החלטה התביעה שבפניי הוגשה על ידי התובע ביום 22.4.07 ומהותה תשלום תגמולי ביטוח בגין נכות בהתאם לפוליסת ביטוח חיים שהוצאה לתובע על ידי הנתבעת. ביום 23.8.07 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת הנתבעת תקופת ההתיישנות החלה על תביעות שעניינן חוזה ביטוח כדוגמת התביעה שבנדון נבדקת בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981 (להלן : "החוק") הקובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לטענת הנתבעת מאחר וממועד אירועו של "מקרה הביטוח" עברו מעל לארבע שנים הרי שעברה התקופה בה ניתן להגיש תביעה בגין המקרה הנדון ומכאן בקשתה לדחייה על הסף. העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואשר רלוונטיות לבקשה הנדונה: התביעה הוגשה על ידי התובע ביום 22.4.07. אירוע התאונה אירע ביום 19.8.02. (להלן: "התאונה"). ביום 16.5.06 קבעה הוועדה הרפועית של המל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה המתאונ המחלוקת שבין הצדדים הינה האם המועד הקובע לצורך קביעת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הינו ה-19.8.02 מועד קרות התאונה או המועד הקובע הוא ה-16.5.06 המועד בו קבע המל"ל את אחוזי הנכות לצמיתות של התובע. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסעיף הקובע לענין זה הוא סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח אשר על פיו תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים. השאלה השנוייה במחלוקת הינה למה התכוון המחוקק במונח "מקרה הביטוח". הנתבעת טוענת שכוונת המחוקק הינה "מקרה התאונה" אשר בגינה נתבעים התגמולים, בעוד התובע טוען ש"מקרה הביטוח" נקבע לפי המועד בו התגבש הנזק הניטען . במקרה הנדון התאונה כאמור אירעה ביום 19.8.02 בעוד לטענת התובע הנזק התגבש רק ביום 15.6.06 , לאחר שהמל"ל קבע את אחוזי הנכות לצמיתות הנובעים מנזקי מהתאונה. מחלוקת זו שבין הצדדים חוזרת ועולה בפסיקה והצדדים בסיכומיהם אכן ציינו אסמכתאות רבות. ההלכה בענין זה נקבעה באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים על ידי כבוד המשנה לנשיא השופט שלמה לוין ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (מאתר נבו) (להלן:"הלכת צפריר") "הערכאות שקדמו לי קבעו שלענין התיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, (להלן: "החוק"), מונים את תקופתה מיום אירוע התאונה שהוא "מקרה הביטוח" ולא מיום החלטתו של המוסד לביטוח לאומי הקבועת למבקש נכות צמיתה..................אין חולקים על כך שהתאונה גרמה למבקש נכות צמיתה אך לענין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה". התובע בסיכומיו מפנה לע"א 1105/01 (מחוזי ת"א) אמיתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ בו נקבע כי המועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות. התובע מצטט מפסק דינה של כבוד השופטת קובו הקובעת כ "בביטוח נכות צמיתה, להבדיל מ"נזק" היא מצב סופי ולא מצב מתפתח. על כן , כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה, אין לדבר על "מקרה ביטוח" לפי גישה זו מירוץ ההתיישנות נקבע לפי המועד בו נקבעת הנכות הצמיתה. לדעתה של כבוד השופטת קובו קביעתה זו אינה נוגדת את הלכת "צפריר" בע"א (חיפה) 1952 - משה אורגד נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2007(1) 4892 התייחס כבוד השופט ברלינר לסוגיה זו החוזרת ועולה בפני בתי המשפט. לענין קביעת מירוץ ההתיישנות על פי המועד בו נקבעו אחוזי הנכות לצמיתות על ידי המל"ל קובע השופט ברלינר: "לכאורה יכול המערער לטעון כי כל עוד לא נקבעה דרגת הנכות "נעלמה" ממנו עובדה רלוונטית להוכחת זכותו. טענה זו אך היא אינה יכולה להועיל למערער, שכן העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לו לכל המאוחר כאשר פנה למוסד לביטוח לאומי. מכל מקום מבחן הידיעה אינו מבחן סובייקטיבי, ועל כן ברי כי התובע יכול היה לברר ולהמציא חוות דעת על נכותו עוד בטרם קיבל את החלטת הוועדה הרפואית". ישנן גישות שונות ,כפי שעולה מהמקובץ, בפסיקה, אך כבוד המשנה לנשיא שלמה לוין בדחותו בקשת רשות ערעור (בר"ע 1395/00) בנדון קבע הלכה ברורה ואשר על פיה מירוץ ההתיישנות נקבע לפי מועד קרות התאונה. האמור בסיפא לפסק דינו של כבוד השופט ברלינר מהווה פתרון למקרים בהם עדיין לא נקבעו אחוזי נכות לצמיתות ע"י המל"ל ותקופת שלושת השנים עומדת להסתיים. כמו כן זכאי כל תובע להגיש תביעתו בנסיבות המתאימות, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך יש להתייחס לכך באופן מפורט וברור, דבר שלא נעשה במקרה הנדון. במקרה הנדון אף הפניה הראשונה לחברת הביטוח בהתייחס לתגמולים בגין נכות לצמיתות, נעשתה לאחר תום מועד ההתיישנות. לאור האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה ודוחה את התביעה על הסף. בנסיבות אינני קובעת צו להוצאות. הדיון הקבוע ליום 18.12.07 - בטל. התיישנות תביעות ביטוחביטוח חייםהתיישנות