פסק-דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהנכס הידוע כחלקה 332 בגוש 6130, חלקה 657 בגוש 6134 וחלקה 500 בגוש 6134 [להלן: "הנכס"], ולחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים מיום החזקתם בנכס ועד למועד הפינוי בפועל של הנכס. 2. המסכת העובדתית: א. התובע הוא נציגם החוקי של המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. מדינת ישראל ורשות פיתוח הינם הבעלים של הנכס. (נסחי רישום מקרקעין צורפו נספחים א1 -א3 לת/1]. ב. הנכס הוא מקרקעי ישראל כמשמעותו בחוק יסוד : קרקעי ישראל. ג. הנתבעים מחזיקים בנכס. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובע: א. הנתבעים תפסו חזקה בנכס לפי הקטע שמסומן באדום בתרשים שצורף נספח א' לת/2, ומחזיקים בו שלא כדין וללא רשות התובע וללא הסכמתו. ב. הנתבע 1 בנה ו/או מחזיק בנכס מבנה מגורים. הנתבעים 2,3 מחזיקים בנכס בית מלאכה למוצרי חשמל. הנתבעים 4,5 מחזיקים בנכס מבנה מגורים. הקמת המבנים והחזקות בהם הינם ללא רשותו של התובע וללא הסכמתו ומעשיהם של הנתבעים מהווים הסגת גבול במקרקעי המדינה. ג. כל רשות באם ניתנה לנתבעים מתבטלת בזאת על ידי עצם הגשת כתב התביעה. ד. אשר על כן, יתבקש ביהמ"ש לחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהנכס ולשלם לתובע דמי שימוש ראויים מיום החזקתם בנכס ועד לפינוי בפועל של הנכס. טיעוני הנתבעים: א. יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה. ב. הנתבעים מאשרים כי הם ובני משפחה אחרים החזיקו ומחזיקים במשך עשרות שנים ברציפות בקרקע ובמבנים המצויים בסמוך לרח' משה דיין 60 ת"א. כבר בסוף שנת 1948, התיישבו בשטח משפחות יהודים אשר עלו ארצה מסוריה וזאת בידיעת ובהסמכת השלטונות. ג. בתקופת יישוב השטח היה האזור מנותק ממרכז הישוב בת"א, חסר כל תשתית ראויה למגורים וללא אספקת שירותים חיוניים כגון מים וחשמל. במשך הזמן הנתבעים, הוריהם, בני משפחתם ותושבים אחרים פיתחו ועיבדו את השטח והשקיעו בו את רוב כספם. כיום השטח והמבנים מהווים מקום ישוב פורח מרווח ומשגשג. ד. הנתבעים הינם ברי רשות בשטח, רשות זו אינה ניתנת לביטול והינה בלתי הדירה. 4. המסכת הדיונית: א. כב' השופט קרניאלי החל בשמיעת תיק זה. ביום 08.09.97 החלפתי את כב' השופט קרניאלי בשמיעת התיק. ב. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1 , מר אהוד גבריאלי נחקר על תצהירו ת/1. עת/2 , מר דב הנדל נחקר על חוו"ד ת/3. כן הוגשו: תצהירו של מר ויקטור לוזון ת/2 פרוטוקול חקירת מר בנדל בתיק 38583/96 סומן ת/3א' מטעם הנתבעים: עה/1, מר מרדכי היב נחקר על תצהירו נ/3. כן הוגשו: פרוטוקול חקירה בת.א. 38583/96 סומן נ/1. פרוטוקול חקירה בת.א. 97954/96 סומן נ/2. תצהיר של מר יעקב סעד סומן נ/4. תעודת עובד ציבור 1 סומנה נ/5. תעודת עובד ציבור 2 סומנה נ/6. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה לפינוי ויש לדחות את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. להלן נימוקי להכרעתי זו: 6. הסגת גבול: א. מקור העילה: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סע' 29 לפק' הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין הינה כניסה למקרקעין שלא כדין". ב. נטל הראיה: סע' 30 לפק' הנזיקין קובע על כתפי מי מונח נטל הראיה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". לאמור, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי של הנכס ואז יעבור הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול. במקרה דנן, הוכיח התובע את בעלותו בנכס באמצעות נסחי רישום המקרקעין שצורפו נספחים א1 - א3 לת/1. הוכח לי כי המקרקעין בהם מצוי הנכס עברו הליכי הסדר בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט 1969, ולכן רישום המקרקעין כפי שהוצג על ידי התובע מהווה ראיה חותכת לתוכנו בהתאם לאמור בסעיף 125 [א] לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. משמע, כעת עובר הנטל על הנתבעים להוכיח את זכויותיהם בנכס וכי הם מחזיקים בו כדין. 7. דיון בטענות ההתיישנות: בטרם ידונו זכויות הנתבעים בנכס יש ליתן את הדעת לטענת ההתיישנות לה טוענים הנתבעים. טוען ב"כ הנתבעים המלומד כי אין עוררין על כי הנתבעים מחזיקים בנכס מאז 1951. מכאן שהנתבעים הינם לכל הפחות "ברי רשות" בנכס. חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 [להלן: "חוק המקרקעין"] קבע רשימה סגורה של זכויות במקרקעין. "בר רשות" אינו חלק מהרשימה זו. מכאן מסיק ב"כ הנתבעים כי הוראת סעיף 159 [ב] לחוק המקרקעין אינה חלה, שהרי הסעיף הנ"ל מבטל את ההתיישנות לגבי זכות במקרקעין ולפיכך, אנו מצויים במסגרתו של חוק ההתיישנות, תשי"ח -1958, הקובע תקופות התיישנות בתביעות בעניין מקרקעין של 15 שנה ואם מדובר במקרקעין מוסדרים - 25 שנה ועל כן התיישנה התביעה. סבורני כי אין לקבל טענה זו. מנהל מקרקעי ישראל הוא נציגה של מדינת ישראל ורשות הפיתוח שהן הבעלים הרשום של הנכס, מכאן שהתביעה הינה תביעה למימוש זכות הבעלות ועל כן לקיום זכות במקרקעין מוסדרים בהתאם לסעיף 159[ב] לחוק המקרקעין] [ראה לעניין זה ת"א[ת"א] 27915/83 רשות הפיתוח נ' דפני פ"מ תשנ"א [ג], עמ' 202, 217]. על מנת שתעמוד לנתבעים טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סעיף 159[ב] הנ"ל צריך שיתקיימו 2 תנאים מצטברים הבאים: [1] כי לפי הדין הקובע לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין היו הנתבעים זכאים לטעון טענת התיישנות. [2] שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו ב - 01.01.1970. הדין החל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות תביעה במקרקעין שעברו הסדר מתיישנת כעבור 25 שנה. לפיכך, אף אם אכן מחזיקים הנתבעים בנכס מאז 1951 הרי שממועד זה ועד ליום 01.01.70, חלפו רק כ - 19 שנים, באופן שתקופת ההתיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לא חלפה בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין. לפיכך, יש להחיל את הרישא של סעיף 159[ב] לחוק המקרקעין לפיו אין התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים ומכאן שדין טענת ההתיישנות להדחות. הנה כי כן, נדחתה טענתם של הנתבעים בדבר התיישנות וכעת על בית המשפט לדון מהן זכויותיהם של הנתבעים בנכס והאם עומדים הם בנטל הנדרש להוכיח כי מחזיקים הם בנכס כדין. זכויות הנתבעים בנכס: ב"כ הנתבעים מתאר בכתב הגנתו כיצד הגיעו הנתבעים ומשפחתם לנכס, עוד בתחילת 1951, כאשר האזור היה מנותק ממרכז הישוב בתל אביב, חסר כל תשתית ראויה למגורים, הנתבעים ומשפחתם הקימו בנכס בתי מגורים וכן מסגריה כמקור פרנסה והכל בידיעת ובהסכמת השלטונות, כשבנסיבות אלו הם ברי רשות בנכס וכי רשות זו לטענת ב"כ הנתבעים, אינה ניתנת לביטול והינה בלתי הדירה. 8. בר רשות - מבוא: אכן גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד על קיומו של רשיון במקרקעין וזאת מתוך התנהגותו של בעל המקרקעין. פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין" קובעת כך: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית כאקט של רצון טוב או תילמד משתיקתו ואי מחאתו להחזיקם או לשימוש עושה אחר בנכס [רשות גרידא]...".". [ראה נ. זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב, 1995 עמ' 30]. בנסיבות המקרה דנן , ברור כי אין אנו עוסקים ברשות חוזית [בהעדר כל חוזה כתוב], כי אם ביצירת רשות מכוחו של השתק - כפי שנקבע בפסיקה: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין , שממנה ניתן להסיק שהסכימו, בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם.... העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים, פ"ד ל"ט[2], 337 וכן ראה ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פ"ד ל"ט[3], 693]. פרופ' זלצמן במאמרה הנ"ל הוסיפה וקבעה כך: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין אלא בהסכמה הנלמדת ממחדל של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את המעשה העוולה למעשה ברשות". [פרופ' זלצמן לעיל עמ' 56, 57]. לפיכך, מקבל אני את טענת ב"כ הנתבעים כי יש לקבוע כי הנתבעים מחזיקים בנכס לאחר שנתנה להם רשות מכללא מאת התובע ויש לראותם כברי רשות בנכס. 9. זכויות הנתבעים כברי רשות: א. רשות המקרקעין או רשיון במקרקעין אשר נלמדים מתוך הסכמה שבשתיקה , ניתן ללא כל תמורה מצד הנתבעים - כפי שהעיד הנתבע 1: "ש. יש ברשותכם הסכם הנותן לכם רשות לשבת במקום? ת. אף אחד לא פנה אלינו. מה שידוע לי מתוך שיחות והסברים של ההורים, הביאו אותנו לשם. היה מישהו שפעל להושיב אותנו שם". [עמ' 17 לפרוטוקול]. מכאן שעוסקים אנו ב"רשות חינם", ובכגון דא מקובלני כי: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט פ"ד ה[1], 479]. ב. רשות חינם - הדירה או שאינה הדירה? טוען ב"כ הנתבעים כי המקרה שלפנינו מצדיק שלא לבטל את הרשיון, מאחר והנתבעים הופנו למקרקעין על ידי רשויות המדינה ומחזיקים בו משנת 1951. ואף השקיעו בנכס את רוב כספם. אכן, ניתן להכיר בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין, מכוחה של רשות גרידא הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין. אלא שהפעלתו של השתק מחייבת לבחון את מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים לא רק במשקפי הדין הפורמלי אלא גם על פי שיקולים של צדק. הפעלתו של השתק בנסיבות דנן, תיתן הכרה משפטית ליחסי הרשות שנוצרו. בכוחו של השתק הקנייני ליצור מערכת יחסים משפטית בין הצדדים המבוססת על הזכות מכח הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל הנתבעים בהסכמתו שבשתיקה. [ראה למשל, ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד ט,ז 2901, 2905]. ג. אלא שבמקרה דנן, נראה לי שהציפייה שנוצרה יכולה להיות אך רק לקבלת רשות מגורים או רשות שימוש בנכס מאחר ובר רשות מכוחה של רשות גרידא מודע לכך שהוא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין , אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפייה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד. [ראה לעניין זה ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כ"ז[1], 533 וכן פרופ' נ. זלצמן לעיל עמ' 29]. דיון ומסקנות : אין אני מוצא לנכון לאכוף המשך קיומם של יחסי הרשות על התובע. אכיפת יחסי הרשות על התובע נוגדת את האמור במפורש בסעיף 161 לחוק המקרקעין הקובע כך : "שלילת זכויות שביושר; מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" והרי זכותם של הנתבעים כברי רשות בנכס היא זכות שביושר, כטענת ב"כ הנתבעים, זכות אשר נשללת מפורשות בחוק המקרקעין. מכאן שהרשות שניתנה לנתבעים היא רשות חינם הדירה. וככזו היא ניתנת לביטול בכל עת: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעל לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה ובעל המקרקעין יכול לבטל רשות זו בכל עת" [ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א [3] , 439]. וכן : "כבר ראינו כי דעת רוב השופטים היא שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת בתביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה ...". [ע"א 30/77 טבוליצקי נ. בית כנסת ובית מדרש החסידית, פ"ד ל"א [3] , 248]. מכאן שהרשות שניתנה לנתבעים והעניקה להם הגנה מפני הסגת גבול, הסתיימה עם הגשת תביעה זו ומשבוטלה הרשות, הרי שמדובר בהסגת גבול ועל הנתבעים לפנות את הנכס. 10. השקעות הנתבעים בנכס: לעניין תוצאתו של ביטול הרשות להמשיך ולהחזיק בנכס, יפים דבריה של פרופ' זלצמן במאמרה הנ"ל: "בית המשפט רשאי משיקולים של צדק ... להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס לפי ערכן הריאלי במועד הביטול או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו". [פרופ' זלצמן לעיל עמ' 32]. שיקול הדעת המסור לבית המשפט מכוון ליתן פתרון צודק בנסיבותיו של מקרה בו השקיעו הנתבעים כספים להשבחת הנכס, בשיפוצו ואחזקתו. מן הראוי במקרה מהסוג שלפנינו שהנתבעים יזכו לפיצוי נאות בגין השקעתם בנכס אלא שהנתבעים לא מצאו לנכון להמציא חוות דעת כלשהי לעניין הערך הכספי של השקעתם בנכס ולעניין גובה הנזק שיגרם להם במידה ויפונו מן הנכס. כל שיש בפנינו הוא עדותו של הנתבע 1 אשר הצהיר כך: "מאז התיישבנו במקום ועד היום השקענו אני ומשפחתי את כל כספינו בבניית תוספת לבתים, שיפוצים, חיזוקים, עיבוד הקרקע ונטיעתה וכן הסדרנו דרכי גישה, קווי ביוב וכיוצא באלה שיפורים. בכספים שהושקעו על ידינו יכולנו לרכוש בזמנו ללא קושי דירות אחרות בתל אביב". [סעיף 5 לנ/7]. בהעדר הערכה כלשהי של גובה הפיצוי הנדרש, הגם שב"כ הנתבעים טען לפיצוי שכזה רק כבדרך אגב בסעיף 21 לסיכומיו, מנוע אני מליתן לנתבעים סעד של פיצוי כספי אולם בנסיבות המקרה שוכנעתי כי יש להתחשב בנתבעים בעניין קציבת המועד לפינוי ובעניין הוצאות המשפט. 11. דמי שימוש ראויים: כבר קבענו לעיל כי הנתבעים הינם ברי רשות חינם בנכס כאשר הרשיון שניתן להם להחזיק ולהשתמש בנכס הוא רשיון חינם וללא תמורה. משמעותו של רשיון חינם וללא תמורה, במקרה דנן, הוא כי התובע הסכים בשתיקתו לשהיית הנתבעים בנכס ללא תמורה, מצדם של הנתבעים ומכאן שמנוע הוא מלדרוש דמי שימוש ראויים בגין הנכס עד ליום הגשת התביעה. על כן, אינני סבור שיש מקום לחייב את הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים. 12. לאור האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהנכס הידוע כחלקה 332 בגוש כ6130, חלקה 657 בגוש 6134 וחלקה 500 בגוש 6134 כמסומן באדום בתרשים הנספח לת/2, ולהחזרתו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 10.03.02 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. אני דוחה את התביעה לדמי שימוש ראויים. ד. אין צו להוצאות. קרן קיימת לישראלתביעת פינויפינוי