רישיון ישיבת קבע

על מעמדו של רישיון ישיבת קבע בישראל עמד אהרון ברק בפרשת עווד (בג"צ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2), 424) כדלקמן : "אכן, רישיון לישיבת קבע - להבדיל ממעשה התאזרחות - הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלראטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע". הרישיון לישיבת קבע שלעצמו אינו מצביע על תושבותו של אדם. ואולם, רישיון זה יוצר חזקה הניתנת לסתירה כי משניתן הפך אדם ל"תושב ישראל" על המשמעויות הכרוכות בכך. להלן פסק דין הנושא: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה היא מהו המועד ממנו ואילך יש לקבוע כי המערער הוא "תושב ישראל". האם, כטענת המשיב (להלן - המוסד) מועד זה הוא חודש אוגוסט 2002 או שמא, כטענת המערער, מועד זה הוא מועד נישואיו לאשתו, היינו שנת 1980. הרקע העובדתי 2. המערער יליד חברון נישא לאשתו בשנת 1980. אין חולק, כי אשתו מחזיקה בתעודת זהות ישראלית. לבני הזוג ארבעה ילדים. 3. ביום 15.8.1995 בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהגיש המערער נתנה למערער על ידי משרד הפנים אשרה לישיבת קבע במדינת ישראל. 4. ביום 1.8.2002 שכר המערער דירה בשכונת עיסוויה בירושלים. החל ממועד זה ואילך הכיר המוסד בתושבותו של המערער. 5. המערער לא הגיש למוסד תביעה לתשלום קצבת ילדים. בחודש ספטמבר 2002 הגיש המערער למוסד תביעה לתשלום קצבת נכות. עקב כך, נקבעה לו דרגת אי כושר להשתכר החל מיום 1.7.2002. מאחר שבמועד היווצר אי הכושר להשתכר לא היה המערער, לשיטת המוסד, "תושב" נדחתה תביעתו לתשלום קצבת נכות. 6. בחודש מרץ 2003 הגיש המערער תביעה לתשלום קצבת הבטחת הכנסה. תביעה זו נדחתה מן הטעם שלא קמה למערער זכאות לתשלום הקצבה המבוקשת, אלא בחלוף שנתיים מהמועד בו הוכר כ"תושב". עוד נטען, כי אשת המערער לא התייצבה בשירות התעסוקה בחודשים הרלוונטיים וכי גם מטעם זה יש לדחות תביעת המערער. ההליכים בבית הדין האזורי וטענות הצדדים 7. בחודש ספטמבר 2003 הגיש המערער שתי תביעות לבית הדין האזורי בירושלים. בתביעה הראשונה ביקש לחייב את המוסד לשלם לו קצבת נכות ואילו בתביעה השנייה ביקש לחייב את המוסד לשלם לו קצבת הבטחת הכנסה. מאחר שבשתי התביעות התעוררה שאלה משותפת - תושבותו של המערער הוחלט לאחד את הדיון בשתי התביעות. 8. טענתו של המערער בבית הדין האזורי הייתה, כי מאז נישואיו התגורר בית חמו הממוקם בשכונת ואדי ג'וז. בהקשר זה הוסיף המערער וטען, כי עבר להתגורר בבית חמו עם נישואיו בשל מצבה הבריאותי הרעוע של חמותו והצורך לטפל באחיה הקטנים של אשתו. עוד טען המערער כי עם מותה של חמותו בשנת 1982 נטלה על עצמה אשתו את הטיפול בילדים. המערער טען עוד כי משנת 1982 ועד לשנת 1995 עבד בעיר העתיקה בירושלים. המערער המציא במהלך הדיון בבית הדין האזורי "תעודת זכאות" לחודשים מסויימים בשנת 1996 מאת קופת חולים מאוחדת. עוד המציא המערער מכתבים מגורמים שונים (בזק, שירותי בריאות כללית, בית החולים הדסה) הממוענים למערער או לאשתו. הכתובת הרשומה במכתבים אלה היא שכונת ואדי ג'וז. 9. המוסד מצידו טען כי המערער התגורר עם אשתו מאז נישואיהם ועד לשנת 2002 בחברון. תימוכין לטענה זו מצא המוסד בהודעות שונות שמסר חמו של המערער לחוקרי מוסד במועדים שונים בשנים 1987, 1991, 1993 ו - 1997. במיוחד הסתמך המוסד על הודעת חמו של המערער מיום 1991, בה מסר האחרון כי בתו מתגוררת עם המערער בחברון מאז נישואיה. 10. במהלך הדיון בבית הדין האזורי נשמעו מטעם המערער עדויותיהם של המערער עצמו, חמו ואדם נוסף המתגורר בשכונת ואדי ג'וז. מטעם המוסד נשמעו עדויותיהם של גובי ההודעות מטעמו. 11. לאחר שמיעת עדויות הצדדים החליט בית הדין האזורי (בל 12315/03, בל 12200/03 ; הנשיאה רונית רוזנפלד ונציגי הציבור כרמון ומרבך) לדחות את תביעת המערער בנימוקים הבאים : א. כפי שעולה מחומר הראיות רק בשנת 1995 קיבל המערער אשרה לישיבת קבע בישראל. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו, לפיה התגורר בשכונת ואדי ג'וז מאז נישואיו בשנת 1980. ב. בהודעה שמסר חמו של המערער למוסד בשנת 1991 צויין מפורשות כי המערער מתגורר בחברון עם משפחתו. יש ליתן משקל מיוחד להודעה זו שנתנה בטרם היה מודע מוסר ההודעה לתוצאות המשפטיות של ג. המערער לא הגיש מעולם תביעה לקצבת ילדים. ההליכים בבית דין זה 12. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית דין זה, במסגרתו חזר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהשמיע בבית הדין האזורי. 13. במהלך ישיבת קדם ערעור שהתקיימה בהליך החליט בית הדין ליתו צו המופנה למשרד הפנים. במסגרת הצו התבקש משרד הפנים להשיב על השאלות הבאות : "א. מה היו ההוכחות הדרושות לצורך איחוד המשפחות ועד לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל בשנת 1995? ב. מה היתה תקופת ההמתנה מרגע אישור איחוד המשפחות ועד לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל בשנת 1995?". 14. ביום 5.10.2006 התקבלה בבית הדין תעודת עובד ציבור מאת הגב' חגית וייס, ראש ענף במשרד הפנים. בתעודת הציבור נכתבו הדברים הבאים : "א. במסגרת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות נדרשה הגב' אבן עומר [אשת המערער - ע.ר] להמציא למשרד הפנים הוכחות לקיומו של מרכז חיים בישראל. בכללן, ראיות למגורים, עבודה, לימודים וכד' בישראל. ב. בשנת 1995, מרגע אישור הבקשה לאיחוד משפחות קיבל המוזמן בבקשה מעמד של תושב קבע בישראל". להשלמת התמונה יצויין, כי המוסד לא ביקש לחקור את מוסר תעודת הציבור. הכרעה 15. תנאי לזכאות לקיצבת נכות, לקצבת הבטחת הכנסה ולזכויות שונות הנובעות מחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 הוא, כי דורש הקיצבה הינו "מבוטח", דהיינו - הוא "תושב ישראל". בית דין זה נדרש למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מספר רב של פעמים. בעניין זה נפסק כי : "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'" (דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79,84). 16. לאור האמור לעיל, אני סבור שבפסיקת הדין בערעור זה אין להתייחס לתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים (1980 - 2002) כמקשה אחת, אלא יש לחלק תקופה זו לשתי תקופות שונות כדלקמן : התקופה הראשונה מתחילה עם נישואיו של המערער ומסתיימת בחודש אוגוסט 1995, עם קבלת האשרה לישיבת קבע בישראל (תקופה זו תקרא להלן - התקופה הראשונה), ואילו התקופה השנייה מתחילה בחודש אוגוסט 1995 ומסתיימת בחודש אוגוסט 2002 (תקופה זו תקרא להלן - התקופה השנייה). 17. לאחר שעיינתי בחומר הראיות המונח בפנינו שוכנעתי, כי אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפיה בתקופה הראשונה לא היה המערער תושב ישראל. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך כי בתקופה האמורה טרם נתנה למערער אשרה לישיבת קבע בישראל, וכי על פי הודעת חמו של המערער לחוקר המוסד שנמסרה ביום 14.1.1991 התגוררה אשת המערער עם משפחתה בחברון. לשיטתי, בנסיבות אלה כאשר קיימת ראייה פוזיטיבית השוללת טענת המערער, לפיה התגורר בבית חמו אכן יש לקבוע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי היה "תושב ישראל" בתקופה הראשונה. לא למותר לציין כי אם גם נקבל את גרסת המערער, לפיה החל משנת 1980 שהה בתחומי המדינה, אין מקום לפסוק לזכותו זכויות מכוח חוקי הביטחון הסוציאלי. זאת, כיוון שבתקופה הראשונה טרם נתנה למערער אשרה לישיבת קבע, ולכן שהייתו בגבולות המדינה הייתה שלא כדין וכבר נפסק כי בנסיבות מעין אלה אין מקום לקבוע זכאויות שונות מכוח חוקי הביטחון הסוציאלי (דב"ע נג/20-04 המוסד לביטוח לאומי - ג'ברין מוחמד אבו האני, פד"כ כ"ו, 122). 18. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לתקופה השנייה (1995 - 2002). בתקופה זו, כאמור, קיבל המערער אשרה לישיבת קבע בישראל. זאת, עקב בקשה לאיחוד משפחות. מתעודת הציבור שהוגשה לבית דין זה עולה כי עובר למתן האשרה לישיבת קבע מבקש משרד הפנים הוכחות לקיומו של מרכז חיים בישראל כגון ראיות למגורים, לעבודה וללימודים. מאחר שבקשת המערער ורעייתו לאיחוד משפחות התקבלה על ידי משרד הפנים יש להניח כי ראיות אלה הומצאו למשרד הפנים. אכן, בעבר נפסק כי "אישור של משרד הפנים אינו סוף פסוק וניתן לטעון לגביו כי הוא שגוי או כי העובדות המונחות ביסודו שונות" (עב"ל 1372/04 מרים מגנון - המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם, ניתן ביום 1.8.2005). ואולם במקרה שלפנינו אין בפנינו טענה מטעם המוסד כי החלטת משרד הפנים היא שגויה. לא זו אף זו, במקרה שלפנינו בניגוד למקרה שנדון בפסק דין מגנון הוצגה תעודת ציבור ממנה עולה כי עובר לקבלת ההחלטה בבקשה לאיחוד משפחות התבקשו ראיות בדבר מרכז החיים וכי על בסיס ראיות אלה התקבלה החלטת משרד הפנים. משאלו הם פני הדברים אין עסקינן באישור גרידא ממשרד הפנים. 19. על מעמדו של רישיון לישיבת קבע בישראל עמד הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בפרשת עווד (בג"צ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2), 424) כדלקמן : "אכן, רישיון לישיבת קבע - להבדיל ממעשה התאזרחות - הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלראטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע". 20. מקובלת עליי עמדתו של חברי, השופט יגאל פליטמן, כי הרישיון לישיבת קבע שלעצמו אינו מצביע על תושבותו של המערער. ואולם, רישיון זה יוצר חזקה הניתנת לסתירה כי משניתן הפך המערער ל"תושב ישראל" על המשמעויות הכרוכות בכך. הדעת גם נותנת, בהעדר ראיות לסתור, שאשור בקשה לאיחוד משפחות שתכליתה מגורים במשותף של בני הזוג תמומש על ידי מגורים במשותף בפועל, ולא תישאר הצהרה דקלרטיבית ללא תכלית. בנסיבות אלה, מתעוררת השאלה האם הביא המוסד ראיות לסתור חזקה זו. מעיון בחומר הראיות סבור אני כי התשובה לשאלה זו שלילית היא. הראיות עליהן נסמך המוסד הן חקירותיו של חמו של המערער. בהקשר זה יש לציין, כי בחקירות אלה שנערכו בשנים 1993 ו - 1997 לא נשאל ולא ציין החם כי המערער מתגורר בחברון ואין כל גרסה פוזיטיבית בהודעות אלה לגבי מקום מושבו של המערער. בנסיבות אלה, הודעת החם משנת 1991, לפיה מתגורר המערער בחברון אינו יכול לעמוד לו לרועץ עת נבחנת שאלת תושבותו בתקופה השנייה. 21. יתר על כן יצויין עוד, כי ממכתבים שצירף המערער לתצהירו בבית הדין האזורי מאת גורמים שונים (בזק, שירותי בריאות כללית ובית החולים הדסה) מצוינת שכונת ואדי ג'וז כמקום מגוריו של המערער. 22. הנה כי כן ובהעדר ראייה לסתור מטעם המוסד, הנתונים שפורטו לעיל מטים את הכף, לדעתי, לעבר המסקנה כי בתקופה השנייה היה המערער "תושב ישראל". משכך, על המוסד לבחון מחדש את תביעותיו של המערער לקצבת נכות ולקצבת הבטחת הכנסה. נקודת המוצא לבחינה זו תהיה כי המערער הוא תושב ישראל מאז חודש אוגוסט 1995. 23. קראתי את פסק דינו של חברי, השופט פליטמן וברצוני להוסיף שתי הערות קצרות: ראשית, בקשר לטענה המופיעה בסעיף 1 לפסק הדין, יש להבהיר כי אף לשיטתי לא היה המערער בגדר "תושב" עד שנת 1995. שנית, בקשר לטענה המופיעה בסעיף 2 לפסק הדין, לפיה "אשרה לישיבת קבע ניתנת במקרה של איחוד משפחות, גם למי שלפני כן כף רגלו לא דרכה בישראל" - מתעודת עובד הציבור עולה כי עובר לאישור הבקשה לאיחוד משפחות נדרשה אשת המערער להמציא הוכחות לקיומו של מרכז חיים בישראל. משאלו הם פני הדברים ומאחר שמשך כל השנים חיו בני הזוג יחד ניתן לקבוע כי הוכח כי החל מחודש אוגוסט 1995 - מועד אישור הבקשה לאיחוד משפחות היה המערער ל"תושב". זאת, כאמור, במיוחד נוכח העובדה כי לא הוגשה כל ראייה הסותרת הנחה זו. ביסודו של דבר, אין זה רצוי, ששתי רשויות ממלכתיות ידברו בנושא זהה בעיקרו בשני קולות, תוך העמדת האזרח בטרחה כפולה של התדיינויות והוכחות, אלא אם כן הוכח בראיות מוצקות שהחלטה של רשות אחת הייתה מוטעית. לא זה המקרה שבפנינו. לאור האמור לעיל - לו נשמעה דעתי היה הערעור מתקבל באופן חלקי. השופט יגאל פליטמן לאחר עיון בדעת חברי השופט רבינוביץ, הגעתי לכלל דעה, כי המקרה צריך להיבחן אחרת מכפי שנבחן. 1. עד לסמוך לבקשתו לאיחוד משפחות בשנת 95, לא יכול היה המערער, שנשא תעודת זהות של תושב השטחים בהיותו יליד חברון, להיות לתושב ישראל אפילו שהה בישראל. בהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ בן שלמה ועל ידינו במקרה ג'אברין ומצאה ביטויה לאחר מכן בסעיף 324ב לחוק - השהות שלא כדין בארץ לא הקנתה זכאות לגמלת תושב (בג"צ 332/87 בן שלמה נגד שר הפנים פ"ד מג(3) 353; דב"ע נג/20-04 המוסד - ג'ברין פד"ע כ"ו עמ' 122). 2. האשרה לישיבת קבע שניתנה למערער בשנת 95 בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהגיש, איפשרה לו לשהות בארץ ולהיות תושב בה לפי חוק הביטוח הלאומי ככל שאכן התגורר בפועל בישראל. לגבי תקופה זו מניח חברי הנחה שלא הוכחה, ש"הומצאו למשרד הפנים ראיות לקיומו על מרכז חיים בישראל כגון ראיות למגורים לעבודה וללימודים". באשר לכך יוער, כי אשרה לישיבת קבע ניתנת במקרה של איחוד משפחות, גם למי שלפני כן כף רגלו לא דרכה בישראל. האשרה ניתנת למי שרצונו להעתיק את מרכז חייו לישראל לחיות בה עם רעייתו. לאור האמור עצם מתן האשרה לישיבת קבע למערער אין משמעה, כי הוכח למשרד הפנים שהמערער העתיק מרכז חייו לישראל במועד מתן האשרה. 3. המקרה שלפנינו הינו המקרה הרגיל והשכיח, בו אחד מבני הזוג הינו תושב הארץ ומשנהו תושב השטחים. במקרה שכזה נדרש בן הזוג תושב הארץ ממשרד הפנים, להמציא הוכחה למקום מגוריו ומרכז חייו, על מנת לוודא, כי הוא עצמו נשאר תושב ולא הפך לתושב שטחים, שאז אין בן זוגו יכול לקבל אשרת שהיית קבע בגינו במסגרת בקשה לאיחוד משפחות. 4. המערער במקרה שלפנינו לא יכול היה כאמור להפוך לתושב ישראל אפילו גר כאן כל עוד לא ניתן לו אישור שהיית קבע. הבקשה לאיחוד משפחות ולאישור שהיית קבע, טעמה בכך, שהמערער ובת זוגו חיו בנפרד לפחות עד שנת 1995 מאז נישואיהם ב-1980. 5. הוכחת אשת המערער למשרד הפנים בשנת 1995 להיותה תושבת הארץ אינו הופחת את בן זוגה לכזה כדעת חברי; ללא הוכחה, כי אכן בפועל הוא עבר לגור עימה מאז בישראל. אישור שהיית הקבע של המערער מקנה לו רק את הזכות להיות תושב במועד נתינתו ולא מעבר לכך ואין בו משום ראייה, כי המערער הפך בפועל לתושב ולו ליום אחד. 6. לאור האמור דעת חברי, כי אין זה רצוי ששתי רשויות המוסד לביטוח לאומי ומשרד הפנים - ידברו בשני קולות, אף אם היא נכונה כשלעצמה, מתעלמת מכך, כי לא באותו אדם הן דיברו. 7. גירסתו של המערער, לגבי מקום מגוריו בואדי ג'וז, נסתרה בעליל, ולמשרד הפנים לא הובאה ולא יכולה הייתה להיות מובאת הוכחה, לגבי תושבותו לאחר המועד בו ניתן לו אישור שהיית הקבע, ושרק החל ממנו הוא יכול היה להפוך לתושב. במצב דברים זה על מנת ששתי הרשויות ידברו בקול אחד בנוגע למערער עצמו, מן הראוי, כי משרד הפנים יבדוק מעמד המערער ותושבותו לאורך השנים מאז ניתן לו רישיון השהיית הקבע וזאת, בין השאר, על סמך החומר שבידי המוסד לביטוח לאומי. אין זה ראוי, כי המוסד יקבע תושבותו של המערער בחודש אוגוסט 2002, על סמך מתן רישיון השהייה שנתן לו משרד הפנים בשנת 1995 לאחר שאשת המערער הוכיחה תושבותה. 8. תיקי התושבות של ערביי מזרח ירושלים שבפנינו עניינם זהה. תושב ישראל בעל תעודת זהות ישראלית ולכן תושב הארץ על פי רישום משרד הפנים, העובר לשטחים לטענת המוסד והופך להיות תושב שם, בעוד שלטענתו הוא נשאר לגור בישראל כתושב בה. הסתמכות על הרישום הראשוני של משרד הפנים באשר לתושבות, תוך התעלמות מהמצב בפועל במשך השנים לאחר מכן - סותרת פסיקתנו העקבית, לרבות זו של חברי בעניין זה, והינה רבת השלכות מעבר למה שניתן לשער על פי חוות דעתו. 9. בנסיבות האמורות, דין הערעור להידחות לדעתי, מטעמיו של בית הדין קמא ואין להתערב בקביעותיו העובדתיות שהמערער לא הוכיח היותו תושב הארץ. השופט שמואל צור מקובלת עלי עמדתו העקרונית של חברי השופט פליטמן כי עצם מתן אשרה לישיבת קבע בישראל למערער אין משמעה, בהכרח, כי הוכח למשרד הפנים כי הוא העתיק את מרכז חייו לישראל במועד מתן האשרה. אלא שבענייננו, כפי שעולה מחוות דעתו של השופט רבינוביץ, התבססה ההחלטה להעניק למערער אשרה לישיבת קבע על נתונים שהוצגו למשרד הפנים שהצביעו על קיום של מרכז חיים בישראל (תעודת עובד ציבור הנזכרת בסעיף 14 לחוות דעתו של השופט רבינוביץ). בנסיבות אלה ניתן לאמר שהוכח לכאורה מרכז חייו של המערער בישראל ערב מועד האשרה לישיבת קבע (1995) ואם רצה המוסד לסתור זאת היה עליו לעשות מעשה ולהפריך הנחה עובדתית זאת. המוסד לא ניסה להרים נטל זה, כך שניתן לקבל את נתוני משרד הפנים כתשתית עובדתית מספקת להוכחת מרכז חייו של המערער בישראל מאז שנת 1995. נציג עובדים, אבישי ספיר אני מצטרף לדעתו של השופט יגאל פליטמן, כי דין הערעור להידחות. אין מקום, לדעתי, להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי שהמערער לא הוכיח היותו תושב הארץ. נציג מעבידים, הלל דודאי אני מצטרף לפסק דינו של השופט עמירם רבינוביץ. סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עמירם רבינוביץ אליו הצטרפו השופט שמואל צור ונציג המעבידים, מר הלל דודאי וכנגד דעתו החולקת של השופט יגאל פליטמן אליו הצטרף נציג העובדים, מר אבישי ספיר, לאמור : הערעור מתקבל באופן חלקי. החל מחודש אוגוסט 1995 היה המערער "תושב ישראל". משכך, על המוסד לבחון מחדש את תביעותיו של המערער לקצבת נכות ולקצבת הבטחת הכנסה. המוסד ישלם למערער תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ש"ח. לא ישולם שכר טרחת עורך הדין תוך המועד האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד המצאת פסק הדין למוסד לעד התשלום בפועל. רשיון ישיבת קבעמשרד הפניםאשרה (ויזה)