזורי בירושלים הגישו התובעים תביעה נגד לתשלום יתרת שכרם ופיצויי בשנת 2004. בית הדין לעבודה דן בשאלת ההתיישנות הדיונית במקרה של הגשת תביעה לאחר 7 שנים. להלן פסק הדין: פסק דין השופט שמואל צור 1. לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת דיתה פרוז'ינין ונציג עובדים מר גולדנברג; בשא 17279/04) מיום 15.5.05, המוחקת על הסף את תביעת המערערים כנגדה בשל התיישנות. 2. המערערים עבדו תקופות שונות במוסך אשר נוהל על ידי המשיבה. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש פברואר 1997. בבית הדין האזורי בירושלים הגישו המערערים תביעה נגד המשיבה לתשלום יתרת שכרם ופיצויי פיטורים (עב 2790/04). המערערים טענו כי המשיבה פיטרה אותם בגלל סגירת העסק. 3. המשיבה הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף בשל התיישנות. בבקשה נטען כי המועד בו נולדה עילת התביעה הוא מועד ניתוק יחסי העבודה, כלומר חודש פברואר 1997, הוא החודש בו טענו המערערים כי פוטרו מעבודתם. כיוון שהתביעה הוגשה לבית הדין למעלה משבע שנים לאחר פיטורי המערערים (28.9.04), דינה להימחק בהתאם לאמור בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). 4. בתגובתם לבקשה למחיקה על הסף טענו המערערים כי הגישו תביעה קודמת לבית הדין ביום 12.7.99 באותה עילה (עב 1802/99), אולם התביעה נמחקה ביום 29.3.00 לאחר שלא אותרה המשיבה. לטענתם, בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, המורה על הפסקת מרוץ התיישנות במקרה בו הוגשה תביעה אך נדחתה בלא שנוצר מעשה בית דין, יש להפחית את פרק הזמן שבו היתה התביעה הקודמת תלויה ועומדת (התקופה בין הגשתה ומחיקתה) מתקופת ההתיישנות. לפיכך - כך טוענים המערערים - תביעתם לא התיישנה ודין בקשת המשיבה להידחות. 5. בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיבה ומחק את תביעת המערערים כנגדה על הסף בשל התיישנות. בית הדין האזורי קבע כי תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות צומצמה ונפסק כי אין הוא חל על תביעות אשר נמחקו מחמת חוסר מעש. בית הדין האזורי הסתמך בפסיקתו על פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת שרה לוי נגד קלינגר (ע"א 279/53, פד"י י' עמ' 802). לגופו של עניין ציין בית הדין כי התביעה הקודמת של המערערים נמחקה בשל כך שהמערערים לא ביצעו את המוטל עליהם לעניין הגשת בקשה לתחליף המצאה והתעלמו מהחלטות בית הדין, ללא מתן הסבר מניח את הדעת. כמו כן נקבע כי המערערים לא נתנו כל הסבר מדוע לא המציאו את כתבי בי-דין למשיבה. עוד נקבע כי לא היתה כל מניעה מלפני המערערים לבוא למוסך בו עבדו ולמסור את כתב התביעה לאחד מבעלי המקום. גם אם הוחלף שם החברה המפעילה את המוסך בשנת 2003 היה זה זמן רב לאחר המועד שבו היה על המערערים לבצע את החלטת בית הדין בתביעה הראשונה. בנסיבות אלה, כך קבע בית הדין, אין להחיל על המערערים את האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, תביעת המערערים נמחקה על הסף בשל התיישנות. 6. על החלטה זו הוגש ערעור בפנינו. בערעור טוענים המערערים כי החלטת בית הדין האזורי מנוגדת להלכה הפסוקה. כמו כן נטען כי פסק הדין בעניין לוי נגד קלינגר ניתן לפני שחוקק חוק ההתיישנות ולכן אין מקום להסתמך עליו. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. 7. הדיון בערעור התקיים בדרך של סיכומים בכתב. דיון והכרעה 8. עניין לנו במחיקת תביעה על הסף בשל טענת התיישנות. כלל הוא בכל ערכאות השיפוט כי סילוק תובענה על הסף בלא לדון בה לגופה אינו דרך המלך. קל וחומר בבתי הדין לעבודה המעדיפים הכרעה בתובענה לגופו של עניין על פני סילוק התובענה על הסף (דב"ע נא/195-3 תובענה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל, פד"ע כ"ג, 274). נפסק כי מחיקה על הסף תעשה ביד קמוצה ובמשורה (דב"ע מז/15-3 - אפנר יצחק - מפעלי הדסה לנוער, עבודה ארצי כרך כ(2), 242). הוא הדין לגבי מחיקת תביעה בשל התיישנות. 9. בשיטת משפטנו נוהגת ההתיישנות הדיונית. דיני ההתיישנות נועדו ליצור איזון בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן. בית המשפט העליון עמד על הטעמים העיקריים העומדים בבסיס תורת ההתיישנות, לאמור: "ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי נעוץ בהנחה שלפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 וכן ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני (כרך א', בעמ' 5 - 10). והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 166/83 הנ"ל). אל מול טעמים אלו עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים שעליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל, או איזה מהם, רלוונטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון". (ע"א 1254/99 אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב, פ"ד נ"ד(2) 535 בעמוד 553). 10. חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 נועד להשיג את האיזון האמור והוא עושה זאת, בין השאר, בדרך של קביעת תקופה של התיישנות ורשימת חריגים בצידה. החריגים הם מסוגים שונים והם נועדו להקהות את עוקצה של חרב תקופת ההתיישנות המדויקת אשר - על פי טיבה של כל תקופה קצובה - יש בה מידה מסויימת של שרירות. 11. אחד החריגים הקבועים בחוק נוגע לענייננו והוא סעיף 15 לחוק הקובע לאמור: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". הוראה זו עוצרת את מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליך קודם באותה עילה, אם אותו הליך הסתיים בנסיבות בהן מתאפשר חידוש ההליך (למשל - מחיקה) ולא נוצר מעשה בי-דין. הטעם לדבר נעוץ בכך שהתובע נקט הליך בתוך תקופת ההתיישנות. לעניין זה נפסק בתיק ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נגד משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5), 166, בעמוד 178 כדברים האלה: "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיונית ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים, שם) ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיונית ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השניה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין." 12. השאלה היא, אם כן, האם בכל מקרה של נקיטת הליך קודם יש תוקף להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שלעולם תוארך התקופה בשל נקיטת אותו הליך או שיש להבחין בין הנסיבות השונות בהן הסתיים ההליך הראשון ולהגביל את תחולת סעיף 15 לנסיבות מסוימות בלבד. 13. ההתייחסות בפסיקה לשאלת היקף תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, איננה אחידה. מצד אחד, נקבע כי סעיף 15 עשוי לחול ולעצור את מירוץ ההתיישנות כאשר התובענה נמחקת מחמת חוסר מעש (בש"א 2180/98 (י"ם) גולן - בנק אוצר החייל (לא פורסם)) או כאשר תובענה נמחקת מחמת אי מסירה (ע"א 4400/96 (חיפה) בוקאעי נ' כלל חברה לביטוח, תק-מח 68(2) 97). מצד שני, נקבע כי אין להחיל את סעיף 15 במקרה בו התובע ביקש בעצמו לדחות את התביעה, למחקה, או להפסיק את הדיון בה (ע"א 4292/98 (חיפנ) א.פ. פרי בע"מ נ' גבאי רחל ואח', תק-מח 1728, (4) 99, עמ' 1732). 14. סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינה הוראת חוק הטעונה פירוש. על פי לשון סעיף 15, כפשוטו של מיקרא, הוראתו הינה כללית ובלתי מסוייגת ולפיה בכל מקרה בו הוגשה תביעה ונמחקה אין להביא בחשבון, לעניין ההתיישנות, את תקופת קיומה של התביעה הראשונה (השווה רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ - סרסור ואח', פ"ד מג(2), עמ' 627). בבואנו לפרש הוראה שבחוק המביאה לצמצום תחולתה והיקף פרישתה על פי לשונה, עלינו לנקוט גישה זהירה ומצמצמת. לא יהיה זה נכון, במסגרת מעשה הפרשנות, לצמצם תחולתה של הוראת חוק עד כדי ריקון עיקרה מתוכה. 15. לטעמי, יש לפרש את סעיף 15 בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות. לדעתי, ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. 16. במקרה הנדון כתב התביעה בהליך הקודם הוגש ביום 12.7.99 ובחודש דצמבר 1999 ביקש בא כח המערערים דחיית הדיון על מנת לאתר את המשיבה. בית הדין נעתר לבקשה וקבע מועד נוסף לדיון בחודש פברואר 2000. יום לפני מועד הדיון, הוגשה בקשה מטעם המערערים לדחיית הדיון מהטעם שהמשיבה עדיין לא אותרה וזאת תוך הודעה כי תוך 21 יום תוגש בקשה לתחליף המצאה. בית הדין נעתר לבקשה, תוך מתן התראה למערערים לפני מחיקה. היות והבקשה לתחליף המצאה לא הוגשה, התביעה נמחקה. מכאן, כך ניתן לטעון, המערערים זנחו את תביעתם הראשונה ולא עשו לברורה לגופה. 17. במקרה הנדון המערערים פעלו בתום לב ולא ניתן לטעון כלפיהם שעשו שימוש לרעה בהליכי בית הדין. הם הגישו תביעה בתוך תקופת ההתיישנות. הם ניצבו בפני קושי אמיתי לאתר את המשיבה, לאחר שמסמכי בי-דין שנשלחו אליה חזרו כלעומת שבאו. אכן, המערערים כשלו בכך שלא הגישו במועד בקשה לתחליף המצאה, אך אין לראות במחדל זה משום אינדיקציה לחוסר תום לב או לשימוש לרעה בהליכי בית הדין. לדעתי, בנסיבות העניין, אין להצדיק הנפת חרב ההתיישנות על מחדלם של המערערים ולכל היותר ניתן לאזן את הפגיעה במשיבה בדרך של פסיקת הוצאות. 18. זאת ועוד, בענייננו, התביעה השניה הוגשה בחודש ספטמבר 2004, כ-7 חדשים בלבד לאחר תום תקופת ההתיישנות בהתחשב במועד סיום עבודתם של המערערים (פברואר 97). אכן, חלפה תקופה ממושכת ממועד מחיקת התביעה הראשונה (מרץ 2000) ועד להגשת התביעה החדשה (ספטמבר 2004), דבר המצביע על רשלנות המערערים בניהול ענייניהם, אך אין בידינו כל שמץ של אינדיקציה לפעולה בחוסר תום לב או בעשיית שימוש לרעה בהליכי בית הדין או בנסיון להאריך באופן מלאכותי ולא מוצדק את תקופת ההתיישנות. בענייננו, החלטת בית הדין האזורי לשלול מן המערערים את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינה, בנסיבות העניין, בלתי צודקת ובלתי מידתית. מדובר בתביעה לתשלום יתרת השכר ופיצויי פיטורים וראוי שהתביעה תתברר לגופה. בנסיבות העניין סילוק התביעה על הסף בלא לדון בה עצמה הינה תוצאה קיצונית שאינה ראויה. 19. בפסיקתו המקבלת את טענת ההתיישנות, סמך בית הדין האזורי על דברי השופט משה זילברג בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת שרה לוי נגד קלינגר ואח' (ע"א 279/53; 280/53, פד"י י' 802, 813). באותה פרשה הוגשה תביעה לבית המשפט 14 שנים לאחר שנולדה עילת התביעה ונטענה טענת התיישנות. כנגד טענה זו נטען כי במרוצת השנים ננקטו הליכים משפטיים כאלה ואחרים שיש בהם כדי לדחות את תקופת ההתיישנות. על כך אמר בית המשפט: "ואשר לצעדים המשפטיים השונים שננקטו, בשנות 1934 - 1947, על ידי התובעים במהלך הסדר עניני הקרקעות של אותו אזור, סבור אני כי צעדי נפל אלה - בקשות שלא נתקבלו וערעורים שלא הצליחו - אין בידם להפסיק את תקופת ההתיישנות. הוראת סעיף 1666 של המג'לה, אינה ענין לכאן. סעיף זה מגן מפני מרוץ ההתיישנות על התביעה תלויה ועומדת - 'מי שתבע לפרקים את חברו... ולא נגמר הדין' - אך אינו מציל הימנו תביעה שהוגשה ונכשלה. דינה של זו (לגבי התיישנות) כאילו לא הוגשה כלל. שאם לא תאמר כן, הרי כל תובע, אשר טרם הצליח לאסוף את חומר ההוכחות שלו, יוכל להאריך עד אין קץ את תקופת ההתיישנות, בהגישו מדי פעם בפעם תביעה שסופה להיכשל מטעמים פורמליים (שאינם יוצרים 'מעשה בית דין' לגבי עצם הענין), אם בשל צורתה הלקויה, ואם בשל חוסר סמכות." יש לזכור כי דברים אלה נאמרו על פי דיני ההתיישנות של המג'לה אשר היו בתוקפם לפני שנכנס לתוקפו חוק ההתיישנות בשנת תשי"ח. היום, שומה עלינו לנהוג לפי הוראות חוק ההתיישנות עצמו, על פי פרשנותו הוא. על כל פנים, נדמה שהאמור באותו פסק דין תומך דווקא בגישתי השוללת את תחולתו של סעיף 15 רק במקרה בו ננקטים הליכים משפטיים כדי לעקוף באופן מלאכותי את מגבלת ההתיישנות או שנעשה שימוש לרעה בהליכי בית משפט או שננקטים הליכי סרק בלתי בשלים. כל אלה - ודוגמתם - הם מקרים אשר, על פי גישתי, יצדיקו צמצום תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בנקיטת ההליך - הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדורליים. יש לזכור כי נטיית המשפט הוא לעולם להעדיף את מיצוי הזכות המהותית על פני שיקולים אחרים ומכאן הנטיה לצמצם את היקף פרישתה של טענת ההתיישנות (ע"א 1254/99 הנ"ל בע"מ 556). מכאן שיש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות, מקום בו החוק והנסיבות מצדיקים זאת (ע"א 611/77 שיוביץ נגד עבדול רחמן, פד"י ל"ב(2) 70, 73 ובמיוחד עמ' 74 ז'). 20. לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור ותבוטל החלטת בית הדין האזורי מיום 15.5.05 בדבר מחיקת תביעת המערערים. התביעה תעמוד בעינה ותתברר לגופה בבית הדין האזורי בהקדם האפשרי. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסכום של 5,000 ש"ח. בית הדין לעבודה