החלטה 1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים בר אופיר, דותן, וברוש) בו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת רייך-שפירא) והתקבל בחלקו ערעור המבקש על חומרת העונש במובן זה שעונש המאסר בפועל בן שישה חודשים שנגזר עליו הומר לעבודות שירות, ושאר חלקי העונש (מאסר על תנאי, קנס, והתחייבות להימנע מלעבור עבירה) נותרו בעינם. המבקש הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. 2. המבקש הינו בעליה של חלקת קרקע בכפר אז"ר. הוא הורשע על פי הודאתו ביום 22.4.93 בבנייה ללא היתר (ת.פ. 1402/92 ות.פ. 474/93). הרקע להרשעה בבניית מבנים שבנה המבקש על קרקע חקלאית לצורך שימוש בהם לעסק לחומרי בנייה. בגזר הדין נצטווה המבקש להרוס את המבנים. הוא לא ביצע את הצו במועדו, וביום 7.11.94 הוגש נגדו אישום נוסף בגין אי קיום צו שיפוטי. ביום 8.4.97, בהסכמת הצדדים הוארך המועד לביצוע הצו עד ליום 1.3.98, ולפיכך המבקש לא הורשע בעבירה שהואשם בה. הצו השיפוטי לא קויים על ידו גם במועד החדש שנקבע, והוא הועמד לדין פעם נוספת בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, וזהו ההליך שבפנינו. בהליך זה החליט בית משפט השלום ב-28.5.02 להאריך את מועד ביצוע הצו ליום 28.5.03 ובקשה להארכת מועד נוספת נדחתה. 3. בבית משפט השלום הודה המבקש בעובדות כתב האישום, אך העלה להגנתו שתי טענות: הבטחה מינהלית ואפלייה. אשר לטענה הראשונה טען, כי ניתנה לו הבטחה על ידי בעלי תפקידים במועצה האיזורית כי תכנית בנין עיר במקום תשונה וכי הוא יוכל להמשיך לנהל את עסקו במבנים הבלתי חוקיים בלא שיועמד לדין. הוא טוען בהקשר זה להגנה מן הצדק. אשר לטענה השניה - הגשת כתב אישום נגדו בגין אי קיום הצו נגועה באפלייה פסולה ומשקפת פעולת אכיפה סלקטיבית. בית משפט השלום דחה את שתי הטענות. אשר לטענה הראשונה, הוא קבע כי חזקה על המבקש כי ידע שרישוי מיבנים הינו ענין המצוי בסמכות הועדה המקומית, וכי אין בסיס משפטי להבטחות בעלי תפקידים במועצה. גם במישור העובדתי נקבע כי לא הוכחה הסתמכות ממשית על הבטחות כאמור. לאור זאת קבע כי לא חלה כאן הגנה מן הצדק. בית המשפט דחה גם את טענת האפלייה, משמצא, לאחר שמיעת ראיות, כי האכיפה נעשתה באופן שוויוני והוגן. בבואו לשלב הענישה, ראה בית המשפט לגזור על המבקש עונש מאסר בפועל של שישה חודשים בנוסף למרכיבי עונש נוספים. 4. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין בקובעו כי אין מקום להתערב בקביעות מהימנות וממצאים עובדתיים של בית משפט השלום. עונש המאסר בפועל הומר לעבודות שירות בשים לב לעמדת המדינה שהיתה נכונה להסתפק בכך. 5. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש מספר טענות לענין הכרעת הדין: ראשית, נפגעה זכותו לעיון בחומר הראיות. גישתו לתכנית לשימוש חורג בקרקעות הנוגעות בדבר נמנעה, והדבר עשוי היה להשפיע על שיקולי האינטרס הציבורי שבהעמדתו לדין. שנית, נמנעה ממנו אפשרות לחקור את הגורמים הנוגעים בדבר כדי לבסס את דבריו בדבר הבטחה שלטונית ובדבר הסדרים בין הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר, המשליכות על פרשה זו. שלישית, הרשות יצרה מצג מטעה והבטיחה הבטחות סרק כי לא תפעל להפללתו, ולפיכך חלה כאן הגנה מן הצדק; ורביעית, המבקש טוען כי הוטעה בעת רכישת החלקה הן על ידי נסח הטאבו והן ממצגים של ראש המועצה. אשר לעונש נטען כי יש מקום להקל עמו שכן נהג תוך הסתמכות סבירה על הבטחות שניתנו לו בדבר שינוי התב"ע, וכי העונש שנגזר עליו סוטה לחומרה מעונשים שהושתו על אחרים בגין עבירות דומות. 6. המדינה מתנגדת למתן רשות ערעור, בטענה כי נסיבות הענין אינן מעלות עילה למתן רשות ערעור, בין לענין ההרשעה ובין לענין העונש. 7. אין הבקשה מקימה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כלל הוא כי בית המשפט מגביל את ההיתר הניתן לערעור בגלגול שלישי למצבים מיוחדים ונדירים בהם מתעוררות שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית כללית. כך הוא לגבי רשות ערעור על הכרעת הדין (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור, פד"י לו(3) 123) רע"פ 5308/01 מאחמיד נ' מדינת ישראל); כך הוא לגבי התערבות בעונש שנגזר (רע"פ 967/98 סלאמה נ' מדינת ישראל; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל). בהליך זה לא עולות שאלות בעלות חשיבות כללית החורגות מגדר עניינו של המבקש מאף אחת מן הבחינות האמורות - בין לענין הכרעת הדין ובין לענין העונש. בית משפט השלום בחן לגופן את מכלול טענותיו של המבקש והכריע בהן במישור העובדתי והמשפטי כאחד. הכרעותיו אומצו על ידי בית המשפט המחוזי בערעור, ובדין כך. לענין העונש נטה בית המשפט המחוזי אף לקולא והמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש לעבודות שירות. אין ענישה זו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מהענין הפרטני שבהליך זה. אוסיף מעבר לנדרש, כי בנסיבות הענין אין מדובר בעונש חמור כל עיקר, בשים לב להשתלשלות הדברים הארוכה בעניינו של המבקש המעידה על אי ציות מתמשך מצידו הן לחוק והן לצווים שיפוטיים שניתנו בעניינו, וזאת חרף הליכים חוזרים ונשנים נגדו ביחס לאי ביצוע צווי הריסה. אין להמעיט בחשיבות הבעת מסר עונשי מרתיע בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים כדי להילחם באורח אפקטיבי בתופעות של אי ציות לחוק וזלזול בצווי בית המשפט דרך כלל, ובתחום התכנון והבניה בפרט. עונשו של המבקש מבטא מדיניות ענישה מרתיעה זו, ואין הוא מעלה כל נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בו. בקשת רשות הערעור נדחית. בניהבניה ללא היתר