ההלכה הפסוקה היום היא כי על ביטוח לאומי להנחות את המבוטחים, להאיר את עיניהם ואף להתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם, כדי להגשים את הזכויות הסוציאליות של המבוטחים. עם זאת יש לציין כי מסקירת ההלכה הפסוקה עולה כי באופן עקבי למעט סטיה אחת, עמדתו של בית הדין הארצי לעבודה היא שמחדלים מצד ביטוח לאומי אינם יכולים להקנות זכאות לגמלה במקום שבו הזכאות לגמלה אינה קיימת, ואין הם יכולים אף להצדיק קבלת טענת "השתק" כלפי ביטוח לאומי. בפסק הדין בניאל נדון עניינו של מבוטח שביקש לקבל גמלת הבטחת הכנסה בעבור תקופה מסויימת שקדמה לתקופה שבה הוא הגיש את תביעתו, לאחר שהמבוטח נמנע מלהגיש תביעה קודם לכן, בשל כך שקיווה שלגבי אותה תקופה תתקבל תביעה אחרת שלו, לדמי פגיעה בגין תאונה שהוא ביקש להכיר בה כתאונת עבודה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המבוטח על דחיית תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה לגבי אותה תקופה. בין השאר, ציין בית הדין הארצי לעבודה כי ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין. בענין בניאל אימץ בית הדין הארצי לעבודה את נימוקיו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר ביניהם היתה הקביעה העובדתית שלפיה התובע היה מודע לאפשרות הגשת התביעה בענין גמלת הבטחת הכנסה, אלא הוא פשוט נמנע מכך בשל תקוותו לקבל דמי פגיעה. בענין זה, ציין בית הדין הארצי לעבודה שהנתבע לא היה יכול לדעת מראש שהתביעה לדמי פגיעה - תידחה על ידיו. חובת היידוע על ידי המוסד לביטוח עניין חובת היידוע על ידי המוסד לביטוח לאומי נדון בפסק דין דוידוביץ. בפסק הדין בענין דוידוביץ נדון עניינו של מבוטח שטען לזכאות לגמלה (דמי אבטלה) בעבור תקופה שלגביה טען כי הוא לא ידע שעליו להיות רשום כמובטל בלשכת שירות התעסוקה, שכן הנתבע לא יידע אותו על כך. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המבוטח בענין דוידוביץ תוך שקבע שהעדר ידיעה על תנאי לזכאות לגמלה, אינו יכול לבוא במקום קיום התנאי וליצור זכאות לגמלה, כשהתנאי לא התקיים. כך, בין השאר, אמר בית הדין הארצי לעבודה בענין דוידוביץ כי אמנם, ערים אנו לטענותיו של המערער באשר לטעותו שנבעה מאי ידיעת הדין. אולם, יש ליתן את הדעת לאופיים ובסיסם של היחסים בין המערער והמוסד לביטוח לאומי. מערכת יחסים זו, מקורה סטטוטורי. לפיכך, על פי החוק, והחוק בלבד, נקבעות הזכויות והחובות של כל גורם במערך הביטחון הסוציאלי. קבלת טענת המערער פירושה , כי עקב טענה בדבר התנהלות המוסד לביטוח לאומי עשויה להיווצר עילה לזכות אשר אינה מתקבלת על הדעת, והיא מנוגדת לבסיס עקרונות כל זכות המוענקת על פי החוק, ובכלל זה זכות על פי חוק הביטוח הלאומי.". עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה התייחס בענין דוידוביץ גם לחובות היידוע המוטלות על ביטוח לאומי, כשציין כי יחד עם זאת, סבורים אנו כי מן הראוי הוא, שהגורמים האחראים במוסד לביטוח לאומי יתנו את דעתם לנסיבות אלה וינחו את עובדיהם, כך שמבוטח המבקש להגיש תביעה בכל עניין, יהיו תנאי הזכאות מפורטים וידועים באופן הבהיר, הגלוי והמפורש ביותר. מכאן, שעל ביטוח לאומי מוטלת חובה לדאוג לכך שמידע רלוונטי יהיה ברור למבוטחים. בענין מיכלסון נדונה שאלת הצדקת שלילת זכאות לגמלה לגבי תקופה שבה היה למבוטח חוב בדמי ביטוח. טענתו של המבוטח באותו ערעור, היתה שהוא לא ידע על אותו חוב של דמי ביטוח, ולכן לא ניתן לסמוך על אותו חוב, כדי לשלול את זכאותו לגמלה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בפסק דין אולחובוק התייחס בית הדין לעבודה למה שנראה לה כתפקידו של המוסד לביטוח לאומי בענין יידוע המבוטחים על זכויותיהם, ובענין החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי לא רק ליידע את המבוטחים, אלא גם להנחות אותם כיצד לממש את הזכויות. כך, בין השאר, נקבע בפסק הדין כי עניין לנו בציבור מבוטחים מגוון, אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם חדשות לבקרים - אינו נהיר להם דיו. אי לכך, חזקה על ביטוח לאומי כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו ואף יתווה לפניו את האפשרות השונות למיצוי זכויותיו. המוסד לביטוח לאומי הופקד על הקופה הציבורית שתכליתה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים, לפי דין. אולם, דברים אלה (של השופטת ארד בענין אולחובוק), לא זכו להסכמה של כלל חברי המותב של בית הדין הארצי באותו פסק דין, כך שבאותו שלב הם נותרו כדעת מיעוט. בשנת 2006 ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין ארוש. בפסק הדין בענין ארוש, דעת המיעוט של השופטת ארד בענין אולחובוק, צוטטה בהסכמה והפכה לדעת הרוב. מכאן, שמאז פסק הדין בענין ארוש, ההלכה הפסוקה היא שעל ביטוח לאומי לא רק ליידע באופן כללי מה הזכויות של המבוטחים אלא אף להנחות אותם ולהתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם. פסק הדין בענין ארוש יוצא דופן בכך שנקבע בו שכאשר ביטוח לאומי אינו מקיים את חובת היידוע באופן מספק (שם היה מדובר על הערה בלתי ברורה בטפסי תביעה), התוצאה יכולה להיות קביעה של זכאות לגמלה עצמה גם בעבור תקופה קודמת, שבה למעשה לא היתה זכאות לגמלה בשל מועד הגשת התביעה לאותה גמלה בשנת 2008, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף, שגם בו עוגנה ההלכה שלפיה מוטלת על הנתבע חובת יידוע של המבוטחים. פסק דין ברש. בענין ברש נדון ערעורה של מבוטחת, שעתרה לקבל הפרש של דמי לידה, ואשר תביעתה נדחתה בשל שיהוי בהגשתה, לפי סעיף 296 לחוק. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה של המבוטחת, תוך הסתמכות על ההלכות שנפסקו בענין בניאל. עם זאת, שב בית הדין הארצי לעבודה על חובת היידוע המוטלת על ביטוח לאומי, וקבע:כי עם זאת, ונוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. באותו ענין (של הפרש דמי לידה), נחה דעתו של בית הדין הארצי לעבודה מכך שהוברר לו שביטוח לאומי אכן שינה את נוהגו, ו"כיום" הוא כבר נוהג ליידע את המבוטחות בדבר זכאותן האפשרית להפרש דמי לידה. בית הדין הארצי לעבודה ציטט, בענין ברש, את דעת המיעוט של השופטת ארד מפסק הדין בענין אולחובוק, ודעה זו זכתה להסכמה של כל חברי המותב שדן בענין ברש. כלומר, ניתן לקבוע שמה שהיה דעת מיעוט בענין אולחובוק והפך לדעת הרוב בענין ארוש, הפך כבר להיות מקובל פה אחד בבית הדין הארצי לעבודה. כלומר - ההלכה הפסוקה כעת היא שעל ביטוח לאומי להנחות את המבוטחים, להאיר את עיניהם ואף להתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם, כדי להגשים את הזכויות הסוציאליות של המבוטחים. פוליסהחובת ביטוחחברת ביטוחביטוח לאומי