ארנונה - שטחים משותפים

פסק דין הרקע 1. העותרת מחזיקה במשרדים בתחום עיריית רמת גן. העותרת חויבה על ידי העירייה בתשלום ארנונה, בין השאר בגין שטחים משותפים בשטח של 79.68 מ"ר. לטענת העותרת אין העירייה מוסמכת לחייב בתשלום ארנונה בשל החזקת העותרת בשטחים המשותפים. לטענת העותרת חיובה בארנונה בגין חלקה בשטחים המשותפים הוא שלא כדין. 2. העותרת היא שותפות של עורכי דין, המחזיקה במשרדים בקומה 28 בבנין הידוע כ"בית גיבור ספורט ברמת גן". העותרת מחזיקה ב- 666.51 מ"ר מתוך שטח כולל של הקומה שהוא 932.30, דהיינו כ-71% משטח המשרדים שבקומה. מלבד שטח המשרדים, מצוי באותה קומה שטח של 104.72 מ"ר המשמש כחדרי שירותים וכיוצא באלה. העירייה חייבה את העותרת בארנונה בגין חלקה (71%) בשטח המשותף. מחלוקת בין בעלי הדין נטושה גם באשר לגודל חלקה של העותרת בשטח המשותף. מחלוקת זו מצויה להכרעה בפני ועדת ערר, ואין מקום לדון בה במסגרת עתירה זו. 3. בהחלטתה של מועצת העירייה של רמת גן הוטלה ארנונה לשנת 2002 בהתאם לאמור בהחלטה. בסעיף ההגדרות א(ד) נאמר לגבי שטח משותף: "שטח משותף - שטח משותף בבניין או בקומה שמשמש ברובו לא למגורים, ורוב שטח הקומה מוחזק ע"י מחזיק אחד - השטח יחולק ויחויב באופן יחסי בין המחזיקים." 4. העותרת טוענת כי היה על העירייה לקבוע שיעור ארנונה מיוחד לסוג הנכס שבגינו המחלוקת, דהיינו שטחים משותפים, וכי לא ניתן היה לספח חלק יחסי מהשטח המשותף למשרדה של העותרת, ולהטיל בגינו ארנונה בשיעור המוטל על משרדים. טיעון זה מושתת על האמור בסעיף 277 לפקודת העיריות [נוסח חדש] שלפיו על העירייה לפרסם "הודעה בדבר שיעורי הארנונה שהחליטה עליהם." לטענת העותרת מחדלה של העירייה מקבוע בהחלטתה סוג נכס של "שטח משותף" ומקבוע שיעור ארנונה מיוחד לגביו, שולל מהעירייה את היכולת להטיל ארנונה בגין השטחים המשותפים. עוד נטען בהקשר זה כי לו נהגה העירייה כפי שהיה עליה לנהוג על פי טיעון העותרת, היתה קובעת שיעור ארנונה שונה ונמוך יותר לסוג של שטחים משותפים. טיעונה של העותרת בהקשר זה מופרך מעיקרו. אמירתה של העירייה בהגדרה של "שטח משותף" הינה הגדרה של סוג לכל דבר ועניין. אלמלא הצורך לקבוע את חלקו של כל מחזיק בשטח המשותף, ניתן היה לומר כי שטחי השירותים שבקומת המשרדים דינם כדין המשרדים. לו כך נכתב לא ניתן היה לטעון שאין סיווג לשטחי השירותים. לכן אין מדובר בשטח "נטול סיווג" כלשונה של העותרת. 5. טיעונה הנוסף של העותרת בהקשר זה הוא כאמור כי לו נזקקה העירייה לקביעת סוג נפרד לשטחים המשותפים, היתה קובעת להם שיעור ארנונה נמוך מזה הקבוע למשרדים. אין בפני ביסוס לטיעון זה, פרט להפנייה לדרכן של רשויות אחרות. כמו כן אין הגיון בטיעונה של העותרת. לצורך קביעתו של שיעור הארנונה, להבדיל מעצם הטלתה, אין חשיבות למהות הזכויות בנכס אלא לשימוש בו. על פי הגיונה של העותרת היה עליה לטעון שגם כאשר חלק מנכס המוחזק בשלמותו על ידי מחזיק אחד, משמש לשירותים (כדוגמת אלה שבענייננו מצויים בשטחים המשותפים) יש לקבוע לגביהם סיווג מיוחד ושיעור ארנונה שונה מזה שחל על המשרדים. לעניין שיעור הארנונה, מה לי אם השירותים מהווים חלק מנכס המוחזק על ידי יחיד או חלק מנכס המשמש מחזיקים אחדים. טיעון כזה לא בא מפי העותרת. לו בא, היה עליה להוסיף ולשכנע כי במקרה כזה ראוי היה להטיל על חלק הנכס המשמש לשירותים ארנונה בשיעור נמוך מזו שחלה על משרדים. אין בפני תשתית לקביעה כזו, וניתן לשער שאפשרי טיעון הפוך שיוליך למסקנה כי דווקא חלק השירותים שבנכס מעמיס על התשתית העירונית ונצרך לשירותי העירייה יותר מאשר חלק המשרדים. כאמור, אין בפני שמץ של טיעון שיאפשר לעסוק בהשערות מעין אלה. 6. לטענת העותרת, היעדרה של הגדרת "שטחים משותפים" בהחלטת העירייה, יוצרת עמימות וחוסר סבירות. עיון בהגדרה שהובאה לעיל והמצויה בסעיף ההגדרות של ההחלטה, מלמד שההגדרה ברורה ופשוטה ואין צורך להוסיף ולהבהירה. על כל פנים, כל שטוענת העותרת בעניין זה הוא כוללני ואין בו כל התייחסות לקושי או למצוקה שיוצרת ההגדרה או היעדרה של הגדרה בעניינה של העותרת. 7. עוד טוענת העותרת לחוסר סבירותה של ההחלטה המטילה ארנונה על שטח משותף רק כאשר רוב שטח הקומה מוחזק על ידי מחזיק אחד. טיעון זה מכוון בעיקרו כלפי הטלת הארנונה על שטחים משותפים כאשר אין מתקיים התנאי של החזקת רוב שטח הקומה על ידי מחזיק אחד. לעניין זה כל שיכולה העותרת לטעון הוא כי לו הוטלה ארנונה גם כאשר אין מי שמחזיק ברוב השטח של הקומה, היה הדבר עשוי להשפיע על שיעור הארנונה המוטל על העותרת. זו טענה מרחיקת לכת ועל כל פנים מקומה בתקיפת הפטור מארנונה באותם מקרים, ולא בהתמודדות עם החיוב שהוטל על העותרת. 8. העותרת טוענת (בסעיף 10 לטיעוניה בכתב): "סעיף 8(א) לחוק ההסדרים וסעיף 2 לצו הארנונה קובעים שהארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, שימושו ומיקומו. לפיכך נדרש היה ליצור לשטחים המשותפים סיווג נפרד ולחשב את הארנונה על פי סיווג זה והשימוש בו..." אין בטיעון זה ממש. על פי הגיונה של העותרת, גם כאשר השרותים לא נמצאים בשטחים משותפים אלא מצויים בתחומי המשרד עצמו, ראוי היה לסווגם בנפרד, ולהטיל עליהם ארנונה על פי אותו סיווג. אין שוני מהותי בין שרותים המצויים בתחומי משרד לבין כאלה שמצויים בסמוך למשרד והמשמשים משרדים אחדים. אלה כאלה מהווים חלק מהמשרד, והשימוש בהם הוא חלק מהשימוש במשרד. ההתייחסות בהחלטת המועצה על הארנונה לשטחים משותפים באה אך ורק לצורך קביעת דרך חישובם של השטחים ולא בשל היותם נשוא לשימוש הנפרד מהשימוש במשרד. 9. העותרת הרבתה בטענות נוספות שבעיקרו של דבר אינן אלא מעטה שונה לאותן טענות שנדחו על ידי, ואיני רואה צורך לחזור ולעסוק בהן פעם נוספת אך ורק בשל אותו לבוש שונה. 10. לפיכך הנני דוחה את העתירה, ומחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. ארנונהרכוש משותף