החלטה העותרת הגישה, ביום 23.8.00, תובענה אזרחית נגד המשיבות.(ת.א 2409/00) שהוסבה, מכוח החלטה שיפוטית, ביום 28.11.00 להיות העתירה דנן. בהחלטתו כתב בית המשפט (כב' השופט יהודה זפט) שהתובענה היא "בעליל עתירה נגד מוסד תכנון בעניין הנוגע לתכנון ובנייה " וכי ,לכן, בהתאם להוראת סעיף 255 לחוק התכנון והבנייה (כפי תוקפה אז) יש להסב את התובענה לעתירה מנהלית. בתגובה לעתירה טוענות המשיבות שיש לדחות אותה או למחוק אותה על סף הדיון, מחמת שיהוי. העתירה מתייחסת לשתי תוכניות מתאר; תכנית 2198 ב' (פורסמה למתן תוקף במאי 1996) ותוכנית 2198 ג' (פורסמה למתן תוקף ב- 27.3.00). תוכניות המתאר הללו חלות על חמש חלקות בגוש 6923 והן מצויות בהמשך רחוב רוטשילד ממערב לרחוב הרצל בתל אביב. העותרת היא בעלת בניין מסחרי הממוקם בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל בתל אביב. בבנין מצוי, בין היתר, בית קפה שחלק מן השולחנות שלו מוצבים על המדרכה בשרות רוטשילד. מכוח התוכניות האמורות ייכרה מעבר תת קרקעי בין רחוב הרצל לרחוב אחד העם. מדרך גישה זו ניתן יהיה להסדיר גישה לחניונים תת קרקעיים. הכניסה (או אחת הכניסות) למעבר התת קרקעי תהיה בקצה הדרום מזרחי של החלקות כחמישה מטרים מקו הבניין של העותרת. העותרת טוענת שהתכנון האמור עשוי לגרום לה להפרעה ולנזקים רבים, שלא כאן המקום לפרטם. מן הנסיבות המתוארות מסתבר בעליל כי בכל הנוגע להשגות של העותרת ביחס לתוכניות מתאר חל שיהוי רב (התובענה האזרחית הוגשה הוגשה יותר מארבע שנים לאחר שהתוכנית הראשונה נכנסה לתוקף וכחמישה חודשים לאחר שהתוכנית השנייה נכנסה לתוקף). בא כוח העותרת אמנם טען שדבר הפקדת התוכניות ומתן אפשרות להתנגד להן לא פורסם כראוי ולא הובא לידיעת העותרת (בעניין זה שמעתי עדויות אך אינני צריך לרדת לפרטיו) אך מכתב התובענה נובעת הודאת בעל דין ולפיה דבר אישורה של תוכנית 2198 ב' ודבר הגשתה של תוכנית 2198 ג' נודעו לעותרת כשנה לפני הגשת התובענה. על כן עניין הפרסום המקורי אינו רלוונטי והשתהותה של העותרת בנקיטת צעדים להשיג על התוכניות עשויה להימדד מן היום שבו, לדבריה נודע לה על קיומן. העותרת איחרה, אם כן, את המועד לערוך השגה, בדרך של עתירה מנהלית, כלפי תוכניות שכבר היו בנות תוקף שנים וחודשים לפני הפנייה לבית המשפט. חככתי בדעתי שמא, חרף השיהוי האמור, אני אנוס מכוח השתלשלות הדברים בבית המשפט, לדון בעתירה לגופה. כאמור, בראשונה פנתה העותרת לבית משפט זה על דרך של תובענה אזרחית רגילה. היא עשתה כן בין שהיתה , אז, (אוגוסט 2000) מודעת לכך שאיחרה את המועד להגשת עתירה מנהלית ובין מטעם אחר. לא העותרת ביקשה את העברת התובענה ל"פסים" של עתירה. המשיבות טענו בפני בית המשפט שהתובענה איננה אלא עתירה וכיון המועד להגשת עתירה חלף-עבר, יש למחוק את התובענה על הסף. בית המשפט לא התייחס לעניין השיהוי ובפשטות המיר את ההליך האזרחי בהליך הנוכחי. בעשותו כן, לכאורה, שילב בית המשפט את הסעדים שהתבקשו נגד יזמי התוכניות עם הסעדים נגד מוסדות התכנון. לפיכך, אם יוחל עתה דין השיהוי המנהלי, הנוגע לחלק התובענה (שהיתה לעתירה) נגד מוסדות התכנון מה יהיה גורל התביעה נגד היזמים בעילות של מטרד או גרימת נזק מסוגים שונים? ה"תרגיל המחשבתי" שערכתי נגוז עד מהרה כשעיינתי בתובענה האזרחית. מצאתי כי התובענה היתה לסעד הצהרתי המבקש להצהיר על בטלות התוכניות ולסעד של מתן הוראה לנתבעות (יזמי הבניה) להימנע מלבצע חפירות בקרבת בניין העותרת. הסעד הראשון איננו "סעד אזרחי". הוא, הלכה למעשה, עתירה לסעד מנהלי שמקומה היה בבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירה זו איחרה את המועד. גם הסעד השני הוא היינו הך. הוא סעד נלווה היונק את חיותו מטענת אי החוקיות של התוכניות. לפיכך, אם לא ניתן לתקוף במישרין את תוקפן של התוכניות, לא ניתן להשיג סעד של מניעת ביצוען בהעדר עילת מניעה. לתובענה המקורית שורבבו טענות העשויות להוות עילת מטרד. בהתנגדותו לשינוי ההליך מתביעה אזרחית לעתירה מנהלית, כלל בא כוח העותרת גם אמירה מפורשת שעילת המטרד - המכוונת כלפי היזמים - צריכה להתברר בפני בית משפט אזרחי בתביעה רגילה. בתגובתו לבקשת המחיקה של העתירה לא שב בא כוח העותרת עניין זה. אכן הדבר אינו סביר בעיני שעתירה שאבד הכלח על עילותיה מתחום המשפט המנהלי והציבורי, תיוותר על כנה כדי לדון (בהליך מנהלי, על פי כללי הראיות המנהליים) בעילת תביעה אזרחית. לפיכך אני מוחק את העתירה. העותרת תשלם לשלוש המשיבות (הועדה המקומית, אפריקה ישראל, הפניקס סך 4500 ₪, לכל משיבה, בצירוף מע"מ כדין, כהוצאות ושכ"ט עו"ד. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר