פסק דין (1) בין בעלי הדין, מצרנים, במושב אדרת, נתגלעה מחלוקת על אודות גבולות נחלותיהם (75 ו- 76). (2) התובע טוען לפלישה של הנתבעים אל נחלתו, שתילת דשא ובניית סככה למכוניתם, בלא נטילת רשות ממנו. מודד מטעמו של התובע חישב ומצא כי הנתבעים הסיגו את גבול נחלתו בשטח של כ- 350 מ"ר. התובע עותר להורות על סילוק הסככה ושתילי הדשא מנחלתו ותיקון קו הגבול בין שתי הנחלות על-פי מפת מדידה מטעמו. (3) הנתבעים טוענים להעדר יריבות בשל כך שלתובע אין זכויות בנחלה 75. לחילופין, ובאם יש לתובע זכות כלשהי הרי שזו זכות של בר-רשות, זכות חזקה בלבד, ומכיון שמצב הדברים הנוכחי הולך ונמשך למעלה מ- 30 שנה, הרי שהתביעה התיישנה. הנתבעים טוענים עוד, להסכם שנעשה בינם לבין אביו המנוח של התובע, במסגרתו הועברו לול ובתי אימון מנחלה לנחלה, הוצבה גדר וניטעו עצי זית וגדרות-חי לסימון הגבול בין נחלות בעלי-הדין. (4) תנאי בלעדיו איין לביסוס תביעתו של התובע, הוא הוכחת זכויותיו בנחלה 75. פעם ופעמיים נשאל התובע על כך בחקירתו, אך לא היה בפיו מענה להניח את הדעת (עמוד 2 שורות 12-9; 32-30). למעשה, על ארבעה מסמכים אלה, מבקש התובע לבסס את טענתו בדבר זכויותיו בנחלה: (א) צו ירושת אימו המנוחה אסתר דדון ז"ל, שנפטרה לבית עולמה ביום 29.12.91; (ב) צו ירושת אביו המנוח אלי דדון ז"ל, שנפטר לבית עולמו ביום 20.2.92; (ג) מזכר (נספח א' לכתב התביעה) שכותרתו "אישור קבלת חבר", נחתם בחתימת-ידו של מאן דהוא ובחותמת האגודה, ועל-פי תוכנו נועד לאשר כי התובע הינו חבר המושב אדרת בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מיום 21.10.94; (ד) מכתבו מיום 14.11.96 של ב"כ התובע, עו"ד ארמון אברג'יל אל הנתבע, ובו "דרישה לתיקון קו הגבול בין המגרשים של משקים מס' 76 ו- 75". (5) למעשה אין עוררין על כך שהורי התובע היו בני-רשות בלבד. ככאלה, לא היו חריגים: "המציאות העגומה היא שבמרבית המושבים טרם נרשמה זכות החכירה, וזכותו של החבר, בינתיים, היא של בר-רשות" [ס' אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (3) (תשמ"ד-1983) 469, 486]. לבטח אינני ראשון - חוששני כי גם לא אחרון - להתריע על מצב שבו רבים וטובים משקיעים הון ואון משך שנים רבות; מפתחים ציפייה לזכוּת - משפטית - איתנה בקרקע; ולבסוף מוצאים את עצמם מוגבלים ביותר בהעברת זכותם - זכות בר-רשות, שהיא זכות אישית - בירושה , או בדרך אחרת: "אם למתיישבים רק זכות של בני-רשות, הרי לא הייתה להם 'זכות במקרקעין', אף אם למעשה מוכנים המוסדות המיישבים ובעלי הקרקע להשאיר את יחידת המשק לצמיתות בידיהם או בידי חליפיהם" [ע"א 340/76 גרד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לא (1) 785, 787; ע"א 726,7/86 מנהל מס שבח מקרקעין י-ם נ' מחסרי, פ"ד מג (2) 95]. פרופ' י' ויסמן עמד על כך ש"מעמדו של חבר משק במושב, מבחינה משפטית, רעוע הרבה יותר ממה שתכננו בעבר מניחי עקרונות היסוד למדיניות הקרקעית" [י' ויסמן, דיני קניין (חלק כללי) (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ג-1993),252-251); לביקורתו של בית המשפט העליון, ראו: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה (1) 477]. (6) התובע לא הציג בפנינו "חוזה מרובע" (שהצדדים לו הם: מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות, המושב והחבר), לא "חוזה משולש" (שהצדדים לו הם: מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות והמושב, והמתיישב חותם על הצהרה כי הוא בר-רשות); ולא חוזה או מסמך אחר להוכחת זכויותיו בקרקע, אלא רק, כאמור, את המסמכים הנ"ל [השוו: ע"א 3836/93 עמוס ברמלי נ' דוד ברמלי, פ"ד נ (3) 868]. יכול אומנם כי לתובע זכויות בכוח בנחלה 75, אך אלה אינן קיימות - לפחות לעת הזאת - בפועל. משלא הועברו זכויות הוריו המנוחים של התובע, אליו, כדין, הרי שאין לתובע מעמד משפטי כבעל זכויות בנחלה 75; דין תביעתו, איפוא, להידחות. (7) בשולי הדברים, ואולי זהו עיקרם: רבות ניסינו, וב"כ הצדדים שקדו על מלאכתם בעניין זה גם בביקור במקום ובהשתדלויות נוספות, ליישב את המחלוקת בדרך מוסכמת. אף נחתם הסכם-גישור בין בעלי-הדין, עד שבוטל, על-ידי שני הצדדים. כשלעצמי, דומני, היה זה הסכם סביר אשר הלם את נסיבות העניין. כדאי לשוב ולשקול עשיית הסכם שכזה, או בדומה. סוף סוף בשכנים ותיקים בני אותו מושב עסקינן, ולא זו אף זו - התובע והנתבע הינם בני-דודים; הכל נשאר - ויישאר - במשפחה. (8) התובענה נדחית. התובע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. מושבים נחלות ומשקיםפלישה למקרקעין