פסק דין 1) תביעה לפינוי הנתבעים מדירת עמידר, ולתשלום דמי שימוש. 2) ביום 23.1.66 נחתם חוזה שכירות בין עמידר לבין גב' סול כהן ז"ל (אימם של הנתבעים) על דירת עמידר ברחוב קולומביה 10/2 בירושלים. ההסכם חל מיום 1.2.66 עד יום 31.3.67, אם כי בפועל הוארך, עד להחלטת עמידר בשנת 2000 להפסיק את השכירות מכיוון שהמנוחה היא בעלת דירה ברכישה. הדירה הושכרה תמורת דמי שכירות חודשיים, ולא שולמו בעדה דמי מפתח. בא כוחה המלומד של עמידר, עו"ד אהוד פרינץ, הביא בסיכומיו עוד כהנה וכהנה טעמים - עובדתיים ומשפטיים - לביסוס טענתו כי המנוחה לא הייתה דיירת מוגנת. כולם נכוחים. באין מחלוקת על עובדה זו, לא אדרש אליהם בפרטוּת. 3) ממשיך ב"כ התובעת וטוען, כי עצם מגוריו של הנתבע 1 (הנתבע 2 לא התגונן כלל) בדירה, אינו מקנה לו זכויות כלשהן. ביום 1.7.86 רכשה המנוחה דירה מאת עמידר, דירה שהייתה צמודה לדירת עמידר נשוא התביעה. בחודש דצמבר 1999 הוּצאה הנחיה מאת משרד הבינוי והשיכון, כי מי שבבעלותו דירה, לא יוכל להחזיק בדירה בדיור ציבורי (סעיף 6 לנספח ב לסיכומי התובעת). על פי אותה הנחיה, הודיעה התובעת לנתבע על הפסקת יחסי השכירות (נספח ג לכתב התביעה). הפנייה לא נענתה. 4) ב"כ התובעת טוען עוד כי גם אם התגורר הנתבע בדירה במשך חודשים או שנים, הרי שכל שנות חייה של המנוחה, לא בדקה התובעת בציציות המתגוררים יחד עימה בדירה. יחסי השכירות באו לסיומם עם ההודעה הנ"ל על הפסקת יחסי השכירות; ולכל המאוחר, עם פטירתה של המנוחה ביום 26.5.01. 5) לדברי עו"ד חנן רובינשטיין, בא כוחו המלומד של הנתבע, מרשו "אינו טוען כי הוא דייר מוגן אולם טוען כי מכוח התנהגותה של התובעת כלפיו וכלפי אימו במשך עשרות שנים וכן מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998, הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא המשפט" (סעיף 11 לסיכומים). טענת הנתבע היא כי עמידר "ידעה על המצב העובדתי לאשורו במשך עשרות שנים מאז רכישת הדירה ועד לפטירת אם הנתבע" (סעיף 17). ידיעת עמידר, והמשך גביית דמי השכירות במשך כל התקופה, כמוה כהסכמה. 6) ערכה של הדירה שרכשה המנוחה, לטענת הנתבע, עומד על סך של כ- 60,000$. למנוחה 10 יורשים. על הדירה רובצת משכנתא בסך של כ- 70,000 ₪. לעיזבון חובות של כמה עשרות אלפי שקלים. נמצא, זו טענת הנתבע, כי אם יפונה, יהיה חסר דיור ממש, וימצא עצמו, ביחד עם בנו, ברחוב. "הנתבע מספר 1 זכאי לקבל סיוע כחסר דיור. הנתבע 1 מובטל, חי מהבטחת הכנסה ואין כל דירה בבעלותו" (סעיף 6 לסיכומים). עד כאן עיקרי טענות הצדדים. 7) על פי סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998, דייר ממשיך הוא "בן זוג של זכאי שנפטר... וכן ילדו, נכדו, הורהו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של 3 שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..."; זכאי הוא "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של 5 שנים לפחות ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". עצם בעלותה של המנוחה בדירה - יהא ערכה כאשר יהא - הוציאה אותה מגדר זכאי, על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. נמצא, כי גם אם נניח שהנתבע אכן התגורר עם אימו 3 שנים סמוך לפטירתה, הרי שלא בא בגדר דייר ממשיך, מחמת בעלותה של המנוחה בדירה שרכשה בסמוך. כיוצא בזה, לא בא הנתבע בגדר זכאי, היות וגם אם התגורר בדירה תקופה של 5 שנים, הרי שבעלותה של אימו המנוחה בדירה הסמוכה, הייתה לו לרועץ בהקשר דנן, והוציאה גם אותו מגדר זכאי. 8) סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי קובע לאמר: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים. ...". ב"כ הנתבע מוּדע להוראות סעיף 3 הנ"ל, אך מבקש להתנות עליהן. שכן, סעיף 5 לחוק קובע כי "אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת השוכר". לטענתו, בהתנהגותה, בשתיקתה ובמעשיה, היתנתה התובעת בפועל על הוראות החוק, ולטובת הנתבע. תביעת הפינוי בנסיבות העניין דנן, כך הטענה, אינה עולה בקנה אחד עם החובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. 9) דומני, כי אין לקבל את טענת הנתבע על רשות שניתנה לו בשתיקה, לגור בדירה. טענתו זו נסתרת, כפי שטוען ב"כ התובעת, מהמכתבים נספחים ג ו- ד לכתב התביעה. גם אילו ניתן היה לראות את הנתבע כבר-רשות, הרי שניתן להפסיקהּ בכל עת. המכתבים שדרשו את הפינוי, ולבטח תביעת הפינוי, ביטלו את הרשות, אילו ניתנה כזו. 10) מצבו הסוציאלי הנטען של הנתבע, אכן קשה. לא דקדקנו בטענותיו בהקשר זה במישור העובדתי מכיוון שהוסכם, כאמור, לגשת היישר לשלב הסיכומים, בלי הוכחות. נניח, איפוא, שפני הדברים הינם אכן כטענותיו של הנתבע. דא עקא, רבים כמותו. צורכי עם ישראל מרובים, והמשאבים דלים. רחמנות יתרה על הנתבע, כמוה כהתאכזרות אל אחרים. ראוי לציין בהקשר זה, את מחדלו של הנתבע, בכך שלא ניסה להביא את עניינו בפני הוועדות המתאימות במשרד הבינוי והשיכון. הנתבע אינו משתף פעולה עם עמידר. לאחר הדיון מיום 26.12.02, שבו הוחלט על הגשת סיכומים בתוך 30 יום, הסכימה התובעת לדחות את מועד הגשת הסיכומים ליום 1.6.03, כדי לאפשר לנתבע לעשות ניסיון אחרון לבדיקת זכאותו. הנתבע לא ניצל הזדמנות זו ולא שיתף פעולה עם התובעת. הדברים מדברים בעד עצמם ולחובתו של הנתבע. 11) אשר לדמי השכירות. הנתבע מחוייב בדמי שימוש ראויים בשיעור של שכר דירה חופשי, מיום פטירתה של אימו, 26.5.01. על פי כתב התביעה מדובר בסך של 14,095.49 ₪. מכיוון שעל פי הסדר דיוני בין הצדדים, הוסכם ביום 26.12.02 על הגשת סיכומים, כאמור, ללא הבאת ראיות, מבקש ב"כ התובעת לאמץ את סכום הכסף הנ"ל. לחילופין, "ובמידה והנתבע סבור כי דמי השימוש הראויים נמוכים מסכום זה, מסכימה התובעת כי יתמנה שמאי מטעם בית המשפט לקבוע את גובה דמי השימוש הראויים וקביעתו תחייב את הצדדים. שכר השמאי ישולם לפי תוצאות השמאות. אם השמאי יקבע סכום גבוה מהסכום שנדרש, ישולם שכ"ט השמאי על ידי הנתבע, ואם הסכום יהיה נמוך מהסכום שנדרש, ישולם שכרו על ידי התובעת" (סעיף 24 לסיכומי התובעת). מנגד, טוען ב"כ הנתבע, כי משלא הובאה חוות דעת שמאי, אין ניתן לבקש עתה חוות דעת שמאי, ו"כל מה שזכאית לו כיום התובעת, הוא לתשלום דמי שכירות סוציאליים" (סעיף 34 לסיכומי הנתבע). 12) אמנם, יש טעם מסויים בהתנגדותו של ב"כ הנתבע למינוי שמאי בשלב הזה. מאידך, היה זה ב"כ הנתבע שהודיע ביום 26.12.02 כי "ביני לבין חברי אין מחלוקת עובדתית", ובהתאם לכך נעשה ההסדר הדיוני. כך שלא יהא זה צודק לפקוד עתה על התובעת את העובדה שלא הוגשה חוות דעת שמאי. עם זאת, כדי שלא לפגוע בנתבע, תועמד בפניו הברירה. אם ירצה, ייפעלו בעלי הדין, על פי הצעתה החילופית הנ"ל של התובעת, והשמאי ימונה על פי תיאום ובהסכמת ב"כ הצדדים; אם לא יודיע הנתבע לתובעת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין על רצונו במתכונת הנ"ל, יהא חייב בתשלום דמי השימוש הראויים, על פי התביעה. 13) סוף דבר: הנתבע איננו דייר מוגן, על פי חוק הגנת הדייר, לא הוא ולא אימו המנוחה; הנתבע איננו דייר ממשיך ואיננו זכאי על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, לא הוא ולא אימו המנוחה, מחמת אותה דירה שרכשה המנוחה, בסמוך לדירה נשוא התביעה; בנסיבות העניין, אין הצדקה להתנות על הוראות חוק הדיור הציבורי לטובת הנתבע. חרף מצבו הכלכלי הקשה הנטען, ישנם רבים כמותו. ניתנה לו הזדמנות חוזרת ונשנית לנסות להוכיח לוועדות המתאימות במשרד הבינוי והשיכון את זכאותו, והוא לא עשה כן. בהימנעות מפינויו, יהא משום העדפתו שלא כדין על פני אחרים. החלטתי, איפוא, לקבל את התביעה, ולהורות לנתבע לפנות את דירת עמידר נשוא התביעה, ולהחזירהּ לעמידר כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. עליו לעשות כן בתוך 30 יום מהיום. כמו כן, על הנתבע לשלם לתובעת 14,095.49 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל (זאת, בכפוף לברירה שניתנה לנתבע בסעיף 12 לעיל). הנתבע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הנתבע 2 לא התייצב, לא הגיש כתב הגנה, הגם שכתב התביעה וההזמנה לדיון, נמסרו לו כדין. פסק הדין, יחייב, איפוא, גם את הנתבע 2. פינוי דייר מוגןפינוי מדירת עמידרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישפינוי