פסק הדין השופטת ורדה וירט ליבנה 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור גב' שור ומר גז'בין; בל 5372/05) אשר דחה את תביעתה של המערערת להכיר בה כידועתו בציבור של המנוח לקבל קצבת שארים. על פי הוראת חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן גם - החוק). 2. בית הדין האזורי לאחר ששמע את עדותה של המערערת ועיין במסמכים שהובאו בפניו, קבע כי אינו מקבל את גרסתה של המערערת וכי עדותה אינה מהימנה עליו. בית הדין האזורי סיכם את הטעמים לקביעתו זו בסעיף 13 לפסק דין בזו הלשון: "13. לאחר ששמענו את עדות התובעת, אנו קובעים כי עדותה אינה מהימנה עלינו. א. בפני חוקר המל"ל טענה כי היא והמנוח גרים ביחד מאז הגירושין, משנת 1994. ב. בתביעתו לגמלת הבטחת הכנסה, שהגישה, כבודדת, טענה כי אינה גרה עם אבי ילדיה וכי אינה יודעת את מקום מגוריו. על בסיס הצהרתה זו קיבלה במשך השנים גמלת הבטחת הכנסה כבודדת. ג. בתצהיר ובכתב הערעור טענה, פעם נוספת, כי היא והמנוח גרו יחד מאז הגירושין. ד. בדיון טענה לראשונה כי גרו יחד רק כשנה, שנה וחצי שלפני פטירתו. גירסה זו חדשה לחלוטין, לא נטענה מעולם. הוכח כי הגירסה הועלתה לאחר שהובהר לתובעת כי אם תתקבל תביעתה, יכול שתידרש להשיב כספים שקיבלה כהבטחת הכנסה לבודדת. ה. איזו גירסה מתוך שלל הגירסאות שהוצגו בפנינו אמורים אנו לקבל, האם את זו המופיעה בתביעות לגמלת הבטחת הכנסה, האם זו המופיעה בתביעה בפנינו או שמא הגירסה המשופרת שעלתה רק לאחר שהתברר לב"כ התובעת שקבלת התביעה משמעה חיוב התובעת בהשבת כספים רבים שקיבלה במשך השנים שלא כדין. ו. נושא "התמיכה הכלכלית" של המנוח אף הוא לא הוכח. כמה כסף נתן לתובעת? באיזו תדירות? ממתי החל לתת לה כספים, האם לפני 3 שנים כפי שטענה בהודעתה או לפני כשנה כפי שטענה בפנינו? יתר על כן, לכל אלה לא הובא ולו רמז בחומר הראיות. ז. העובדה שהמנוח היה נמצא בבית התובעת, וכך ראו אותו גם השכנות, אין בה כדי להפוך את השניים לידועים בציבור". על כך הערעור שבפנינו. 3. בישיבת קדם הערעור שהתקיים בפני הוסכם כי הצדדים יסכמו טענותיהם שירשמו בפרוטוקול והם יהוו סיכומים בכתב, שיובאו בפני המותב, בנוסף להודעת הערעור המפורטת שהוגשה על ידי באת כוחה של המערערת. 4. אין חולק כי המערערת והמנוח היו נשואים זה לזו בשנים שבין 1974 ועד לשנת 1994 ונולדו להם ארבעה ילדים. המערערת והמנוח התגרשו בשנת 1994 ומאז הגירושין המערערת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה כשהיא מצהירה לאורך אותן שנים כי הינה גרושה, ללא בן זוג. המנוח נפטר ביום 10.2.05 ואין חולק כי נפטר בביתה. 5. בערעור בפנינו טענה המערער כי יש לקבל את גרסתה כי הייתה ידועתו בציבור של המנוח מאז שחלה התדרדרות במצבו הרפואי ולאחר שהחל לסייע לה כלכלית באמצעות גמלת הנכות שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי. מאותה עת, לטענתה, המנוח לן בביתה מספר פעמים בשבוע ובסופי שבוע ובילה עימה ועם הילדים זמן רב. המערערת ביקשה כי נעיין בעדותה ובראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי ונקבל את הערעור. 6. בא כוח המוסד לביטוח לאומי טען כי כל טענותיה של המערערת מתייחסות לקביעות העובדתיות שמוצו בבית הדין האזורי וכי "מהשתלשלות העניינים עולה חשש כי המערערת מנסה למצוא את הכנסותיה במשך חייה מקופת הציבור הן במסגרת גמלת הבטחת הכנסה והן במסגרת תביעה לקבלת קצבת שאירים". 7. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הננו סבורים כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי זאת על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. בית הדין האזורי פירט היטב מדוע גרסתה של המערערת אינה אמינה בעיניו ומסקנותיו אלה מקובלת עלינו. נוסיף, כי לאחר עיון בחומר הראיות שהובא בבית הדין האזורי לא מצאנו כי יש בו כדי להצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. אף מקריאת תצהיר העדות הראשית של המערערת, שהוגש בבית הדין האזורי, לא עולה תאור של מערכת יחסים שבין ידועים בציבור ועל כן אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 8. סוף דבר - הערעור נדחה. בהתחשב בנסיבותיה של המערערת, אין צו להוצאות. ידועים בציבור