הריסת מבנה רעוע

פסק דין עניינה של העתירה העותרים מבקשים מבית משפט זה סעד: "להצהיר ולהורות למשיבות, להרוס לאלתר את מגדל המים המט ליפול המצוי בגוש 6669 חלקה 560, על המצוק מעל חוף ימה של הרצליה [להלן: "המגדל"] ולחילופין בלבד...לשפץ את המגדל" (ההדגשות שלי). העותרים טוענים כי המגדל הרעוע מהווה סיכון סביבתי חמור ("מפגע בטיחותי מן המעלה הראשונה"). הוא עלול לקרוס בכל רגע וקריסתו תסכן את סביבותיו (בית העותרים , בית השגריר האמריקאי,הולכים ושבים או חברי חוג ילדים המנהל פעילות בסביבת המגדל) עד כדי סכנה לחיי אדם. לעותרים אינטרס בהסרת המפגע הנעוץ במגדל לפי שהעותרים מעידים על עצמם שהם (ביתר דיוק, העותר) "בעליה של חוילה יוקרתית המצויה ברחוב גני תכלת מס' 36 גוש 6669 חלקה 170, בהרצליה פיתוח. לחוילה צמודה חצר רחבת ידים ובה, בין היתר בריכת שחיה... ממש מעל בית העותר מתנוסס המגדל". העותרים מכוונים את עתירתם נגד גב' יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, באורח אישי, מפני שהם גורסים שגברת גרמן הכשילה ומכשילה כל ניסיון לטפל בסוגיה מסיבות פוליטיות (כדי להוכיח את מלחמתה ב"עשירים", שזה חלק מסדר היום (אג'נדה) הפוליטי שלה). העתירה מכוונת גם כנגד עיריית הרצליה שהיא המוסד השלטוני שבמסגרתו מממשת ראש העירייה את מדיניותה ונגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה, האחראית, כגרום תכנוני, לאשר את פעולות הבנייה (הריסה או שיקום) הרלוונטיות . שיקום המגדל אפתח דווקא בסעד החלופי המבוקש על ידי העותרים; שיקום המגדל, מפני שצורך זה, באופן עקרוני אינו שנוי במחלוקת. עו"ד בראף-שניר, הטוענת בשם כל המשיבות כאחת, הסכימה ש"יש צורך מיידי בשיפוץ מגדל המים, על מנת למנוע כל חשש ואפשרות של סכנה לציבור". הסתבר שיש מרחק רב בין "אֱמור" ל"עָשֵה" בהתנהלות עיריית הרצליה, בכל הקשור למגדל (העותרים הציגו חליפת מכתבים שהתפרשה על פני שנה וחצי! שבה הכירו גורמי העירייה, לכאורה, בצורך לטפל במגדל ולמנוע חשש לנזק שעלול לנבוע ממנו ומאידך לא נקטו בשום צעד ממשי לקיים את הבטחות הפעולה שלהם). על כן החלטתי, במהלך בירור העתירה, לתבוע מן העירייה להציג תוכנית פעולה ברורה, שתיערך על ידי גורמי מקצוע, לשיקום מגדל המים באופן שימנע כל סיכון לבריות ולרכושם. כמו כן הוריתי שייקבע בתוכנית הפעולה לוח זמנים מוגדר כדי שניתן יהיה לעקוב אחר קיום שלביו השונים. העירייה מילאה אחר ההנחיה. היא הציגה מכתב של מהנדס העיר ובו פירוט הפעולות שיבוצעו לקראת שיקום המגדל תוך ציון לוח זמנים מוגדר. הוצגה הזמנה למתן שירותי תכנון של העבודה והזמנה לשירותי ניהול ופיקוח. כמו כן הוצג אישור תקציבי לביצוע העבודות. אמנם לעת מתן ההנחיה סברתי שניתן יהיה להציג תוכנית שיקום עקרונית מפורטת יותר כדי הנחת הדעת שפעולת השיקום אכן תסיר כל חשש למפגע מן המגדל. אלא שמהנדס העיר אמר במכתבו שניתן יהיה לקבוע את שיטת השיפוץ רק לאחר שיבוצעו קידוחי ניסיון ומדידות בשטח. כיון שהעותרים אינם טוענים שלא ניתן לשקם את המגדל באופן שימנע את הסיכונים הנובעים ממנו במצבו הנוכחי, אני סבור שניתן להסתפק בהודעת מהנדס העיר ובפרטיה כמענה לדרישה שהצגתי. עם זה יש צורך להבטיח כי העירייה אמנם תפעל למניעת סכנותיו של המגדל. יצוין כי לפי לוח הזמנים שהוצג מתקרב מאד מועד התקשרות עם קבלן מבצע (10.3.02) וסיום העבודה אמור להיות ביוני שנה זו. הנה כי כן, הסיכונים הנובעים מן המגדל, במצבו הנוכחי, הם בגדר נתון מוסכם (אם כי, צריך לומר, שההסכמה איננה דווקא לכך שקיימת סכנת קריסה של המגדל. העירייה מחזיקה בחוות דעת מהנדס האומרת שהמבנה יציב. אלא שקרום הבטון החיצוני של המגדל נוטה לפול ובו טמונה סכנה) והכל מכירים בצורך החיוני, המיידי לשקם את המגדל כך שהמבנה יעמוד בסטנדרטים נחוצים של בטיחות. לפיכך אני מקבל את ראש העתירה השני (הסעד החלופי) ומורה לעירייה לבצע את השיקום תוך עמידה בלוח הזמנים שהיא נקבה בו. בכך הייתי יכול לסיים פרק זה של העתירה. אלא שמחילופי "הודעות" שמסרו הצדדים לבית המשפט, בעקבות ההנחיה להצביע על תוכנית השיקום, אני למד שהעותרים אינם נכונים לשתף פעולה עם העירייה בפעולת השיקום. ככל הנראה ביקשה העירייה את חתימת העותר על בקשה להיתר בנייה (הכוללת את השיקום) והעותר סירב לכך. לעותר מיני הסבר מדוע הוא מסרב לצרף את חתימתו לבקשת היתר הבנייה. עיקר הדבר הוא בכך שהתוכנית אינה נושאת חן בעיניו; לא כתוכנית שיקום ולא כמענה למאווייו האמיתיים שהם הריסת המגדל וסילוקו (ראה להלן). ודוק, העותר אינו טוען שהתוכנית המוצעת אינה יעילה מבחינת התאמת המגדל לנורמות הבטיחות הדרושות. אם אמנם כך, כי אז אפשר שלא ניתן יהיה לבצע את פעולות השיקום כלל; או, אם יש לעירייה דרכי כפיית תיקון מפגע, ספק אם תוכל לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן. יודגש, אם כן, שכיון שהמגדל, במצבו הנוכחי, אינו מסכן רק את העותרים, אלא גם אנשים אחרים ואולי גם רכוש נוסף, העירייה מחויבת לעשות את כל אשר לאיל ידה כדי לממש את שיקום המגדל. אולם, בהעדר שיתוף פעולה מחויב מן העותרים לא יהיה להם פתחון פה לטעון נגד העירייה על שהיא משתהה בביצוע; או, אם אין לעירייה יכולת פעולה בלי חתימת העותר, על שהמגדל נותר על מכונו בלי פעולת שיקום. העירייה, על כל פנים, מחויבת לנקוט, מיידית, בכל צעד חוקי שיאפשר לה לבצע את עבודת השיקום. הטיעון בדבר הריסת המגדל עיון בעתירה עשוי לעורר רושם שהעותרים מוטרדים בעיקר מן הסכנות הגלומות במגדל, הנובעות ממצבו. כדי כך רב חששם מנפולת בטון ומלט שעלולה להשיג אותם ואת באי חווילתם, עד שעקרו ממנה (בנובמבר 1999) להתגורר במקום אחר ואפילו לא ההינו להשכירה למגורי אחר פן יבולע לו ומיידם ידרוש את הדבר. אולם מהרה הסתבר כי הדאגה הבטיחותית אינה אלא אחיזת עיניים והלכה למעשה עצם הימצאות המגדל הוא לצנינים בעיני העותרים והם חפצים בהריסתו. הטעם המדויק לרצון העותרים בהריסת המגדל לא התחוור לי. אפשר שחזות המגדל מכוערת בעיניהם ולפי שהמגדל ממוקם בסמיכות לחווילתם שהיא, בעיניהם, "יוקרתית" הריהו כקוץ באלייתם. ואפשר שהמגדל המצוי על המצוק התוחם את חוף הים חוסם את שדה הראיה מן החוילה של העותרים אל עבר חוף הים ובכך גורע מן ה"יוקרה" של נכסם. תהא הסיבה לרצון העותרים בהריסת המגדל אשר תהא, עובדה היא שכאשר החל המהלך השיקומי של המגדל לקרום עור וגידים, נעלם כלא היה, איזכור הסיכון הבטיחותי, מן הרטוריקה של פניות העותרים לבית המשפט, והדגש הוסט אל העדר כל צורך בהותרת המגדל על מכונו. בא כוח העותרים, עו"ד דרור, טוען כי כאשר הציג העותר את הצורך בהריסת המגדל בפני ראש העירייה ( בישיבה שבה השתתפו גם סגן ראש העירייה, והיועצת המשפטית), השיבה גב' גרמן שהמדובר במגדל שמירה בריטי, מתקופת השלטון המנדטורי שראוי לשומרו, שכן לא נותרו רבים כמותו. אלא שסגן ראש העירייה, מר חיים פלד, הוכיחה על פניה באומרו שהמגדל אינו מגדל שמירה שהרי אין בו חרכי ירי . אולם, לימים החליטה הועדה לשימור אתרים של הרצליה כי יש "לשמר ולשקם את מגדל המים" וכי הדבר ייעשה על ידי הגשת בקשה לועדת התכנון והבניה (ישיבה מיום 17.2.00). החלטת הועדה לשימור אתרים התבססה על חוות דעת של "המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות", מיסודה של החברה להגנת הטבע. חוות הדעת של המועצה אומרת כי המגדל ממוקם בשטח המיועד לשמש גן לאומי ושטח פתוח וכי: [המגדל] נבנה בתקופת המנדט הבריטי (ככל הנראה בשלהי שנות השלושים) במרחב בו בלטה פעילות כוח המגן העברי במסגרת המאבק למען ההעפלה; מאבק במשטרת החופים, הבאת ספינות מעפילים לחוף, הברחת העולים למקום מבטחים, העברת הודעות (מורס או סמפור) ממגדלים ומגדלי מים לישובים במרחב. בשנים האחרונות גברה ההכרה בחשיבות שימור מגדלי המים ברחבי הארץ כתופעה התיישבותית, אדריכלית ותרבותית... עם זה, מעט מאוחר יותר, כשהחלטת הועדה לשימור אתרים לנגד עיניה, השיבה ראש העירייה לשאילתה בנושא המגדל באומרה: בישיבה מיוחדת שהתקיימה בועדה לשמירת אתרים התקבלה החלטה לשמר את האתר... [אולם] במידה ויוכח כי למגדל אין ערך היסטורי הוא אכן ייהרס... הנושא בבדיקה משפטית. אם אין למבנה ערך היסטורי הוא ייהרס (ישיבת מועצת העירייה מיום 18.7.00). איננו יודעים אם העירייה ערכה בדיקה (מעבר לחוות הדעת של המועצה לשימור אתרים) בדבר ערכו ההיסטורי של המגדל. באי כוחם של העותרים ערכו "מחקר" שהסתכם בשיחה, שערכה עו"ד קרין אהרון, עם אשר גולובוי, אדם קשיש ממקימי נוף ים, שהעיד על עצמו שהיה פעיל ב"הגנה", בפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט ובסיוע למעפילים. גולובי גרס כי למגדל לא היה כל קשר לפעילות ההעפלה או פעילות היסטורית אחרת וכי מבחינתו אין כל מניעה להרוס אותו. באי כוח העותרים גם בדקו במוזיאון ההגנה בתל אביב ולא מצאו סימוכין לשימוש במגדל לשם איתות לספינות המעפילים ולפי דברי "אנשי המוזיאון" (שזהותם אנונימית ולא ניתן תצהיר על ידם) לא בוצעו פעולות איתות מראשי מגדלים, כדי שהן לא תתגלינה לבריטים, אלא מנקודות למרגלות המצוק. נוסף לכך הציגו העותרים חוות דעת של אדריכל, שלא מצא שום ייחוד ארכיטקטוני במגדל ואף לא מראה אסתטי או יסוד נופי כלשהו. לפיכך מתרעם בא כוח העותרים: "...ומה אם אכן התבצע איתות כזה או אחר מהמגדל (ולא היא) וכי בכך יש להפוך מגדל מים סתמי, שלא הוד ולא הדר לו, לבניין המיועד לשימור? (ההדגשה במקור)" העותרים טענו עוד כי אפילו היה, לכאורה, מקום לשימור האתר, הדבר מצריך תוכנית לשימור לפי הוראת סעיף 76א לחוק התכנון והבניה. תוכנית שימור כמוה כתכנית מתאר מקומית (ראה התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה) ואישורה מצריך את סדרת הפעולות הקבועה בחוק לאישור תכנית (בין היתר, קבלת החלטה על הפקדת התוכנית, פרסום ההפקדה והליכי התנגדות לפני אישור התוכנית). כיון שלא ננקטו מהלכים אלה, אין להחלטה העקרונית של הועדה לשימור אתרים כל נפקות ואין לה כוח למנוע את הריסת המגדל. לכך השיבה באת כוח הועדה המקומית כי התוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה בדבר תוכנית לשימור אתרים חלה על נסיבות שבהן מצוי אתר, המיועד לשימור, בתוככי חלקה פרטית. כדי לכוף את הפרט לנהוג באתר בהתאם לצורכי שימורו, יש הכרח בתוכנית שימור המקנה לרשויות התכנון סמכות למנוע את הריסת האתר ולחייב פעולות שימור ואחזקה. אלא שבדנן עסקינן באתר המצוי במקרקעין שהופקעו לצורכי ציבור ועל כן אין צורך בתוכנית שימור והרשות מותרת בשימור האתר ולייעד אותו לשימושים המותרים לפי תוכנית בניין עיר החלה במקום. הריסה, שימור או שיקום - דיון המצב התכנוני בא כוח העותרים טען בהודעת העתירה וחזר וטען בהודעות אחרות לבית המשפט, כי המגדל ממוקם בשטחו הפרטי של העותר (שהוא חלק מחלקה שנרכשה, ב"מושע", על ידי העותר ואחרים). העותרים לא הציגו כל מסמך המוכיח את זיקתם למקרקעין שבהם מצוי המגדל ואת המצב התכנוני שבו נתונים המקרקעין הללו. לעומתם, המשיבות טוענות כי המגדל מצוי בחלקה שהופקעה בשנת 1993 לצורכי ציבור (בהתאם לתוכנית הר/544 משנת 1964, שייעדה את החלקה להפקעה לשימוש כשטח ציבורי פתוח שבו תוקם טיילת) וכי הניסיונות לסכל את ההפקעה, שבהם נטלו גם העותרים חלק, נכשלו (ראה בג"ץ 465/93 טריידט ס.א נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה פ"ד מח(2) 622 המתאר, בין היתר, את תולדות החלקה, את מעמדה החוקי ואת הניסיונות להכשיל את הפקעתה). המשיבות הציגו צילום של הפרסום הרשמי של ההפקעה בילקוט הפרסומים (ילקוט פרסומים 4077 מתשנ"ג). ההפקעה היא מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 והועדה המקומית נקטה בהליכים לפי סעיפים 189, 190 לחוק התכנון והבנייה. אך אינני יודע אם ההליכים הושלמו ועל כן לא ברור לי על שם מי רשומים המקרקעין. עם זה ברור שלועדה המקומית זכות לתפוס חזקה במקרקעין ולהשתמש בהם לייעוד המוגדר בתוכנית החלה במקום . שימור אינני צריך להכריע בשאלה אם יש למגדל ערך היסטורי או ארכיטקטוני, נופי או נוסטלגי המצדיקים את שימורו. כשלעצמי, למקרא החומר הרלוונטי שהועמד לרשותי על ידי הצדדים , מתעורר בלבי ספק אם הועדה לשימור אתרים עשתה מלאכה שלמה וראויה עד שהחליטה על שימורו של אתר המגדל. שכן, חוות הדעת של המועצה לשימור אתרים איננה קונקרטית; היא מבוססת על כך שהמגדל נבנה בתקופת המנדט והוא ממוקם במרחב שבו היתה פעילות מוגברת של ההעפלה לארץ ישראל. אין בחוות הדעת אינדיקציה לבדיקת המגדל הקונקרטי והפעילות שהיתה קשורה בו בידי מומחה . אך ככל ששטחיות זאת עשויה לעורר ביקורת, מנגד, מקוממת לא פחות - ואולי אף יותר - התבטאותם של באי כוח העותרים : ...ומה אם אכן התבצע איתות כזה או אחר מהמגדל (ולא היא) וכי בכך יש להפוך מגדל מים סתמי, שלא הוד ולא הדר לו, לבניין המיועד לשימור? רשאים העותרים להתבשם ככל חפצם מיוקרת חווילתם הנודפת סביבותיה. אולם גם אם חווילה זו נוגעה ביד הזהב של המלך מידאס המיתולוגי וגם אם קובצו אליה כל שכיות החמדה שבתבל, לא תדמה ולא תערוך להדר הגבורה, האמונה והתקווה שניטעו בדרכו (ה"בלתי לגאלית") של פליט שואה אחד, שהיטלטל בליל סערה וסער ב"ספינת מעפילים" המחשבת להישבר, וממנה אל עבר האור המנצנץ, מאותת ("איתות כזה או אחר", אולי ממרומי מגדל הבטון, המתנשא מעל המצוק על חוף הים של הרצליה ומזרה אפרוריות משמימה) ומסמן את חופה של ארץ ההבטחה, אל עבר ה"מאותת" וחבריו שחרפו נפשם לאמצו אל ידי מבטחים. אלא שלא לי לעסוק בסוגיה הזאת ולא לי להכריע בשאלה אם יש יסוד מוצק לרצון העירייה לשמר את המגדל או שמא יישא הציבור בהוצאות שיקומו של מבנה חסר ערך ציבורי. הטעם לכך הוא שהמגדל ממוקם במקרקעין שהופקעו ושבהם רשאית העירייה להחזיק ולהשתמש למטרות שנקבעו בתוכנית החלה על המקרקעין. אין מדובר בהחלטה לשמר מבנה המצוי במקרקעין פרטיים ומוחזק בידי הבעלים שעליהם ניתן לכוף את השימור רק באמצעות תוכנית שימור בהתאם לתוספת הרביעית של חוק התכנון והבנייה. סבירות ההחלטה לשקם את המגדל, כהחלטה של רשות ציבורית הפועלת מכוח הדין, עשויה, אולי, לשמש בסיס לתקיפה ישירה, אולם לא ניתן לעשות זאת על ידי עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. יתר על כן. אם העותרים סבורים שהחלטת השימור בטילה מעיקרה כיון שלא ננקטה בהליך נכון, מפני שהיא מתייחסת למקרקעין שהם בעלי זכויות בהם ולכן היה צריך להכין תוכנית שימור לפי החוק, מה מהם יהלוך להגיש, לועדה המקומית, בקשה להיתר לבצע עבודות בניה (הריסה) של המגדל? העותרים לא פעלו כך עד היום ולא הגישו בקשה פשוטה לבצע פעולת הריסה. ממילא גם אין החלטה של מוסד תכנון המסרבת לבקשה כזאת. העותרים לא נקטו בדרך זו, כנראה לא בכדי. הם יודעים אל נכון את המצב התכנוני הקיים שאיננו מאפשר להם להגיש בקשה להיתר הריסה. אין הם יכולים לדרוש שהרשות תהרוס מבנה שברשות הציבור, שאיננו מסכן את הבריות או מזיק להן, גם אם המבנה, לדעתם, איננו אסתטי וחסר ערך ציבורי. תוצאת העתירה הפועל היוצא מן האמור לעיל היא שאני דוחה את העתירה לקבוע שחובת המשיבות לגרום להריסת המגדל. אני מקבל את העתירה החלופית ומורה למשיבה השניה (עיריית הרצליה) לבצע את עבודות השיקום של המגדל, בתוך פרק הזמן שנקבע בפרוגרמה שהגישה לבית המשפט (כלומר עד סוף יוני 2002). לכאורה, לפי שהעותרים זכו בסעד החלופי, הייתי צריך לזכותם בהוצאות. אולם עניין הסעד החלופי לא היה שנוי במחלוקת מלכתחילה. אילו הסתפקו העותרים (כהצעתי להם) בסעד הזה, ייתכן שהיו זכאים לפסיקת הוצאות. אך הם עמדו על עניין הוראת ההריסה (שהוא, כפי שציינתי , חפצם היחידי) ובכך נכשלו. מנגד גם המשיבות אינן זכאיות להוצאות שכן לא התבאר לי שעובר להגשת העתירה נעשו צעדים יעילים למימוש פעולות שיקום של המגדל (וממילא גם לא התעוררה, אז, הפרובלמטיקה של העדר שיתוף פעולה מצד העותר). בעניין הזה היו המשיבות (העירייה כגוף והעומדת בראשה כמי שהנושא הובא לדיון בפניה) צריכות לגלות יותר נחישות ותכליתיות. מבנהמבנה רעועהריסת מבנה