פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה לביטול החלטת ועדת ערר מחוזית - מחוז מרכז, מיום 8/2/01 , שניתנה במסגרת תיק ערר מס' 354/00. ב. עובדות רלבנטיות בין העותרים ובין משיבים מס' 2 ו - 3 התנהל בפני המפקחת על רישום מקרקעין בנתניה, הליך שהסתיים בפסק דין שניתן ביום 3/10/99 בת"ב 139/97, אשר קבע כי למשיבים 2 ו - 3 ניתנת תקופה של שנה לביצוע עבודות הכרוכות בהזזת קיר חיצוני בבית משותף שברח' ויצמן 4, בנתניה (להלן: "הבית"). (נספח ב' לעתירה) משיבים 2 ו - 3 השתהו במימוש פסק הדין ולאחר תום השנה שהוקצבה להם, לא הצליחו לקבל היתר, משיבה מס' 4 דחתה בקשתם סופית ביום 13/9/00. (נספח ג' לעתירה) ביום 26/9/01 פנו המשיבים 2 ו - 3 אל המפקחת בבקשה להבהרת פסק הדין, באופן שתינתן להם אורכה לביצוע העבודות וכן ביקשו פטור מהיתר הבניה. המפקחת דחתה בקשתם הן מחמת חוסר סמכות והן מחמת מעשה בית דין ביום 19/11/00. (נספח ד' לעתירה) כנגד החלטה זו הגישו המשיבים 2 ו - 3 ערר למשיבה מס' 1. (נספחים ז' וח' לעתירה) בערר הוסבר כי: קומת הקרקע של הבניין היא קומת חנויות ומעליה קומת משרדים ושלוש קומות נוספות, המוגדרות בהיתר הבנייה של הבניין כ"אולמות". המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי דלת הנמצאת בכניסה לחדר המדרגות של הבניין. אל חדר המדרגות מוביל מעבר מרוצף שאורכו 6.75 מ"ר, הדלת נמצאת כיום בקצה החיצוני של המעבר. חנותם של משיבים 2 ו - 3 גובלת במעבר המרוצף, והקיר הגובל עם המעבר היה במקור קיר זכוכית (ויטרינה). לטענת משיבים 2 ו - 3, הצבת הדלת בקצה החיצוני של המעבר פוגעת בערך החנות כיוון שהיא הופכת את המעבר לחלק מחדר המדרגות. התוצאה היא שכל הויטרינה שלאורך המעבר אינה אפקטיבית מאחר ולציבור אין גישה למקום. לכן, הוגשה בקשה להעביר את הדלת פנימה כך שחלק מהמעבר באורך של 4.07 מ"ר יהיה פתוח לציבור והויטרינה של החנות לא תיחסם. בין טענות העותרים בתגובתם לערר, ציינו את העובדה כי המדובר בחנות למימכר מוצרי מין של המשיבים 2 ו - 3 , אשר נוהלה ע"י מי ששכרה מהם את הנכס; וכן ציינו כי לאור העובדה שהמועד לביצוע העבודות נשוא פסק הדין, חלף, הפך הדיון בערר לדיון אקדמי גרידא. ועדת הערר קיבלה את הערר של המשיבים 2 ו - 3. העותרים טוענים כי ועדת הערר התעלמה מטענותיהם ופעלה בניגוד לסדרי דין ומינהל תקינים. ומכאן עתירה זו. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והדיון עולות הפלוגתאות הבאות: - האם נפגעה זכות הטיעון של המבקשים? - האם נהגה ועדת הערר במשא פנים. - האם החלטת משיבה מס' 1 לוקה בחוסר סבירות והתעלמות מהעותרים ומטיעוניהם. ד. החלטת משיבה מס' 1 מיום 8/2/01 בהחלטת ועדת הערר נקבע כי לא הוצג היתר לדלת הכניסה הקיימת, ומנגד הוגש לה היתר בניה של הבנין בו אושר המעבר כמעבר פתוח. לכן בחנה ועדת הערר, מבחינה תכנונית את הבקשה להיתר מול ההיתר הקיים בהתעלם מקיומה של דלת הכניסה, שנבנתה ללא היתר. היא הגיעה למסקנה כי מבחינה תכנונית מיקום הדלת סביר. הוא מאפשר ליהנות מהויטרינה ומקטין את אורך המעבר הפתוח, כך שלא ישמש מקום מפגש לגורמים לא רצויים (נספח א'). הוועדה היתה ערה לכך, שרוב בעלי הזכויות מתנגדים לבקשה,אבל ציינה כי ההתנגדות מבוססת על העדפת הדלת במקומה הנוכחי. דלת שנבנתה ללא היתר ושלא נתבקש היתר בעבורה. מכיוון שהוועדה שוקלת שיקולי תכנון, היא הגיעה למסקנה שראוי ליתן את ההיתר המבוקש. ביום 20/7/01 הוצא היתר בניה חדש שהנו שינוי של ההיתר הקודם לבניין נשוא עתירה זו. ההיתר החדש נתבקש ע"י העותרים 1 ו - 2 במסגרת תוכנית שינויים ברכוש המשותף ותוספת מעלית בבניין. לצורך הוצאת היתר הבניה החדש נדרש מילויים של מספר תנאים בטיחותיים משלטונות שרותי הכבאות בנתניה. שתיים מן הדרישות נוגעות לעתירה זו: התקנת דלת בכניסה לבניין, במקום שבו היא מוצבת כיום. הויטרינה - בחנותם של משיבים 2 ו - 3 תיסגר באמצעות בניית קיר בטון לצורך מניעת התנפצות זכוכית במקרה של שריפה. לטענת העותרים,נתונים אלה מראים כי לדלת הכניסה הקיימת ניתן היתר. לכן לאחר הוצאת היתר חדש זה, מחובת העותרים להתקין דלת מעבר במקום בו היא מוצבת כיום, וכן על משיבים 2 ו - 3 לסגור את הויטרינה הקיימת, אשר עד עצם היום הזה לא הוצא בגינה היתר ואף לא הוגשה בקשה לקבלת היתר שכזה, וזאת בכדי למנוע את הבעיה הבטיחותית הקיימת כיום. בחודשים האחרונים החלו העותרים בבניה, בשיפוצים ובתיקונים לפי ההיתר החדש שהונפק, היות ולא הוגש ערר כלפי הנפקתו ולא הוגשה כל עתירה כנגדו. לעומתם, טוענים המשיבים כי כל העת הסתירו העותרים את העובדה כי הגישו בקשה להיתר חדש, לשינויים ולהתקנת מעלית, אשר כלל בין השאר גם את נושא הדלת, נשוא עתירה זו. רק ביום 25/11/01 הוגשה הודעה מטעם העותרים על כך לבית משפט זה, בו הודיעו כי ביום 20/7/01 הוצא היתר בניה חדש. לפי ההיתר ניתן ללמוד כי ביום 12/7/01 התכנסה ועדת משנה לדון בהיתר, כלומר עוד לפני הגשת הערר והדיון בערר - הוגשה בקשת ההיתר. ה. אי קיום צווי בית המשפט לטענת העותרים, משיבים 1, 2 ו- 3 לא קיימו את צווי בית המשפט ודין תשובתם לעתירה להימחק. בית המשפט חייב פעמיים את מהמשיבה מס' 1 להגיש תצהיר, וזה לא הוגש עד היום. התוצאה לעמדתם היא שאי קיום החלטות בית המשפט ימנע כל התייחסות לטיעוני ועדת הערר כאילו לא הגישה את עמדתה לעניין. על בית המשפט לא לדון בעתירה או לדון בה בהתעלם מתגובתה של המשיבה וזאת אנלוגיה לתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. משיבה מס' 1 הגישה מסמך, אותו הכתירה בכותרת "תצהיר". מסמך זה אינו תצהיר היות ואינו מאושר כדין. המסמך גם אינו עונה כלל על השאלה שבקש בית המשפט לברר ורב בו הנסתר על הנגלה. הוא הוגש באיחור ללא בקשה להארכת מועד וללא מתן נימוק כלשהו להגשתו באיחור. משיבה מס' 1 הגישה ביום 3/7/02 תצהיר, חתום ומאומת כדין. התצהיר התבקש על ידי בית המשפט רק לענין השאלה בדבר אופן הגשת היתר הבניה, בעת דיוני הוועדה. בתצהיר אין תשובה לשאלה זו. ו. האם החלטת הוועדה לקתה בחוסר סבירות? מספר פגמים מונים העותרים בהחלטת הוועדה. שמיעת צד אחד בהעדר הצד שכנגד והעדר זכות טיעון העותרים טוענים כי כאשר רק צד אחד נשמע בפני מותב משפטי, בהעדר הצד שכנגד, כי אז החלטתו תיפסל. לטענתם, משיבה מס' 1 שמעה רק את אחד הצדדים המתדיינים בפניה ו/או קיבלה חומר ראייתי בהעדר התייחסות של הצד שכנגד, שלא ידע כי חומר כזה הומצא לה בהעדרו. על כן אין כל נפקות להחלטתה של משיבה מס' 1 והיא בטלה. עוד מוסיפים העותרים כי בתגובתה, גרסה משיבה מס' 1 כי תקנה 14 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דיו בועדות ערר) התשנ"ו - 1996, מעניקות לה זכות לדרוש מסמכים או ידיעות, אלא שגם כאשר הוגשו מסמכי בניה, ע"י משיבים 2 - 4, הרי שמסמכים אלה הוגשו שלא בתצהיר ואף הוגשו בהעדר העותרים, בניגוד לתקנה 9 לתקנות הנ"ל, שאינה מאפשרת דיון בהעדר צד, אלא אם הוזמן כדין ולא טרח להופיע. לעומתם טוענים המשיבים כי החלטת הועדה ניתנה לאחר ששמעה מתנגדים (סעיף 5 לתגובה) וקיבלה הבהרות, וכי עובר לישיבה הנ"ל, הגישו הצדדים לועדת הערר טיעונים מפורטים. גם בהחלטה עצמה התייחסה הועדה לטענות שהוצגו ע"י הצדדים. העותרים טוענים כי בהחלטת משיבה מס' 1 צויין כי לא הוצג בפניה היתר לדלת הכניסה הקיימת ומנגד צויין כי הוגש בפניה היתר הבניה המקורי של הבניין בו אושר המעבר כמעבר פתוח. היתר הבניין הוצג לועדה שלא בנוכחות העותרים, לכן לא הייתה להם כל הזדמנות להגיב על כך. נודע להם על המצאת ההיתר רק מלשון ההחלטה שאומר כי: "לועדת הערר הוגש היתר הבניה המקורי של הבניין". בכך מנעה משיבה מס' 1 מהעותרים את זכותם הבסיסית לראות מהם המוצגים המוגשים לעיני הועדה,לבוחנם ולאבחנם במידת הצורך. לא הייתה כל סיבה לקיום הדיון ללא נוכחות העותרים או בא כוחם. לעמדת המשיבים, לעותרים ניתנה זכות הטיעון והם שטחו טענותיהם למכביר ביום הדיון, כשהם מיוצגים על ידי איש מקצוע. לא קויים דיון במעמד צד אחד. לא מצאתי בראיות שהוגשו בפני כל פרוטוקול רלבנטי המעיד על כך שלעותרים ניתנה זכות טיעון. תשובת המשיבה מס' 1 לא מתייחסת לזכות הטיעון אלא גורסת שסמכותה לעיין בכל מסמך רלבנטי לרבות היתר וטוענת (סעיף 7.3 בעמ' 4) כי ב"כ הוועדה המקומית בישיבת 20.12.90: "הצהירה לפחות שלוש פעמים כי תמציא לועדת הערר את ההיתר המקורי ואת תיק הבנין ביום ב'. העותרים וב"כ לא העלו כל טענה לענין זה משכך הינם מנועים מלהעלותה לעת הזאת, כאשר לא נושאת ההחלטה של ועדת הערר חן לפניהם". תצהיר שהתבקש על ידי בית המשפט לענין זכות הטיעון כאמור לעיל - השיב לדברים אחרים. מכאן מסקנתי, שאכן העותרים לא נשמעו במועד הרלבנטי. זכות הטיעון הינה זכות חשובה אפילו סבורה הרשות שהנושא מבחינתה פשוט וקל להכרעה - עדיין היא חייבת לשמוע את האזרח ולנסות לאפשר לו לשכנעה על ידי הצגת עמדתו ולאוד התייחסות למסמכים קיימים ו/או שיוצגו בפני הועדה. פגיעה בזכות הטיעון היא פגיעה בהליך. זה מחד גיסא. מאידך גיסא, התנהלות העותרים בפני ובמיוחד העובדה שהציגו לבית המשפט רק בשלב מאוחר את הבקשה להיתר החדש שהוצא לענין אחר,- אינה מעידה על כך שידוע להם שהגישה לבימ"ש זה הינה בידיים נקיות בלבד. בשיקלול התנהגות שני הצדדים, נראה לי, שלמרות שידי העותרים לא נקיות, אזי מן הראוי שהרשות מצידה תפנים גם כן את העובדה, שאין לה כח וסמכות לשלול זכות טיעון תהיה השאלה בהירה וברורה מבחינתה (בג"צ 5/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד י"ב(2) 1493, בג"צ 654/78 גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649). אכן הדרישה היא משני הצדדים להתנהגות נאותה כדי להידרש לעתירה מינהלית, ברם אם שני הצדדים חטאו כאחד, נראה לי שבעימות שבין אזרח לרשות,- הנאותות שתידרש מן הרשות, תהיה ברמה אחת גבוהה יותר מהנאותות שתידרש מהאזרח. אשר על כן, לאור נימוק זה העתירה מתקבלת, במובן זה, שועדת הערר תאפשר לעותר להשמיע את נימוקיו, מבלי לבטל בשלב זה את החלטתה. בהגיעי למסקנה זו מתייתר הדיון בשאר הפלוגתאות. לאור התנהלות העותרים,-אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו. קירותבתים משותפים