פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור הגב' רעיה דבוש ומר מרברט שמריהו), שלפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי מחמת התיישנות. 2. העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מכלל החומר שבתיק הן כדלקמן: א. ביום 27.6.06 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בה טען, כי "פנה לנתבע במספר פעמים על מנת לשלם לו את ההפרשים המגיעים לו בדבר ו/או עבור השנים 2003, 2002, 2001, 2000, 1999, אולם כל פניותיו עלו בתוהו". המערער הוסיף עוד כי "בנסיבות העניין ובהישען על האמור לעיל הוא זכאי להפרשים עבור השנים הנ"ל" על כן התבקש בית הדין האזורי להיעתר לתביעה ולחייב את המוסד לביטוח לאומי בתשלום ההפרשים עבור השנים הנ"ל. לכתב התביעה לא צורפה החלטה או כל מסמך של המוסד לביטוח לאומי ולא ניתן כל הסבר למהות "ההפרשים" הנתבעים. ב. ביום 31.7.06 הגיש המשיב (להלן - המוסד לביטוח לאומי או המוסד) בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. המוסד נימק בקשתו בכך שלא צורפה לכתב התביעה כל החלטה ולא "ברור כלל מהי עילת התביעה, לאילו הפרשים מתייחס התובע, בגין מה וכו'". המוסד ביקש כי תינתן לו ארכה להגשת כתב הגנה, כך שכתב ההגנה יוגש בתוך 30 ימים מיום קבלת כתב תביעה מפורט. ג. ביום 16.8.06 הוגשה "תגובה מטעם התובע" ובה פירט את תביעתו. מן הפירוט עולה כי טענותיו של המערער מתייחסות לקצבת נכות ששולמה לו בחסר. לפי העולה מן "התגובה", טענת המוסד בקשר להפחתה בסכום הקצבה הינה כי "הכנסותיו של התובע מעסק עולה על 25% מהשכר הממוצע". בקשר לכך טענת המערער הינה, כי אין הכנסותיו עולות על 25% מן השכר הממוצע. למסמך התגובה צירף המערער החלטות שונות של המוסד לביטוח לאומי בעניינו, ואלו ההחלטות שצורפו: (1) החלטה מיום 15.1.03 לפיה נקבעה לו דרגת אי כושר של 65% החל מ1.2.03 וכן מצויין כי נוצר לו חוב בשיעור של 90,837 ₪ עבור תשלום שקיבל בתקופה שמיום 1.5.99 ועד 28.2.02. (2) החלטה נוספת מיום 15.1.03 בדבר חוב עבור התקופה הנ"ל. (3) החלטה מיום 16.11.04 בדבר שינויים שחלו בשיעור קצבת הנכות המשולמת. ד. ביום 20.12.06 הגיש המוסד לביטוח לאומי את בקשתו לדחיית תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות. לבקשה צורפה החלטת המוסד מיום 31.1.03, לפיה המערער אינו נכה כמשמעו בחוק הואיל והכנסותיו עולות על 25% מהשכר הממוצע והן לא צומצמו ב-50% לפחות במשך 90 ימים רצופים. מצוין בהחלטה כי רשאי המערער להגיש ערעור על החלטה זו בתוך 6 חודשים מקבלתה. על פי המציין בבקשה לדחיית התביעה על הסף, עולה כי "ככל הנראה מדובר בתביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 31.1.03 אשר דחתה למפרע את תביעתו של התובע לגמלת נכות כללית בשל אי צמצום בהכנסותיו עבור התקופות הבאות: 1.5.99 - 31.12.00, 1.1.01- - 31.12.01. היות ומדובר בהחלטה מינואר 2003, והתביעה לבית הדין הוגשה רק ב-27.6.06 התבקש בית הדין לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, וזאת בהתאם לתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל-1969. ה. המערער טען בבית הדין האזורי בתגובה, כי טענת המוסד לביטוח לאומי הועלתה באיחור, שלא בהזדמנות הראשונה להעלאתה. וכן נטען כי נושא התביעה הינו ההפחתות שנעשו שלא כדין על ידי המוסד למרות שהתובע הגיש שומה עצמית מעסק על הכנסותיו "המעידים בעד עצמם". לטענת המערער ההחלטות שנגדן הוא הגיש את תביעתו הינן החלטות מיום 15.1.03 בהן מצויין כי נוצר חוב קיצבה בסך של 90,000 ש"ח עבור התקופה ממאי 99 ועד 28.2.02. בהודעה אחרת מאותו מועד(15.1.03) צוין כי בגין השינויים נוצר לו חוב ביטוח בריאות. פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בכל הקשור למועדים שנקבעו בחוק ובתקנות אין סמכות לבית הדין להאריך את המועד להגשתן של תובענות, אלא אם הוסמך לכך מפורשות. בית הדין קובע כי גם אם תתקבל טענת המערער לפיה מושא תביעתו איננו החלטות המוסד לביטוח לאומי מתאריכים 15.1.03 ו-31.1.03 אלא יישומה בפועל, דהיינו קיזוז מקצבאות ששולמו לו לאחר מועד מתן ההחלטה, הרי שאין חולק שהקיזוזים בוצעו במהלך שנת 2004, בעוד שהתביעה הוגשה רק בחלוף יותר מ-18 חודשים ממועד ביצוע אחרון הקיזוזים. בית הדין האזורי קבע כי המסקנה המתחייבת מכל האמור הינה כי תביעת המערער התיישנה. משכך, קיבל את בקשת המוסד לביטוח לאומי ודחה את התביעה על הסף. 4. יצוין, כי המערער לא הופיע לדיון "קדם ערעור" שנקבע בעניינו. המערער הודיע כי הוא מסכים לכך שנימוקי הערעור שהגיש יחשבו כסיכומים בכתב. נוכח האמור, נקבע כי נימוקי הערעור יחשבו כסיכומים בכתב ובהתאמה לכך התבקש המוסד לביטוח לאומי להגיש סיכומיו. פסק הדין ניתן איפוא על יסוד סיכומי הצדדים שהוגשו בכתב. 5. לטענת המערער, משנקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור 75%, אושרה נכותו לגמלת נכות כללית. המוסד לביטוח לאומי הפחית מקצבתו החודשית בטענה כי הכנסותיו מעסק עולות על 25% מן השכר הממוצע. לטענתו, זכאי הוא לקצבת נכות מלאה ללא הפחתה, מאחר שהכנסותיו מעסק אינן עולות על 25% מן השכר הממוצע. עוד ביום 15.3.03 שלח למשיב מסמכים המעידים על כך שההפחתות שנעשו, נעשו שלא כדין. לטענתו, לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות מאחר שטענת המוסד לביטוח לאומי בדבר התיישנות התביעה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. המוסד ביקש ארכות 4 ו-5 פעמים לשם הגשת עמדה סופית, ומשכך, אין לראותו כמי שהעלה טענתו בהזדמנות הראשונה. נוכח חובת הנאמנות המוגברת שחב המוסד לביטוח לאומי לא היה מקום שתועלה טענת התיישנות. תקופת ההתיישנות הינה בת שבע שנים, מה עוד שפניותיו הרבות של המערער והבטחותיו של המשיב עלו בתוהו. לטענת המערער, "לאור תכליתו כגוף הנותן שירות סוציאלי" ולאור החובות המוגברות החלות על המוסד לביטוח לאומי אין זה ראוי שיטען טענת התיישנות ועליו לבחון את התביעה לגופה מה עוד שכל העת ידוע למוסד לביטוח לאומי על זכאות המערער. 6. לטענת המוסד לביטוח לאומי, בדין נדחתה התביעה על הסף מחמת התיישנות. את מרוץ ההתיישנות יש למנות מרגע מסירת מכתב הדחייה למערער. במקרה דנן אין מחלוקת כי מכתבי המוסד לביטוח לאומי מיום 15.1.03 ו-31.1.03 התקבלו אצל המערער. לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות. משהשתהה המערער בהגשת התביעה לבית הדין אין לקבל טענותיו בדבר פניותיו הרבות לבירור עניינו. המוסד לביטוח לאומי לא איחר בהעלאת טענות ההתיישנות. כשהגיש המערער את תביעתו עילתה לא הייתה ברורה. גם לאחר שהגיש פירוט היה צורך בבירור והתייעצות בקשר אליה. טענת המוסד להתיישנות הועלתה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעה עילת התביעה וההחלטה העומדת בבסיס המחלוקת. במקרה דנן היה מקום להעלאת טענת ההתיישנות, מה עוד שהסיכויים לקבלת התביעה קלושים. הכנסותיו של המערער בתקופה הרלוונטית עלו על 25% מהשכר הממוצע והן לא צומצמו ב-50% לפחות. אי לכך, בתקופה הרלבנטית לא ענה המערער על הגדרת "נכה". אף צדק בית הדין בקבעו כי אפילו לא ההחלטות מינואר 2003 הן העומדות בבסיס התביעה, הרי ש ההחלטה יושמה, דרך ביצוע הקיזוזים, בשנת 2004. משהוגשה התביעה בשנת 2006, היא הוגשה באיחור רב המצדיק אף הוא את דחיית תביעתה של התביעה על הסף. 7. דיון והכרעה מכתב התביעה כפי שהוגש לבית הדין קמא לא ניתן היה להבין מהי עילת התביעה של המערער כלפי המוסד לביטוח לאומי. בכתב התביעה טען המערער לזכותו להפרשים בגמלת הנכות ששולמה לו בשנים 1999 ועד 2003, ולא הצביע על החלטה כלשהי של המוסד לביטוח לאומי שניתנה בעניינו והמצדיקה פסיקת הפרשים על פי תביעתו. במסגרת "התגובה" שהגיש בשלב מאוחר יותר, על פי בקשת המוסד לביטוח לאומי לפרטים נוספים, העלה המערער טענתו בדבר "הפחתת" קיצבת הנכות החודשית שלו בטענה כי הכנסותיו מעסק עלו על 25% מהשכר הממוצע. לטענתו, לא היה על המוסד לבצע כל הפחתה מאחר שהכנסותיו לא עלו על השכר הממוצע. להודעה זו צירף את מכתב המוסד בדבר חוב שנוצר לו בהתייחס לתשלומים ששולמו לו עבור התקופה מ-1.5.99 ועד 28.2.02. המוסד הודיע גם על הפחתה מן התשלום עקב החוב. 8. על מהותו של "החוב" והסיבה ליצירתו ניתן לעמוד מהחלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 31.1.03 שצורפה לבקשת המוסד לדחיית התביעה על הסף. חוב זה נוצר עקב דחייה רטרואקטיבית של תביעת המערער לקצבת נכות לתקופה שב-1.5.99 ועד 31.12.00, ומ-1.1.01 ועד 31.12.01. על פי ההחלטה, בתקופות הללו לא צומצמה הכנסתו של המערער, ומשכך, לא היה זכאי לקצבת נכות. מכאן דחיית התביעה לקצבת נכות בהתייחס לתקופה הנ"ל. מכאן גם החוב שנוצר עקב תשלום הגמלה עבור אותן התקופות. החוב קוזז לשיעורין במהלך התקופה שלאחר שניתנה אותה החלטה. 9. הינה כי כן, גמלתו השוטפת של המערער לא הופחתה בגין שיעור הכנסותיו. לאור ההגדרה של "נכה" בס' 196 לחוק, נקבע, כי משלא צומצמו הכנסותיו של המערער בתקופות הנ"ל לפי הנדרש בהגדרת "נכה", הוא לא היה בגדר "נכה", ומשכך כלל לא היה זכאי לקצבה. לפי העולה מן התיק טענת המערער הינה כנגד דחיית התביעה (רטרואקטיבית), באשר לטענתו לא עלו הכנסותיו על מ-25% מן השכר הממוצע. תוצאת קיומו של החוב הינה, קיזוז סכום החוב, לשיעורין, מן הקצבה השוטפת ששולמה למערער במועדים מאוחרים יותר. הינה כי כן, עילת התביעה איננה "הפחתת קצבה", כי אם יצירת חוב הנובע מתשלום הקצבה בתקופה שלא הייתה קיימת זכאות. 10. המערער אינו טוען כי לא קיבל את החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 31.1.03 שבה הודע לו על דחיית התביעה רטרואקטיבית. טענתו הינה כי פנה פעמים רבות למוסד לביטוח לאומי בעניין "ההפחתה" מגמלתו, וכי אין זה ראוי שיעלה המוסד טענות התיישנות. 11. המסגרת הנורמטיבית בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969 נקבע כדלקמן: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע". אין למערער טענה כי לא קיבל לידיו את החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 31.1.03 שבה הודע לו על דחייה רטרואקטיבית של תביעתו לקיצבת נכות מן השנים שהכנסותיו עולה על 25% מהשכר הממוצע והן לא צומצמו ב-50% לפחות, בתקופות האמורות. משכך, ולאור הוראת תקנה 1(ב) לתקנות המועדים היה על המערער להגיש תביעה בתוך שישה חודשים בסמוך לאחר שקיבל את ההחלטה. המועד להגשת תביעה כנגד ההחלטה אף מצוין בגוף ההחלטה. תחת זאת בחר המערער להגיש תביעתו לבית הדין האזורי כשלוש שנים מאוחר יותר. אכן, לטענת המערער הוא היה בקשר עם המוסד לביטוח לאומי בנוגע "לניכויים" שנוכו מקצבתו השוטפת. אלא שבכך אין כדי "להצדיק" הגשת התביעה באיחור כפי שהוגשה, מה עוד שהלכה פסוקה היא, כי אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתן של תובענות. 12. אין לקבל את טענת המערער כאילו אחר המוסד לביטוח לאומי בהעלאת טענת ההתיישנות. כתב התביעה שהגיש המערער לא היה ברור כלל ועיקר, ועל כך ביקש המוסד לקבל הבהרות. משהתקבלו ההבהרות, טען המוסד לביטוח לאומי את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, עם הגשת תגובתו העניינית הראשונה לאותו פירוט. בעובדה שהמוסד ביקש לקבל הארכת מועד להגשת תגובתו, אין כדי לשקול לעניין בחינת השאלה בדבר "ההזדמנות הראשונה" שבה הועלתה הטענה, שאחרת, לפי גישת המערער, יש להעלות טענת התיישנות עוד לפני שמתבהרת לנתבע עילת התביעה. 13. אשר על כן ונוכח כל האמור, אנו קובעים כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערער על הסף נוכח התיישנותה. 14. סוף דבר - הערעור נדחה, אין צו להוצאות. ביטוח לאומיהתיישנות