החלטה 1. בפני בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה לפינוי מנכס, דירת מגורים ברחוב דיזינגוף 152 בתל-אביב הידועה כגוש 7078 חלקה 142/7 (להלן: "הדירה"), השייכת למשיב, ובה מתגוררת המבקשת. 2. המבקשת הועסקה ע"י המשיב בחברת "מיס אל" (להלן: "החברה"), שהמשיב הינו בעל השליטה בה, במשך שמונה שנים החל משנת 1992, ועד לפיטוריה בשנת 1999. המבקשת מילאה בחברה תפקידים שונים עד שהגיעה לתפקיד ניהולי בה. לטענת המבקשת, הטריד אותה המשיב במהלך עבודה בחברה, ושידלה לקיים עימו יחסיי אישות. לאחר שידולים רבים נרקמה ביניהם מערכת יחסים אינטימית. אין מחלוקת כי התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים אינטימית שבמסגרתה נכרת חוזה שכירות לגבי הדירה. 3. בכתב תביעה לאקוני כל שטען המשיב הוא כי הוא בעל הדירה, כי המבקשת מחזיקה בה שלא כדין, וכי יש לכן לסלק ידה מהדירה. כתב התביעה נתמך בנסח לשכת רישום המקרקעין בלבד. יש לציין לעניין זה כי לטענת ב"כ המשיב, לא היו בידיו הסכמי השכירות, ורק בעקבות הליכים משפטיים הוא קיבל העתקם מהמבקשת שהחזיקה בהם. 4. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן נתמכת בתצהירה ועיקר טענותיה הן כדלקמן: תחילה התגוררה המבקשת בדירה ששכרה ברחוב רקאנטי ברמת אביב, והמשיב השתתף בתשלום מחצית דמי השכירות. משקצה נפשה במערכת היחסים עם המשיב, בעיקר עקב תחושת חוסר ביטחון כלכלי שיצרה בה התלות במשיב, הבטיח לה כי הדירה, בסופו של דבר תהיה שלה, ללא תמורה. לראיה צירפה המבקשת תצהירה נספח א', מסמך רשום בכתב ידו של המשיב שנשלח בפקס לעורך דינו האומר: "ארז שלום להלן נושאים שהייתי רוצה שיהיו בחוזה מחיר מכירה 180,000 דולר תנאי תשלום יסוכמו בנפרד נא להכין טיוטה לחוזה". המשיב הבטיח למבקשת, לטענתה כי הוא ישלם את התמורה הנקובה בהסכם, והסביר כי ההסכם הינו למראית עין כדי שמשפחתו לא תחשוד. מאותה סיבה ביקש ממנה המשיב לחתום על הסכם שכירות לשנה, החל מיום 30.10.97 ולפיו התחייבה המבקשת לשלם דמי שכירות בסך 750$ לחודש (להלן: "הסכם השכירות הראשון"). הסכם שכירות זה בוטל למחרת היום, ובמקומו נערך הסכם שכירות חדש מיום 30.10.97, שם נקבעו דמי שכירות ל- 350$ לחודש (להלן: "הסכם השכירות השני"). לטענת המבקשת הסביר לה המשיב כי הסכם השכירות הראשון נכרת למראית עין על מנת שיראה לבני משפחתו כי השכיר את הדירה במחיר ריאלי, בעוד שלמעשה מחיר המוסכם עמד על מחצית, דהיינו 350$ לחודש. עם תום תקופת השכירות חזרו הדברים על עצמם אלא שהפעם נכרת בין הצדדים חוזה שכירות לשנה עם אופציה לתשע שנים החל מיום 20.12.98 וסה"כ עד ליום 1.12.08, כאשר דמי השכירות נקבעו לסך של 350$ לחודש. בינתיים שופצה הדירה על ידי המשיב בסכומי עתק מכספי החברה. לטענת המבקשת, היא שילמה למשיב, זמן מה את דמי השכירות, אך מאחר והוא השתמש בדירה הקן אהבים וחלק עימה את רוב עיתותיו בדירה, החזיר לה המשיב את דמי השכירות ששילמה לו בגין הדירה. יחד עם זאת הפר המשיב את הבטחתו לעבור להתגורר איתה בדירה כבן זוג ולהביא ילד משותף. משסירבה המבקשת להמשיך לקיים יחסי אישות עם המשיב, הוא פיטר אותה לאלתר, והתכחש להבטחתו לתת לה את הדירה במתנה. לחילופין טוענת המבקשת טענת קיזוז, לפיה חייב לה הנתבע סכומי עתק שבגינם אף נפתחו נגדו תיקים בהוצל"פ, וסכומים אלה גבוהים לאין שיעור משכר הדירה, גם אילו הייתה חייבת בתשלומו. החוב נוצר כתוצאה מכך שעם פיטוריה מסר לה המשיב, לטענתה, 12 המחאות מעותדות של החברה, לתשלום מדי חודש, סה"כ 108,000 ₪, שהמשיב התחייב לערוב לפירעונן באופן אישי, כשהוא מסביר לה שסכום זה הוא מעין פיצוי שבו תוכל להשתמש משאיבדה מקום עבודתה, וזאת ללא קשר לפיצויים שהבטיח לשלם לה מהחברה. המשיב ביטל את המחאות ועקב כך נפתחו נגדו, כאמור, תיקי הוצל"פ. בנוסף יש לציין כי המבקשת הגישה תביעה בסך 511,115 ₪ לבית הדין לעבודה. 5. אין מחלוקת כי הדירה רשומה בבעלותו של המשיב. כמו כן, לא נעשה מסמך מכתב על ההבטחה הנטענת לתת למבקשת את הדירה במתנה ללא תמורה. בפקס שהעביר המשיב לבא כוחו אין כדי למלא חוסר זה, הן בשל דלות תוכנו, והן משום שתוכנו סותר את טענת המתנה שכן מדובר בו על מכירת הדירה תמורת 180,000$. המתנה גם לא הושלמה, ומשנותקו יחסי המשיב והמבקשת, ולאור הטענות שהעלתה כלפיו בבית הדין לעבודה לפיהן הטריד אותה מינית, היה המשיב רשאי לחזור בו מהמתנה, גם אם היתה. 6. אשר לטענה כי למבקשת הסכם שכירות עד שנת 2008, ראשית שכירות לתקופה של 10 שנים טעונה רישום והדבר לא נעשה. יתרה מזו, המבקשת הודתה בחקירתה הנגדית כי לא שילמה דמי שכירות, למרות טענתה לחוזה שכירות שקבע דמי שכירות בסך 350 $ לחודש. משכך, ועל אחת כמה וכמה לאור הנתק בין הצדדים, קמה למשיב הזכות לבטל את הסכם השכירות, כפי שאכן עשה, הן במכתב והן בהגשת התביעה. 7. אשר לטענת הקיזוז, גם אם נתעלם מכך שהשיקים נמשכו ע"י החברה, ונקבל את טענת המבקשת כי המשיב התחייב לערוב לתשלום השיקים באופן אישי, הרי שאין בכך כדי להועיל למבקשת כנגד תביעת הפינוי. גם אם חייב לה המשיב כסף, אין פירושו שהוא חייב לתיתו לה בשכירות דווקא. 8. אשר על כן אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן. הוצאות הבקשה ייפסקו במסגרת פסק הדין. פינויפינוי דירה