סעיף 20 לחוק הגנת הדייר שכותרתו "דייר של דירה שנפטר" קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". להלן פסק דין בנושא: פסק דין 1. בפני תביעה לפינוי דירה, ששבע שמיניות מהבעלות בה מצויות בידי התובעות, ואשר הושכרה עפ"י חוק הגנת הדייר תשל"ב - 1972. הדירה, בקומה ב' בבניין ברחוב פינסקר 13 בתל-אביב, הושכרה תחילה לנתבע ולאביו, אברהם זגורי ז"ל, בשכירות מוגנת עפ"י הסכם מיום 21.2.77, הסכם שבוטל בחתימת חוזה עם המנוח ביום 1.4.77. חוזה זה היה נשוא הליכים קודמים בין הצדדים (ת.א. 1188/87), שם נתבע המנוח לפנות את הדירה בעילה של נטישה, והנתבע בעילה של הסגת גבול. הנתבע והמנוח טענו כי החוזה מיום 10.4.77 הוא פיקטיבי ונועד להסיר את חמתה של אשת הנתבע בתקופת גרושיהם. כב' השופטת שרון דחתה את הגרסה לפיה מדובר בהסכם למראית עין, וקבעה כי השכירות שייכת כולה למנוח. יחד עם זאת קבעה כב' השופטת שרון כי המנוח לא נטש את הדירה באשר לא התגורר בה מעולם והיא הושכרה מלכתחילה למגוריו של הנתבע, וזהו השימוש המקורי והמוסכם עפ"י החוזה. באשר לשאלה אם רכש הנתבע זכות עצמאית, ואם כן - איזו זכות רכש, קבעה כב' השופטת שרון כי אין רלבנטיות לשאלה מי שילם את דמי המפתח ודמי השכירות, גם אם שילם אותם הנתבע, כי אין לראות בנתבע דייר מוגן בדירה, והוא מתגורר בדירה מכוחו של המנוח. לפיכך דחתה כב' השופטת שרון את תביעת הפינוי, הן בעילת הנטישה של המנוח והן בעילה של הסגת גבול של הנתבע, ועל פסק הדין לא הוגש ערעור. לשלמות התמונה יש לציין כי בשנת 1957 רכש המנוח זכויות שכירות מוגנת מהתובעים בדירה אחרת בבניין, בקומה ג' שם התגורר עם אשתו. המנוח נפטר במרץ 1997. יש לציין כי בסעיף 3(ג) לכתב התביעה טענו התובעים באופן סתמי כי המנוח התגורר עם אשתו בדירה בקומה ג' עד שנתיים לפני מותו, ואולם טענה זו הוכחשה ע"י הנתבע בסעיף 7 לכתב ההגנה, והיא לא הוכחה ע"י התובעים, מה גם שכאמור לא טענו כי המנוח נטש אותה דירה. 2. עם פטירת המנוח, בוטלה, לטענת התובעים רשותו של הנתבע לגור בדירה והוא היה למשיג גבול. לפיכך הוגשה התביעה לסילוק ידו מהדירה. 3. לטענת הנתבע הוא מחזיק בדירה כדייר מוגן, וחתימתו של המנוח על הסכם השכירות נעשתה בהסכמת בעלי הבית כדי להימנע מלהשאיר את המושכר בידי הנתבע בעת הליכי הגירושים מאשתו. כן טוען הנתבע כי הוא ירש זכויות בדירה מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר או לחילופין אימו של הנתבע, ורעייתו של המנוח, ירשה את הזכויות בדירה שבה היא מתגוררת וכן בדירה בה מתגורר הנתבע, ולחילופין מעמדו של הנתבע כלפי אימו הוא כמעמדו של הנתבע כלפי אביו המנוח. לנתבע אין דירת מגורים אחרת והוא התגורר בדירה מאז 1977, וכי גם אימו התגוררה עם אביו, ולפיכך יש לראות אותה כדיירת מוגנת מכח סעיף 20 או מכח עצמה. 4. הנתבע העיד כי הוא שכר את הדירה תמורת דמי מפתח מלאים וגבוהים ששוויים להיום הוא כ- 100,00$, כספים שהרוויח בעבודה מאומצת באבו רודס. ואולם בחקירתו הנגדית הודה שרכש את זכויותיו טרם שסיים עבודתו באבו רודס, כי אין לאבו רודס קשר לכך, וכי הכסף בא ממנו ומהמנוח (עמ' 3 משורה 22 ועד לעמ' 4 שורה 2). 5. כאמור על פסק דינה של כב' השופטת שרון לא הוגש ערעור והוא פסק דין חלוט. עוד יש לציין כי בתצהירו טען הנתבע לראשונה להזדהות חזקות ואולם ב"כ התובע התנגד לכך בבחינת הרחבת חזית. בכל מקרה, אם נבחן את המקרה מהפן של הזדהות חזקות, הרי שבמקרה כזה אין הדייר שווה זכויות לדייר הרשמי, והאחרון הוא שנשאר בעל דברו של בעל הבית, ועם מותו באה לקיצה גם הדיירות המעשית. אכן ב"כ הנתבע לא חזר על טענה זו בסיכומיו. ראה: דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר הוצ' פרלשטיין גינוסר בע"מ עמ' 133. 6. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר שכותרתו "דייר של דירה שנפטר" קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". לטענת התובעים, יש לדחות את טענת הנתבע כי אימו זכתה להיות דיירת מוגנת מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר שכן היא והמנוח התגוררו יחד בדירה בקומה ג', ולא בדירה נשוא התובענה, ולפיכך אין לומר על אימו של הנתבע כי היא גרה עם בעלה בדירה נשוא התובענה שישה חודשים לפני הפטירה. כאמור, קבעה כב' השופטת שרון כי הגם שהמנוח לא התגורר בדירה, ולמרות שהוא בלבד, ולא הנתבע, הדייר המוגן, הוא לא נטש את הדירה באשר הדירה לא הייתה מיועדת מלכתחילה למגוריו, אלא למגורי הנתבע לבדו. משכך, ובהתחשב בכך כי סעיף 20(א) לחוק קובע תנאי של מגורים יחד של הדייר ואשתו, וכך היה בעניינינו, והאם אינה מתגוררת בדירה נשוא התובענה דווקא משום שהתגוררה יחד עם בעלה המנוח, וזאת עפ" פסק דינה של כב' השופטת שרון כי אין לראות במגוריו של המנוח בדירה האחרת משום נטישה של הדירה נשוא התובענה, מתקיים התנאי האמור בסעיף 20(א) לחוק ועל-פיו היתה האם לדיירת מוגנת בדירה. גם מטרת השימוש בדירה נותרת על כנה כפי שהיתה בחייו של המנוח, והיא למגוריו של הנתבע. 7. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)