התיישנות במקרקעין מוסדרים

סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע לאמור: ”רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969”. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע: ”חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה”. סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע זמן להתיישנות תובענה במקרקעין מוסדרים של 25 שנה. להלן דוגמא להחלטה בנושא התיישנות במקרקעין מוסדרים: החלטה התביעה והעובדות 1. התובעת היא עמותה רשומה כחוק, שמטרותיה העיקריות הן לנהל ולהחזיק את בית ראשוני פועלי ציון ולטפח בו פעילות וכן "לטפח מורשת תנועת פועלי ציון העולמית" (סעיף 1 לכתב התביעה). התובעת נרשמה כעמותה אצל רשם העמותות ביום 18.1.83. יצויין, כי התובעת היתה רשומה קודם לכן כאגודה לפי חוק האגודות העותומני, החל משנת 1970. הנתבעת אף היא עמותה רשומה, שמטרותיה העיקריות הן לפתוח ספריות ע"ש י.ל. פרץ ולנהל פעולה הסברתית על ערך הספריות בחיי החברה (סעיף 4 לכתב התביעה). הנתבעת נרשמה כעמותה ביום 25.1.83. 2. "תמצית" התביעה שבפני מפורטת בסעיפים 6 ו- 7 לכתב התביעה כדלהלן: ”6. בתביעה זו, יתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר על זכותה של התובעת לרשום על שמה, בספרי רישום המקרקעין, את זכות הבעלות המשותפת בבית הידוע כבית ראשוני פועלי ציון, ברח' ברנר 14 בת"א, הידוע כגוש: 6933 חלקה 92 (להלן 'הבית' או 'הנכס') וזאת בשיעור של 4/5 משטח הנכס, ולחילופין, בשיעור אחר שבית המשפט הנכס יורה עליו. 7. לחילופין, יתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע, כי התובעת הינה בעלת זכויות בנכס מכח אחת או יותר מן העילות החילופיות המפורטות בהמשך תביעה זו”. 3. אין חולק, כי עפ"י הרישום בלשכת רישום המקרקעין, רשום הנכס ע"ש הנתבעת בלבד, כדלהלן: א. הנכס נרשם בלשכת רישום הקרקעות בת"א עוד ביום 30.12.62 עפ"י בקשה מספר 807/62 (נספח א' לכתב ההגנה). אותה עת היה הנכס בהסדר מקרקעין. ב. לאחר שנעשה ההסדר, נרשם הנכס שוב בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הנתבעת, וזאת ביום 30.11.70 (נספח ב' לכתב ההגנה). 4. טענתה הראשונה והמרכזית של הנתבעת בכתב הגנתה היא כי התביעה דנן, שענינה תביעה במקרקעין, התיישנה בחלוף 25 שנה מאז רישום הזכויות על שמה ועל כן דינה להידחות מחמת התיישנות העילה. לפיכך, קבע בית המשפט, בהסכמת הצדדים, הסדר דיוני לפיו תידון תחילה שאלת ההתיישנות וכי בית המשפט יכריע בשאלה זו בהסתמך על החומר שבתיק וסיכומי הצדדים. הטיעונים 5. לטענת ב"כ הנתבעת, עו"ד לב, הנתבעת היא בעלים רשום של מקרקעין מוסדרים, ולכן אינה רשאית לטעון כי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) אינו חל במקרה דנן. עוד מסתמך ב"כ הנתבעת על הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), בו נקבע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעת זכות במקרקעין מוסדרים, כאשר בחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. לטענתו, חוק המקרקעין אף ביטל את דיני היושר האנגליים, עליהם מבססת התובעת את טיעוניה, ולכן אין כל רלבנטיות לדיני היושר הללו על התביעה דנן. 6. לטענת ב"כ התובעת, עו"ד לוי, חוק ההתיישנות אינו חל במקרה שלפנינו, וזאת לאור הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע מפורשות כי חוק ההתיישנות לא יחול "על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים". עוד טוען ב"כ התובעת כי מאחר והנכס נרכש לא מכספה של הנתבעת אלא היה רשום מלכתחילה ע"ש שלושה מחברי הנהגת תנועת פועלי ציון והועבר במתנה למבקשת כנאמנה - יש להחיל את דיני היושר האנגליים שאומצו בארץ, כפי שנקבע בע"א 34/88 רייס ואח' נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1) 278. ההכרעה 7. נראים לי טיעוני ב"כ הנתבעת על פני טיעוני ב"כ התובעת, ולפיכך סבורני כי דין הטענה בדבר התיישנות התביעה - להתקבל. אין חולק כי המדובר במקרקעין מוסדרים שנרשמו ע"ש הנתבעת במרשם המקרקעין לראשונה ביום 30.12.62 ופעם נוספת ביום 30.11.70. חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 נכנס לתוקפו ביום 1.1.70 (סעיף 169 לחוק), ונראה כי הוא חל בנסיבות המקרה שבפנינו. אמנם סעיף 166(א) לחוק המקרקעין קובע הוראות מעבר, אולם זאת רק לגבי "עיסקה במקרקעין, והתחייבות לעיסקה כזאת...", שלגביהן יחול "הדין הקודם". במקרה שבפנינו, אין המדובר בעיסקה או בהתחייבות לעיסקה שכזאת במקרקעין, אלא ברישום מפורש של זכויות במקרקעין מוסדרים, ולכן אין לסעיף 166(א) לחוק כל תחולה במקרה דנן. 8. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע לאמור: ”רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969”. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע: ”חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה”. סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע זמן להתיישנות תובענה במקרקעין מוסדרים של 25 שנה. 9. הנני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי משחלפו למעלה מ-25 שנה מאז נרשמו זכויותיה של הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין, בין בשנת 1962 ובין בשנת 1970 - התיישנה התובענה דנן, ודין התביעה להידחות. נראה לי כי הצדק והדין עם טענת ב"כ הנתבעת ולפיה "סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין יכול לשמש כטענת הגנה של בעלים במקרקעין מוסדרים כנגד מחזיק בהם ולא כטענת חרב (התקפה) של מחזיק הטוען לזכויות שהתיישנו לפני שנים רבות" (ראה סעיף 10ב' לסיכומיו). נראה כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין מבטל קיומה של התיישנות לפי חוק ההתיישנות אך ורק כאשר המדובר בתביעות "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים", ולא בתביעה כנגד הרישום בפנקסי המקרקעין, כאשר התובעת מבקשת את תיקון הרישום, כבמקרה דנן. 10. נראה, כי שאלה דומה - אם לא זהה - נדונה לא מכבר בביהמ"ש העליון בע"א 520/96 אחמד עבדלעזיז חוסין ואח' נ' מרים מיר ואח', פ"ד נד(3) 487 - פס"ד אשר נעלם, משום מה, מעיני ב"כ הצדדים. וכך נפסק שם ע"י בית המשפט העליון: "דא עקא, שבהנחה האמורה אין כדי לחלץ את תביעת המשיבה מגזרת ההתיישנות. הנשיא המלומד סבר כי תביעת המשיבה היא תביעה 'לקיום זכות במקרקעין מוסדרים', כמשמעה בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. מכאן מסקנתו, כי מאחר שעד לתחילת חוק המקרקעין לא חלה על התביעה התיישנות לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, שוב אין התביעה נתונה עוד להתיישנות. בסברה זו נתפס הנשיא המלומד לטעות משפטית. מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין.... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים" . גם במקרה שבפנינו, אין המדובר בתביעה לקיום זכות רשומה - אלא היפוכו של דבר - תביעה כנגד רישום שכזה, ועל כן אין לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין כל תחולה. התוצאה היא, כאמור, כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 הוא שחל במקרה דנן, ומשחלפה תקופת ההתיישנות בת עשרים וחמש שנים, כנקוב בו - אין לתביעה תקומה עוד. 11. איני סבור כי ניתן להחיל במקרה דנן את דיני היושר האנגליים, כבקשת ב"כ התובעת, מאחר ועניין לנו בהסדר עפ"י החוק הקיים, ולפיכך לא ניתן להחיל את דיני היושר, שקדמו לחוק המקרקעין ובוטלו על ידו, להלכה ולמעשה. עוד נראה לי כי ניתן להוסיף, מעבר לנדרש לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות, כי לאור הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, מהווה רישום המקרקעין בפנקסים ע"ש הנתבעת עוד משנת 1962 "ראיה חותכת לתוכנו". משכך הם פני הדברים, הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפני התובעת בעבר היא פניה לפקיד ההסדר, בתוקף סמכותו לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, ולא לבימ"ש זה. כדברי הנשיא מ' שמגר בע"א 162/87 אמארה ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד מה(5) 533, בעמ' 545: ”כידוע, אחת מהמגמות הבולטות של שיטת הרישום בעקבות הסדר המקרקעין היא יצירתו של עקרון הסופיות, שמשמעו כי רישום הבעלות בחלקות שעברו הסדר ישמש ראיה חלוטה ביחס לתוכנו”. נראה, איפוא, שגם מהבחינה המהותית לא היה מקום להעתר לתביעה, אף אם טענת ההתיישנות היתה נדחית. סוף דבר 12. טענת ההתיישנות מתקבלת ודין התביעה להידחות. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 10,000 ₪ (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ). מקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעותהתיישנות