החלטה א. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גרוס) מיום 17.1.05 בבש"א 1517/05 בתיק עיקרי ע"א 3403/04, בגדרה נדחתה עתירת המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית-הדין לשכירות בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גולדין) מיום 13.7.04 בת"ש 168/02. יצוין כי בקשה להתליית תוקפו של פסק-הדין שהגישה המבקשת לבית-הדין לשכירות נדחתה אף היא בהחלטתו מיום 14.12.04 בבש"א 200/04 בגדרי ת"ש 168/02. ב. (1) המבקשת מחזיקה בנכס הנמצא בבעלות המשיבה. ביום 11.5.54 התקשרה המשיבה בהסכם שכירות עם בעלה המנוח של המבקשת (להלן - המנוח) לפיו שכר המנוח את הנכס והשתמש בו כבית-עסק. המנוח, שנפטר בשנת 1997, היה דייר מוגן במושכר. (2) ביום 1.7.02 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת בבית-הדין לשכירות בתל-אביב-יפו, בגדרה ביקשה לקבוע מחדש את דמי השכירות בעבור המושכר וכן לשחרר את דמי השכירות החלים על המושכר מן התקרה המרבית הקבועה בסעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן - החוק) על-פי הוראת תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983 (להלן - התקנה). תקנה זו מוציאה מכלל תחולת סעיף 52א לחוק בית-עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. (3) ביום 13.7.04 פסק בית-הדין לשכירות כי יש לקבל את תביעת המשיבה, בקבעו כי הוכח שהמבקשת מחזיקה בית-עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח, וכי דמי השכירות החלים עליו משוחררים מתקרת המקסימום על-פי החוק. כן פסק בית-הדין כי על המבקשת לשלם למשיבה דמי שכירות באופן שאותו קבע. (4) ביום 2.9.04 הגישה המבקשת בקשה לבית-הדין לשכירות להתלות את תוקפו ולעכב את ביצועו של פסק-הדין מטעמים הנעוצים במאזן הנוחות, בסיכויי הערעור ובבעלות מסופקת, לפי הטענה, של המשיבה במושכר. ביום 14.12.04 דחה בית-הדין את הבקשה, בקבעו כי לא מצא שלמבקשת סיכויים טובים לזכות בערעור; כי אין מקום בשלב זה לטענת בעלות של המשיבה במושכר; כי לא שוכנע שייגרמו נזקים בלתי הפיכים למבקשת אם יבוצע פסק-הדין, וכי המשיבה לא תוכל להחזיר את ההוצאות שנפסקו אם ישולמו לה, אם פסק-הדין של הערעור יורה כך. (5) המבקשת שבה והגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. בבקשתה טענה כי "לנוכח הנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם למבקשת, אם שכולה, בת 83 שנים עד מאה ועשרים - וחולה, קשת יום ומעוטת יכולת, ובהיעדר נזק נראה לעין למשיבה, שזהות מנהליה ויכולת ההשבה שלה לוטים בערפל, וכן לנוכח סיכויי הערעור הטובים של המבקשת, יהיה נכון וצודק להיענות לבקשה זו". ביום 17.1.05 החליט בית המשפט, בין היתר, כהאי לישנא: "אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע. מדובר בחיוב כספי גרידא ולא שוכנעתי כי ייווצר מצב בלתי הפיך גם אם יעלה הערעור יפה. לפיכך הבקשה נדחית". (6) על החלטה זו הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית. בבקשה לרשות ערעור חוזר בא-כוח המבקשת וטוען, כי ביצוע פסק-הדין יגרום לשולחתו נזק בלתי הפיך בכך שייצור עילת פינוי נגדה, וכן יאלץ אותה למכור את דירת מגוריה. עוד הוא מעלה ספק בדבר אפשרות המבקשת לגבות בחזרה מן המשיבה את כספה אם תזכה בערעורה, וזאת בשל היות המשיבה תאגיד זר אשר, לפי הטענה, מצבו הפיננסי טמיר ואפשר שהוא נתון בחובות ובהליכי פירוק. בנוסף נטען כי סיכויי ההצלחה בערעור טובים, כי החלטת בית-המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, וכי אין לראות בבקשה "גלגול שלישי" אלא "גלגול שני" בלבד, שכן, לפי הטענה, סמכות בית-המשפט המחוזי לדון בבקשה לעיכוב ביצוע אינה ערעורית אלא ראשונית. ג. (1) לאחר העיון לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, עם שהיא ערוכה כדבעי. ראשית, במישור הפרוצדורלי, הפנה בא כוח המבקשת בסיפת הבקשה לדברי המחבר זוסמן (סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, ס' 667 בעמ' 863-862). לפיהם סמכות בית המשפט שלערעור בעניין עיכוב ביצוע בהתאם לתקנה 468 "אינה ערעורית אלא מקורית, והוא רשאי ואף חייב לפסוק לפי שיקול דעתו הוא, אלא הסמכות מותנית בכך שקדמה לבקשת בעל הדין בקשה קודמת לדרגה הראשונה, ונדחתה". על יסוד דברים אלה נטען כי המדובר בבקשה לערעור ראשון. ואולם, גם אילו ראינו סמכות זו במשקפיים "לא ערעוריות" אלא כהפעלת שיקול דעת ראשוני, השכל הישר והפרקטיקה השיפוטית נותנים, כי שיקול דעת זה נבנה תוך שמובאות בחשבון החלטותיהן של הערכאות הקודמות והנמקותיהן, נדבך על גבי נדבך, שהן הן החומרים מהם מעצב בית משפט הבא בגלגול שני או שלישי את עמדתו; ובמהות עסקינן בנידון דידן בגלגול שלישי, שהרי בית הדין לשכירות החל במלאכה ונימק במפורט את החלטתו, אחריו בדק אותה סוגיה בית המשפט המחוזי, ועתה היא באה בפני בית משפט זה. ככלל, בשיטתנו המשפטית, למעט חריגים שאינם מענייננו בתיק זה (כגון בדיני המעצרים), זכאי צד המבקש לערער על החלטה שיפוטית ל"יום ערעורי" אחד, ומעבר לכך נדרשת רשות; ראו רע"א 6520/05 Kirkham v. Albany (טרם פורסמה), והאסמכתאות דשם. לפיכך, על צד האמת נבחנת הסוגיה בענייננו בשלישית, וחלים העקרונות שבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, ובהקשר זה אין המדובר בנושא המעורר בעיה משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי. תמוה היה, מן הסתם ללא אח ורע במדינות אחרות, אילו הפך בית משפט זה לערכאה ערעור ראשונה בכל עיכוב ביצוע, וזאת מבלי לפגוע בחשיבותו של הליך זה לנוגעים בדבר, אך לאחר שנבחן פעמיים על-ידי ערכאות שיפוטיות. (2) אף לעיצומם של דברים: חוששני שקשה לקבוע במקרה דנן - כפי שטען בבטחה בא כוח המבקשת - כי סיכויי הערעור טובים במיוחד, ומכל מקום המשוכות שיש לחלוף על פניהן אינן נמוכות. המחלוקת ברובה סבה על קביעות עובדתיות של בית הדין לשכירות, המתמחה כמלאכת יום יום בנושא דנן, ואשר שמע עדויות, בחן ראיות ומסמכים והתרשם. דומה כי לא בקלות תיהפך הקערה על פיה, ובמיוחד משנקבע כי דמי מפתח לא שולמו בגין הנכס אי פעם, וזאת מעבר לקביעות עובדתיות נוספות באשר לנכס. באשר לדמי המפתח, הראיה שעליה נסמכת המבקשת (קבלה מ-2002 בה נזכרו דמי מפתח), נדחתה על-ידי בית הדין לשכירות. המבקשת תבל"א, ובעלה המנוח לפניה, נהנו שנים רבות מדמי שכירות של נכס מוגן, ואי אפשר לומר לעניין זה שקופחו. מסופקני באשר לטענה בדבר זהותה של המשכירה, ובאשר לתקפותה של תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983, שכלפיה טוענת המבקשת, הדבר אמנם ייבחן בערעור, אך בשים לב לבעייתיות הטבועה בכל מושג הגנת הדייר; לשיטתי זו "תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקום ודירה" (וע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסמה)). הדעת נותנת כי לא קלה תהיה דרכה של טענה כי "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח" אינו סוג של בית עסק לפי סעיף 52א(ה) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, המלמדנו כי "הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שסעיף זה לא יחול עליהם". (4) טענות אחרות שהועלו הן חשש כי אם ישולמו דמי השכירות שנקבעו והקערה תיהפך בגדרי הערעור, ספק אם יושבו על-ידי המשיבה, וכן, מאידך גיסא, כי למבקשת ייגרם נזק בלתי הפיך תוך אילוצה למכור את דירת מגוריה, וזאת כשהערעור בבית המשפט המחוזי עשוי להישמע בעוד כ-4 שנים, על פי התור הרגיל. אומר כבר כאן, כי החריג לכלל שאין מעכבים את ביצועו של חיוב כספי הוא כשהמדובר בנכס בעל חשיבות מיוחדת לחייב, כגון דירת מגורים, אך הרחבת היריעה לבית עסק היא מוקשית ; והאסמכתאות שהובאו על-ידי המבקשת בעניין זה דנו בדירת מגורים גופה, על משמעותיה האנושיות שבתי המשפט מביאים מטבע הדברים בחשבון, מה שאין כן בענייננו. (ראו רע"א 214/88 כהן טויל נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, 754 (המשנה לנשיא אלון), וכן גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 624). לא מצאתי בנטען, לאחר עיון בהחלטות הקודמות, נימוקים חזקים לזיקה מיוחדת כאמור המצדיקה התייחסות בהתאם. (5) לא ראיתי לבקש תשובה בנסיבות גם כדי לא להוסיף חיוב הוצאות, ועם זאת נטענו, כאמור, טיעונים אנושיים באשר לגילה הגבוה של המבקשת, לאורך ימים, ובאשר למצב בריאותה ולמצבה כאם שכולה. טענות אלה מקומן בבקשה להקדמת דיון בערעור, אם תוגש. אומר למעלה מן הצורך, כי הדעת נותנת שאם תוגש בקשה להקדמת הדיון בשל גילה של המבקשת ומצב בריאותה, תישקל כנחוץ על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת תגובתו של הצד שכנגד, ואיני קובע כמובן כל מסמרות ועמדה מראש. (6) אין בידי, כאמור, להיעתר לבקשה. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועבית הדין לשכירותשכירות