החלטה א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1795/03 - כב' השופטים ש' וסרקרוג, א' רזי ור' שפירא), בו נתקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ה"פ 171/03 - כב' השופט ר' חרסונסקי, סגן נשיא), לעניין זכות המעבר של המבקשים (עמור) בחלקת המשיבים (הררי) כפי שנקבעה בהסכם משכבר בין הצדדים. ב. ביום 16.2.84 רכשו הצדדים במשותף מגרש בקרית טבעון (להלן: המגרש). ביום 1.3.84 כרתו הצדדים הסכם שיתוף (להלן: ההסכם) במגרש, בו קיבלו הררי את החלקה החזיתית (להלן: חלקת הררי) ואילו עמור קיבלו את החלקה העורפית (להלן: חלקת עמור). כדי לאפשר גישה לחלקת עמור, הסכימו הצדדים בסעיף 6(ב) להסכם על מתן גישה לרכב לחלקת עמור דרך חלקת הררי: "הצדדים מסכימים כי באם מאיזו סיבה שהיא לא תהיה גישה ציבורית עם רכב לחלקת עמור מהקצה האחורי שלה - מוקנה לחלקת עמור זכות מעבר ברוחב של 2.5 מ' מרח' האלונים לחלקתם לכל אורכו של הקצה הצפוני של חלקת הררי". ג. בעקבות מחלוקת בין הצדדים בנוגע להסכם, הגישו עמור המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה"פ 297/85, ופסק דין שהכריע במחלוקת ניתן על ידי כב' השופט מ' בן יאיר ביום 5.1.86. ד. ביום 5.3.03 הגישו הררי המרצת פתיחה לבית משפט השלום בחיפה, בה נטען כי בעקבות סלילת כביש גישה ציבורי אל הקצה האחורי של חלקת עמור, מתבטלת זכות המעבר לרכב של עמור, וזאת על פי התנאי האמור בסעיף 6(ב) להסכם, שעל פיו, לכאורה, מותנית זכות המעבר של עמור בחלקת הררי, בהעדר גישה ציבורית לרכב לחלקתם; משהוסדרה הגישה, בטלה כנטען זכות המעבר שהיתה להם בחלקת הררי. ה. בפסק דינו מיום 26.10.03 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבים, בנמקו כי בפסק דינו של כב' השופט בן יאיר נקבע כי הסדרת כביש הגישה הציבורי לחלקת עמור האמורה בסעיף 6(ב) להסכם, שבעקבותיה מתבטלת לכאורה זכות המעבר לרכב של המבקשים, עניינה בכביש גישה שיסלל בין רחוב אלונים לרחוב דגניות. על יסוד דברים אלה קבע בית משפט השלום, כי משנסלל כביש גישה ציבורי שונה, אף שהוא מאפשר גישת כלי רכב לחלקת עמור, לא בטלה זכות עמור למעבר לכלי רכב בחלקת המשיבים. לשיטת בית משפט השלום, לא ניתן לפרש את סעיף 6(ב) להסכם בצורה שבה מבקשים הררי לפרשו כאמור לעיל, שכן בכך תהיה סתירה לפסק דינו של השופט בן יאיר, ויהא הדבר בניגוד לכלל במשפט הישראלי המורה על "קיומה של הרמוניה שיפוטית". ו. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעורם של הררי. נקבע, כי בפסק דינו של השופט בן יאיר אין משום "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" לעניין פרשנות סעיף 6(ב) להסכם, שכן הוא לא נדרש לשאלת זיהוי הרחובות בהן תעבור דרך הגישה הציבורית. השאלה אשר עמדה בפני השופט בן יאיר נגעה לחישוב חלוקתו של המגרש בין הצדדים, והתייחסותו לתוואי שבו תעבור דרך הגישה הציבורית הנדרשת כמשמעה בסעיף 6(ב) להסכם, לא היתה אלא אמרת אגב. על כן החליט בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שידון בשאלת זכות המעבר של עמור כפי שהיא מתפרשת בהסכם לגופה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי על פי לשון סעיף 6(ב) הכוונה לאפשר מעבר לחלקת עמור לא באה לשם "פיצוי" לעמור על היותם בחלק העורפי, אלא כדי לפתור את בעיית הגישה. ז. עיקר טענותיהם של עמור בבקשתם הנוכחית הוא, כי בשעתו נתבקש השופט בן יאיר להידרש לפרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים בכללותו. על כן, הכרעתו בעניין התוואי של דרך הגישה הציבורית כמשמעה בסעיף 6(ב) להסכם, היתה לגופה של מחלוקת, ובאמרתו באשר לתוואי יש כדי ליצור השתק עילה לשאלת זכות המעבר לרכב של עמור בחלקת הררי. עוד טוענים עמור, כי הערותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לפרשנות סעיף 6(ב) להסכם על פי אומד דעת הצדדים, עשויות, לטענתם, להשפיע השפעה מכרעת על פסק דינו של בית משפט השלום. אף שניתנו, לטענת עמור, ללא רקע עובדתי הולם, ח. (1) אין בידי להעתר לבקשה. המדובר במחלוקת בין הצדדים לתיק שאינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר בשכמותה ניתנת ככלל רשות ערעור בבית משפט זה (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר). (2) אוסיף לגופם של דברים, כי עיינתי בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהמ"פ 287/85 שפיסקה בו היא נשוא המחלוקת דהאידנא, ובמסמכים הנוספים שצירף בא כוח עמור. (3) (א) עלי לציין תחילה, כי על פני הדברים צדקו הררי בטיעוניהם מטה, כי אמרתו של השופט בן יאיר נשוא המחלוקת עניינה סעיף 2 לחוזה מיום 1.3.84, אשר עוסק בשביל מעבר (ציבורי) הנדרש על ידי המועצה המקומית, ולא בזכות המעבר של עמור שבה עוסק סעיף 6. הדברים מפורשים בפסק דינו של השופט בן יאיר. נאמר בו: "...אם סעיף 2 היה דן בזכות המעבר של המבקשים (עמור - א"ר), לא היה מקום לציין שם שהשביל יותקן לכל אורך החלקה, ודי היה לציין שהוא יותקן לאורך תחומם של המשיבים (הררי - א"ר) בלבד. אין זאת, אלא שסעיף זה (ההדגשה שלי - א"ר) דן, כגירסת המבקשים (עמור - א"ר) בדרך ציבורית שנועדה לחבר את רחוב האלונים עם הרחוב המקביל, רח' דגניות". "סעיף זה" הוא על פניו סעיף 2; ואולם הערכאות הקודמות ראו את הדברים כמתייחסים לסעיף 6, ויתכן שהדבר נבע מכך שבסעיף 6(ב) מדובר על "גישה ציבורית" והשופט בן יאיר הזכיר "דרך ציבורית", ולכאורה נתחלפו איפוא היוצרות. עולה מכך, שאין כל קביעה בפסק דינו של השופט בן יאיר באשר לזיהויה ולמהותה של הדרך הציבורית הנזכרת בסעיף 6(ב) להסכם. (ב) ואולם, על אף האמור איני רואה מקום להתערבות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי, שתוצאתה - בכל הכבוד - נכונה. אכן, התיק הוחזר על ידי בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום לשם דיון בהמרצת הפתיחה 171/03 לגופה, בלא הטענה המקדמית שהועלתה באשר לפסק הדין בתיק ה"פ 297/85 אשר נדחתה בערעור כפי שנדחתה. ממילא תתברר לעיצומה בבית משפט השלום המחלוקת באשר לזכות עמור במצב דהאידנא לעבור ברכבם בחלקת הררי. המוטל על בית המשפט לא יהא "להכריע בין שתי פסיקות מנוגדות של בתי המשפט המחוזיים" (כטענת עמור בבקשת רשות הערעור), אלא לדון בהמרצת הפתיחה כמות שהיא, לאחר שפסק דינו של השופט בן יאיר לא עסק בדרך הציבורית לרכב שהיא היא נשוא המחלוקת. אילו ניתן היה לקבוע אחרת עולה היתה שאלת השתק פלוגתא, שנטען באשר לאמרת בית המשפט המחוזי (השופט בן יאיר) בהמ"פ 287/85, ולגביה הכריע בית המשפט המחוזי עתה, כי אין השתק כזה; אך כשלעצמי דומני שהמחלוקת המהותית דנא אינה מושפעת בכל מקרה מהחלטת השופט בן יאיר. למבקשים יהא יומם בהקשר המהותי בדיון בבית משפט השלום, בו ייבחנו וייקבעו העובדות לגופן, ואחר יישקלו לאור הנחייתו הנורמטיבית של בית המשפט המחוזי באשר לתכלית סעיף 6(ב) בהסכם. הנחיה זו עיקרה הוא, כי סעיף 6(ב) מטרתו פתרון בעיית הגישה (לרכב). (ג) אציין, כי נושאי זכות דרך מצויים גם בדין העברי. המשנה (בבא בתרא פרק ו' משנה ז') מבחינה בין דרך הרבים, דרך היחיד ודרך המלך (ואף דרך הקבר לצורך הלוויה). דרך היחיד היא זו שמוכר אדם לחברו בתוך שדהו, ובגמרא נחלקו אם רוחבה ארבע אמות (שהוא כרוחב עגלה) או פחות מזה, כדי שיעבור חמור במשאו (כשתיים וחצי אמות), ראו בבלי בבא בתרא ק' ע"א. להלכה נקבע (רמב"ם, ספר קניין הלכות מכירה פרק כ"א הלכה ט'), כי "המוכר לחברו דרך בתוך שדהו, אם דרך יחיד מכר לו נותן לו שתי אמות ומחצה כדי שיעמוד חמור במשאו על אורך הדרך. מכר לו דרך בין עיר לעיר, נותן לו רוחב שמונה אמות באורך הדרך. מכר לו דרך הכביש, נותן לו רוחב שש עשרה אמה" (ולהלן בהלכה י' נקבע, כי דרך המלך ודרך הקבר אין להן שיעור). כן ראו שולחן ערוך חושן משפט סימן י"ז סעיף ד', והגהת הרמ"א שם, שלפיה שיעור שתיים וחצי אמות הוא בשעה שאין מחיצות בדרך לסימון (קרי, התיחום אינו צר - א"ר), אבל כשישנן - יש צורך ליתן יותר (מובא בשם ר' יוסף מיגאש, ספרד, המאות הי"א-הי"ב); ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך דרך (כרך ז', עמ' תרס"ד). העולה מן האמור, לכאורה, הוא תכליתיות הגישה הפרשנית, קרי בדיקה האם תוכל למלא הדרך את ייעודה ולשמש למטרתה. ניתן ללמוד מכך גם לענייננו. (ד) מן הטעמים שנמנו מעלה, אין בידי להעתר לבקשה. חוזהקרקעותדיני חברותשותפות