פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. בשנת 1996 התיישב העותר בחלקת קרקע ב"ואדי קנה", מרחק מה מן המאחז נווה קנה מזה, והיישוב קרני שומרון מזה. במהלך שנות שהותו במקום הוצבו בו קרוואנים, והמתחם גודר. גודלו בו בעלי חיים. ביום 10.6.2003 החלו המשיבים בהריסת הבנוי והנטוע במקום ופינוי המיטלטלין שבו בטענה כי העותר שהה בו ללא כל היתר וכי לא נעתר לצווי פינוי קודמים שהוצאו כנגדו. ביום 11.6.2003 פנה העותר לבית משפט זה בבקשה להורות למשיבים להפסיק את ההריסה ולפצותו על הנזקים שנגרמו לו. טענתו היתה כי התיישב במקום כדין ועל פי ההיתרים המתאימים וכי לא ידע על כל צו פינוי או הריסה קודם. משכך, מעשה ההריסה הוא בלא הצדקה בדין ותוך הפרת זכות השימוע. בהחלטה שניתנה בו ביום, הוצא צו ביניים המונע את המשך פעולות ההריסה. 2. טענתו העיקרית של העותר היא כי הוא החזיק בקרקע כדין ועל פי היתר. הוא ביסס טענותיו אלה על יסוד אישור שהות שקיבל מן המועצה האזורית שומרון (מיום 23.5.1999) וכן על יסוד "אישור הקמת חווה" שקיבל (ביום 11.1.1999) מן ההסתדרות הציונית העולמית ומכתב של המנהל האזרחי (מיום 14.9.1999) בו נכתב כי "התקבל אישור מן הדרג המדיני (שר הבטחון) לקדם את כל הליכי התכנון והרישוי לחוות נוף קנה". כן צורפה החלטה של הועדה לתכנון בקרני שומרון לפיה ניתן היתר לתוספת בניה לחווה חקלאית בצירוף קבלה על תשלום בהתאם. על יסוד תשתית עובדתית זו, טען העותר, כי החזיק במקום כדין. עוד הוסיף העותר כי בכספת הקראוון שנהרס היו מסמכים נוספים המוכיחים את זכותו בקרקע ומטעם זה אין הוא יכול להוכיח טענתו כדבעי. לחלופין טען העותר, כי כל צווי ההריסה או הפינוי - ככל שנטען שהוצאו - לא הגיעו לידיעתו וממילא לא ניתנה לו כל זכות שימוע. 3. עמדת המשיבים, כפי שהובאה בפנינו בכתב ובמהלך הדיון, היא כי העותר פלש לקרקע לא לו. המשיבים טענו בפנינו, כי העותר לא הציג כל ראיה או אישור המצביע על החזקתו החוקית בקרקע. מכתב ההסתדרות הציונית העולמית אינו יכול לשמש היתר בניה כדין. זאת ועוד: הקרקע בה החזיק העותר אינה שייכת למועצה המקומית קרני שומרון ומכאן שהאישור שניתן לו היה ללא סמכות, מה גם שלא הסתיים הליך התכנון של המקום כך שאין כלל אישור לייעוד הקרקע לחווה. עוד נטען כי החלטת הועדה לתכנון בקרני שומרון, שצורפה לעתירה, כלל אינה נוגעת לחוות העותר אלא למקום אחר (שבו מתגורר בנו במאחז "נוף קנה") וכי המכתב שהציג העותר מן המנהל האזרחי מאשר לכל היותר את העובדה כי המקום היה בהליכי תכנון ואישור, אך אין בו לבסס הטענה כי האישור קיים היה מקדמת דנא, כטענת העותר. 4. אשר לטענות העותר שעניינן הפגמים בהליך הפינוי, הרי שלטענת המשיבים אין בהן ממש. הפלישה התגלתה בשנת 1999 ובגינה הוצא (ביום 10.10.1999) צו הפסקת עבודה בו הוזמן העותר, בין היתר, להשמיע טענותיו. לדיון שנערך בפני הרשות המוסמכת (ביום 8.11.1999), לא הופיע העותר והוחלט על כן להוציא צו סופי להפסקת עבודה והריסת המבנה. צו זה לא בוצע על ידי הרשויות. בביקורת שנערכה במקום ביום 10.2.2003 נמצא כי העותר עודנו שוהה במקום כאמור. אשר על כן, ובשל חלוף הזמן, הוצא צו פינוי חדש שנתלה באתר ביום 16.3.2002. בצו צויין כי העותר יכול לערור עליו תוך 45 יום. משחלף המועד ולא הוגש ערר, הוחל ביום 10.6.2003 לבצע את הפינוי. ממילא, טענו המשיבים, ניתנה לעותר זכות שימוע כדין ועתירתו דנן לוקה בשיהוי. 5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. אכן, השאלה העיקרית בה נתרכז הדיון בפנינו היא כלום הניח העותר תשתית מספקת להתערבות בית משפט זה במסקנת המשיבים לפיה שהייתו במקום היתה שלא כדין ושלא על פי היתר. תשובתנו לשאלה זו היא בשלילה. לא שוכנענו מן החומר שהציג העותר כי אכן היה לו אישור כדין לשהות במקום במובן זה, שלא מצאנו עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים בעניין זה, והכל מן הטעמים האמורים בעמדת המשיבים. העותר לא הניח גם תשתית לטענתו לפיה מצויים היו בידו אישורים וראיות נוספות שאבדו במהלך ההריסה ולא פירט מה טיבן של ראיות אלו - לבד מהיותן "מפות חתומות" - ומה יש בידן בדיוק להוכיח. גם בטענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות שימוע, לא מצאנו ממש. כאמור, הוצאו צווים כנגד הבניה והשהייה במקום של העותר שלוש פעמים, במשך תקופה ארוכה. בכל אחת מהם ניתנה לעותר זכות להשמיע את עמדתו או לערור, אך העותר לא עשה שימוש בזכותו. מן החומר שהוגש לנו עולה כי הצו האחרון שקדם להריסה נתלה בחווה בה מתגורר העותר באופן שוטף (לפי טענתו), ולאחר דין ודברים עם העותר עצמו. בנסיבות אלו, לא מצאנו כי נפל פגם בהליכי הפינוי וההריסה, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה (השוו: בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון (טרם פורסם)). אשר על כן, דין העתירה - על כל ראשיה - להידחות. רשמנו לפנינו את הודעת בא כוח המשיבים לפיהן החפצים השמישים שפונו מן החווה מצויים בחטמ"ר אפרים. כמו-כן, סבורים אנו כי ראוי שימצא פתרון שיאפשר לעותר לאסוף את בעלי החיים המצויים עדיין לטענתו בשטח החווה. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ה נ ש י א המשנה לנשיא ת' אור: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. צו פינויצוויםפינוי