פסק - דין רכב שנגנב בעת שבעליו שהה בסמוך לו, כאשר הרכב מותנע והמפתח בתוך מתג ההתנעה- האם נחשב כרכב "מאוייש" לצורך תחולתו של סייג לכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה ? בשאלה זו עוסק פסק הדין. 1. המחלוקת התובעת היתה, במועד הרלבנטי לתביעה, הבעלים של רכב מסוג טויוטה יאריס, שנת ייצור 2001, מ.ר 64-340-10 (להלן: "הרכב" או "המכונית"), אשר בוטח בביטוח רכב מקיף אצל הנתבעת, על-פי פוליסה מס' 501302-17-7-104 (להלן: "הפוליסה"). ביום 26/10/04 עצרה התובעת את רכבה בתחנת הדלק שברחוב המלך דוד בירושלים, על מנת למלא אויר בצמיגי הרכב. בעת שרכנה התובעת ליד הגלגל הימני הקדמי של הרכב , ובעודה עסוקה בניפוח הצמיג, נכנס מאן דהוא לרכב - אשר נותר מותנע כשמפתחותיו בתוך מתג ההתנעה - ופתח עמו במנוסה. התובעת דלקה אחר הגנב והצליחה לחסום בגופה את חזית הרכב, אך הלה "עקף" אותה, תוך שהוא משנה את כוון נסיעתו, ונמלט מן המקום. אין חולק כי הרכב נגנב. התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה, אך דרישתה נדחתה ע"י האחרונה, מן הטעם שלא עמדה בתנאי המיגון הקבועים בפוליסה. לטענת הנתבעת, הותרת הרכב ע"י התובעת כשהמפתחות בתוך מתג התנעה, כשמנוע הרכב פועל, וללא שהופעלה מערכת המיגון של הרכב (ה"אימובילייזר") - עומדת בניגוד לתנאי המוקדם שנקבע בפוליסה לכיסוי אירוע של גניבה: "הוצאת מפתחות הרכב מהרכב כל אימת שהרכב אינו מאוייש" (ע' 1 פס' אחרונה לפוליסה, נספח א' לכתב התביעה) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). אין מחלוקת בין בעלי הדין באשר לנסיבות אירוע הגניבה, ומשכך נקבע התיק לסיכומים, ללא שמיעת ראיות. העובדות המוסכמות , כפי שנוסחו ע"י ב"כ בעלי הדין בישיבת קד"מ מיום 06/06/05 הן, כדלקמן: 1. התובעת יצאה מהרכב, כשמנועו פועל והמפתח במתנע, לצורך ניפוח אוויר בגלגל ימני קדמי, עסקה בפועל בניפוח הגלגל כשהיא מתכופפת לידו ופניה אליו, ותוך כדי כך ראתה שהרכב נוסע לאחור. ניסתה לחסום דרך הרכב אך הרכב עקף אותה ונמלט. 2. ערך הרכב ביום האירוע (26/10/04) הוא 69,000 ₪ " . (ע' 1 ש' 18- ע' 2 ש' 3) . הפלוגתא היחידה, העומדת על הפרק, הינה אם כן משפטית גרידא, ועניינה בשאלה: האם בעת אירוע הגניבה היה הרכב "בלתי מאוייש" כמשמעות מונח זה בתנאי החוזי שבפוליסה ? 2. דיון והכרעה הן ב"כ התובעת והן ב"כ הנתבעת מסכימים, כי המשמעות שיש ליתן למונח "מאוייש" בהקשר של הסייג הביטוחי הנ"ל- רחבה מהמשמעות הרגילה של המונח "איוש", ואיננה מצומצמת אך ורק לנוכחותו הפיסית של הנהג המבוטח בתוך הרכב עצמו . מסיכומיהם של ב"כ בעלי-הדין עולה, כי הם אינם חלוקים, למעשה, גם באשר למבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בדבר היות הרכב "מאוייש", וכי המחלוקת מתמקדת ביישומם של מבחנים אלו הלכה למעשה במקרה דנן. ואמנם, שניהם ציטטו בסיכומיהם בהרחבה את הכללים שהותוו בסוגיה זו בע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 156/96 אשר חנן ואח' נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ ואח' (מיום 25/09/97- לא פורסם) כאשר כל צד מוצא בהם תימוכין לעמדתו הוא: באותו ענין דובר במבוטח, אשר נסע לפגישת עסקים עם סוחר מקומי בתוככי העיר עזה, ובעודו משוחח עם הסוחר במרחק של כשני מטרים מרכבו (אשר נותר כשמפתחותיו בתוך מתג ההפעלה והמנוע פועל) - נגנב הרכב ע"י אלמוני. בפרשו את משמעות המונח "מאוייש" שבפוליסה, קבע בית המשפט, כי : "יש לבחון כל מצב לגופו ולראות האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז ייחשב הרכב כמאוייש , גם אם אין הוא נמצא פיסית ברכב. לעומת זאת, מצבים אחרים, שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב - אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב- יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה ולנעול הדלתות , שכן לא נוכל לראות ברכב כ"מאויש"... קו הגבול לשם הבנה מתי יציאה מהרכב תיחשב כדורשת הפעלת האזעקה ומתי לא, אינו ברור ואין לקבוע מסגרת נוקשה של מקרים . ראוי לפעול ע"פ דוקטורינת "הצפיות הסבירה" כמתואר לעיל ועל-פי נסיון החיים" (פסק הדין צורף כנספח ב' לסיכומי התובעת) . בנסיבות אותו מקרה פסק בית המשפט, כי יש לראות את הרכב כרכב שהיה "מאוייש" בעת אירוע הגניבה, ומשכך לא היה המבוטח צריך להפעיל את אמצעי המיגון ברכב, על מנת לזכות בפיצוי לפי פוליסת הביטוח. בהסתמך על פסיקה זו, טוען ב"כ התובעת, כי המקרה דנן - עומד בכל המבחנים שנקבעו בפסיקה כדי שהרכב ייחשב כ"מאוייש", קרי: הימצאות התובעת בסמוך לרכב, קיומו של קשר-עין בינה לבין הרכב ואפשרות של שליטה מצדה בנעשה ברכב. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי התובעת , אשר היתה רכונה על הגלגל הימני הקדמי של הרכב , כשמבטה מופנה מטה לכוון הצמיג- לא קיימה כל קשר עין עם הנעשה במכונית, ואף לא היתה לה כל אפשרות מעשית לשלוט ברכב בעת הצורך. והא ראיה: התובעת כלל לא הבחינה בגנב (או אפילו בצלליתו), שנכנס חרש לרכב , ורק נסיעתו הפתאומית של הרכב אחורנית, החריד את מחשבתה של התובעת אל הגילוי שרכבה נגנב . לתובעת לא היתה , לדברי הנתבעת , כל יכולת ממשית לשלוט בנעשה ברכב, שכן כדי להגיע לתא הנהג היה עליה להקיף את הרכב - מרחק של 5-6 מטרים מהמקום בו עמדה . בנסיבות אלו , טוענת הנתבעת, אין לומר כי הרכב היה "מאוייש" בעת אירוע הגניבה, ולפיכך - חובה היה על התובעת להפעיל את מערכת המיגון של הרכב כתנאי לקבלת תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. עסקינן בסוגיה פרשנית המוכרעת, מטבע הדברים, על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו. הדבר נכון, ביתר שאת בענייננו, בו תוכנם של מבחני ההכרעה עצמם - מבחני "הצפיוּת הסבירה" ו"נסיון החיים" - נוצק בהתאם למציאות העובדתית המגוונת, הלובשת צורה ופושטת צורה ממקרה למקרה... . מאחר ואין כמו אוסף המקרים הלקוחים מהחיים, על מנת ללמד מהו "נסיון החיים" ומהי התנהגות "צפויה וסבירה" של מבוטח בסיטואציה כגון דא- מן הראוי, אפוא, לסקור בקצרה, ולו חלק מאותם מקרים, אשר שימשו בסיס להפעלת המבחנים הללו. ואפתח דווקא במקרים, בהם נקבע בפסיקה, כי שהותו של הנהג-המבוטח מחוץ לרכב, בעת אירוע הגניבה - לא עלתה כדי "איושו" של הרכב: בת"א (שלום-כפר-סבא) 6543/93 עבדאללה עארף סלאמה נ' הפניקס הישראלי בע"מ (מיום 01/08/94) , אליו הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו - דובר במבוטח, אשר נכנס למשך מספר דקות, לתוך בית בו ביצע אותה עת עבודות ברזלנות, ובעודו משוחח עם מנהל העבודה בתוך הבית - מרחק של 8 מטר מהרכב - נכנס הגנב לרכב ונמלט עם המכונית. התביעה לתשלום תגמולי הביטוח נדחתה בנימוק, שלא נשמר קשר-עין בין המבוטח לבין הרכב . במקרה אחר, דובר במחלק עיתונים, אשר ירד מהרכב על מנת להכניס עיתון לתוך תיבת הדואר, כשהוא מותיר את מנוע הרכב פועל, את המפתחות במתג ההפעלה ואת דלת הנהג פתוחה, ובעודו עומד ליד תיבת הדואר, מרחק של 10-20 מטר מהרכב, כאשר גבו לרכב - נכנס אלמוני לרכב ונמלט עמו. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש בנימוק, שהנהג "לא היה סמוך לרכב כך שהיה ברור שהוא תחת פיקוחו. לנהג לא היה קשר עין עם הרכב ולא היתה לו כל אפשרות, אף לא תיאורטית, לשלוט ברכב" (כב' השופטת י' שבח ת"א (שלום-תל אביב-יפו) 29987/97 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (מיום 08/12/04- לא פורסם, צורף כנספח ג' לסיכומי התובעת) . סיטואציה דומה נדונה בת"א (שלום-חיפה) 1764/04 פיין אלי ואח' נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ , שם נגנב הרכב, לאחר שהתובע החנה אותו בסמוך למרכז חלוקת דואר, וניגש לפתוח את תיבת הדואר שלו, כשהוא משאיר את הרכב פתוח ומפתחותיו בתוך מתג ההתנעה. גם כאן, נפסק שהרכב לא היה "מאוייש", שכן "לא נשמר קשר עין מתמיד עם הרכב בכל פרק הזמן שמיציאת התובע מהרכב ועד לגניבתו ... התובע פשוט לא יכול לשמור על קשר עין אלא אם הלך הוא לאחור מהרכב לכוון תיבת הדואר ואם החליף את חוש הראיה בחוש המישוש כאשר היה צריך לזהות את התיבה שלו.. הכל בתנאי ראות לקויה" (כב' הרשם א' שדה, פס' ו3 לפסק הדין מיום 08/12/04, צורף כנספח ו' לסיכומי הנתבעת). באופן דומה נפסק בשני מקרים נוספים: במקרה הראשון, עצר התובע- המבוטח את רכבו בסמוך לפיצוחיה, ונכנס לתוך החנות על מנת לקנות גרעינים, כשהוא מותיר את מנוע הרכב פועל ואת המפתחות במתג ההתנעה. בעת ששהה התובע בתוך החנות, ללא שנתקיים קשר-עין או מגע פיסי בינו לבין הרכב - נגנב הרכב (ת"א (שלום-תל אביב- יפו) 77520/97 לופטינסקי מרק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , מיום 07/05/00 פורסם באתר המשפטי "נבו"). במקרה השני, עצר התובע את רכבו בתחנת דלק וירד מהרכב על מנת להתקשר לאשתו ולקנות סיגריות, במרחק של כ-6 מטרים מהרכב, ובמהלך היעדרותו זו מהרכב , אשר ארכה כ-5 דקות - נגנב הרכב (ת"א (שלום-אשקלון) 3154/97 פולונסקי לאוניד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 18/04/99, פורסם באתר המשפטי "נבו"). מול המקרים הללו, קיימת שורה של מקרים, בהם נפסק כי הרכב נחשב כ"מאוייש" במשמעות מונח זה בפוליסה, הואיל ונשמר קשר עין בין הנהג-המבוטח לבין רכבו, והואיל והיתה לו אפשרות של שליטה בנעשה ברכב , בשל שהייתו בסמוך לרכב. כך למשל נפסק בת"א (שלום-חיפה) 6594/05 דוד ארז ואח' נ' אישי ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ (מיום 22/01/06, פורסם באתר המשפטי "נבו"), בו דובר במבוטחת, אשר עצרה את רכבה על מנת לבדוק פשר הרעשים ששמעה מכוון תא המטען במהלך נסיעתה. כאשר פתחה התובעת את תא המטען, והתכופפה פנימה בנסיון לאתר את מקור הרעשים, נכנס אלמוני למכונית, אשר היתה מותנעת, ונמלט עמה מהמקום. לתוצאה דומה הגיע בית המשפט במקרה נוסף, בו עסקה התובעת בהעמסת עציצים מהמדרכה לתוך רכבה, והרכב נגנב כאשר התובעת עמדה למשך מס' שניות כשגבה מופנה לרכב , כדי לקחת עציץ מהמדרכה (ת"א (שלום-תל אביב-יפו) 94081/00 אדיס מיכאלי נ' ביטוח ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ, מיום 07/10/05, פורסם באתר המשפטי "נבו"). סיטואציה דומה נדונה בת"א (שלום-עפולה) 3396/00 חייל נחשון נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (מיום 31/12/03 , פורסם באתר המשפטי "נבו"), שם יצא התובע מהרכב, לאחר שהשאיר את המפתחות במתנע ואת המנוע דומם, וניגש לשער משתלה סמוכה במרחק של 2-3 מטרים , לשם העמסת שתילים לרכב. בעת שהתכופף כדי להעמיס השתילים הגיח גנב , נכנס לרכב ונמלט עמו. גם כאן נפסק כי הרכב היה "מאוייש" בעת אירוע הגניבה . במקרה אחר, נגנב הרכב בעת שהתובע היה עסוק בהדבקת מודעה על לוח המודעות , ואילו אחיו ישב על מכסה המנוע כשגבו אל מושב הנהג. הגנב נכנס אל תא הנהג והחל במנוסה עם הרכב, תוך שאחי התובע נזרק למדרכה, נחבל והובל לקבלת טיפול רפואי. בית המשפט קבע כי בעת הגניבה היה הרכב "מאויש" , ע"י אחי התובע שישב על מכסה המנוע. אין המדובר אלא במדגם קטן של מקרים, בהם התעוררה השאלה בדבר "איושו" של הרכב, ועוד רבים ומגוונים הם המקרים והתרחישים, שניתן למצוא בין דפי הפסיקה - פרי מציאות, העולה לעתים על כל דמיון. סבורני, כי בחינת המקרה שלפנינו בראי נסיבותיהם העובדתיות של שלל פסקי-הדין הנ"ל, מובילה ללא כל צל של ספק, למסקנה כי המקרה הספציפי דנן נמנה על אותם מקרים, בהם יש לומר שהרכב נגנב בעת שהיה "מאוייש": בעת שנגנב הרכב עסקה התובעת במילוי אויר בגלגל הימני הקדמי שלהרכב. התובעת עמדה ליד הרכב עצמו, תוך קיומו של מגע פיסי בינה לבין הרכב. פניה של התובעת היו מופנות כל העת לכוון הרכב , תוך שהיא שומרת על קשר-עין , ואף על קשר-אוזן רציף בינה לבין הנעשה ברכב. העובדה, כי ברגע הגניבה עצמו, התובעת התכופפה והרכינה את פניה לכוון הגלגל, על מנת למלא בו אויר (כפי שעולה מהעובדות המוסכמות) - אין בה כדי לנתק את קשר העין של התובעת עם הרכב , או את יכולת השליטה הסבירה שלה ברכב. המדובר בשבריר שניה, בו הוסט מבטה של התובעת מהנעשה בצדו השמאלי של הרכב, שבריר שניה אשר נוצל ע"י גנב זריז ובעל-תעוזה, על מנת להתגנב אל מושב הנהג, ולפתוח במנוסה עם הרכב, אשר היה מותנע ומוכן לנסיעה. גם העובדה, כי התובעת עמדה בצדו הימני של הרכב , אין בה, כטענת הנתבעת, כדי להסיק העדר שליטה ופיקוח מצדה על הנעשה ברכב : עניינה של דרישת הה"שליטה" ברכב הוא נוכחות סמוכה של הנהג המבהירה, כי הרכב נמצא תחת פיקוח, וכי לא הופקר: "מידת הפיקוח איננה אמורה להיות 'פיקוח צמוד ומוחלט'- אלא פיקוח סביר" (כב' השופט י' קדמי רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds underwriters thtough Willis Faber Ltd. ואח' , פ"ד נא(5) 865ה ). עצם העובדה, כי תוך רגעים ספורים מרגע שהתעשתה התובעת והבינה שרכבה נגנב- היא כבר הצליחה להיעמד בחזית הרכב ולחסום את מסלול הנסיעה של הגנב, תוך שהיא גורמת לו "לחתוך" את ההגה ולשנות את כוון נסיעתו (כשהוא כמעט ודורס אותה) - היא היא הנותנת, כי לתובעת היתה בעת האירוע, נגישות מלאה לרכב ויכולת מעשית סבירה לשלוט בנעשה בו. ודוק: המבחן שנקבע הוא 'מבחן השליטה' ברכב , ולא 'מבחן המניעה' של אירוע הגניבה. לאמור: נדרשת אפשרות תיאורטית של שליטת המבוטח ברכב , כזו שטמונה בה פוטנציאל של מניעה, ולא שליטה או מניעה בפועל, שהרי אם לא כן- כל אירועי הגניבה נשוא פסקי הדין הנ"ל ממילא לא היו מתרחשים, והתביעות הנ"ל לפי פוליסות הביטוח כלל לא היו באות לעולם! ממה נפשך: ניתן לדמיין סיטואציה, בה המבוטח עומד ליד דלת הנהג עצמה, כאשר מגיח אלמוני מאחור , מתגושש עמו, ומצליח להכריעו ולגנוב את הרכב- האם גם אז ייאמר, כי למבוטח לא היו קשר עין ויכולת שליטה על הנעשה ברכב ?! וודאי שלא. העובדה, כי התובעת עמדה בצדו הימני של הרכב ולא ליד דלת הנהג, אינה מעלה ואינה מורידה, אפוא, לצורך קיומם של שליטה ופיקוח מצדה של התובעת בנעשה ברכב. ויודגש: בכל המקרים הנ"ל, בהם התקבלה בפסיקה הטענה, בדבר היות הרכב "מאויש" - עמד הנהג במרחק של עד עשרות מטרים מהרכב, מה שלא גרע ממסקנת בית במשפט בדבר קיומה של שליטה ברכב. מכח קל וחומר, יש לומר אפוא, כי זהו הדין בענייננו- בו עמדה התובעת צמוד לרכב. מראה התובעת הרוכנת ליד הרכב, כשצינור ניפוח האוויר מחובר לצמיג הרכב ואחוז בידה - הוא מראה המבהיר, חד-משמעית, כי ישנו מישהו המפקח על הרכב והשולט על הנעשה בו, ותרחיש של גניבת הרכב בנסיבות שכאלו, הינו, אפוא, תרחיש הנמצא מחוץ לתחום הצפיות של האדם הסביר. אשר לטענת ב"כ הנתבעת, כי "השארת המפתחות במתג ההתנעה כשהרכב מונע במקום הומה אדם כתחנת דלק במרכז העיר יוצרת את המצב הזמין והנוח ביותר לגניבה. מעין פירצה קוראת לגנב .." (ע' 3 לסיכומי ב"כ הנתבעת) - אין בידי לקבלה. נראה לי , כי העובדה שהגניבה אירעה בעת שהתובעת שהתה בתחום תחנת דלק, במרכזה של עיר הומה, ולא במקום נטוש ומבודד - דווקא מחזקת את המסקנה, כי המדובר בתרחיש בלתי צפוי ובלתי סביר , שאינו מחייב נקיטת אמצעי זהירות של הפעלת מערכת המיגון . בהקשר זה, מצטרף אני, בכל הכבוד, לדברי כב' השופטת ח' פלינר, כי "אדם סביר אינו אמור לצפות כי גנב יגיח במרכז תל אביב ויסכן חיי אדם על מנת לגנוב את רכבו. העלאת רמת הציפיות לדרגה כזו של חרדה, שבה על האדם לקחת בחשבון את התרחישים הגרועים ביותר שעלולים להתרחש, תהפוך את חיינו לקשים מנשוא, ושכרנו יצא בהפסדנו " (ת"א (שלום- תל אביב-יפו) 10138/04 פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ נ' חזין דרור, מיום 04/08/04 פורסם באתר המשפטי "נבו"). ועוד יוער, כי בכל אותם מקרים, בהם נדחתה התביעה לתשלום תגמולי הביטוח, דובר במצב בו הנהג המבוטח התרחק מהרכב, כך שהרכב נותר מחוץ לשדה ראייתו ואף מחוץ לטווח -שמיעתו: כך בענין לופטינסקי נ' מנורה הנ"ל - בו שהה הנהג בעת הגניבה בתוך הפיצוחיה, כך בענין פולונסקי נ' הדר הנ"ל - בו דיבר המבוטח עם אשתו בתא טלפון מרוחק , וכך בענין מיכאלי נ' איילון - בו עסק נהג המשאית בתיקון גומה במדרכה, במרחק של 5-6 מטרים מהמשאית, שהוסתרה ע"י טרקטור (באותו מקרה - אפילו את רעש התנעת המשאית ע"י הגנב לא שמע הנהג, ודבר הגניבה נודע לו רק כאשר שב למקום בו החנה את משאית וגילה כי נעלמה..!) (ת"א (שלום-הרצליה) 173/02 יהודית מיכאלי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ , מיום 30/06/03 , לא פורסם) . לא זו אף זו, בכל אותם מקרים, טרחו בתי המשפט להדגיש, מפורשות, כי "בעצם השארת המפתחות במתג ההתנעה לפרק זמן קצר, כשלעצמה וכשהרכב מאויש אין בה כדי לגרום לפקיעת החבות הביטוחית... באותה מידה יכול להיגנב רכב כאשר בעליו עוצר ויוצא לרגע על מנת לבדוק תקלה שנדמה שקרתה או לברר חשש לתקר. אין לצפות כי לצורך יציאה קצרה שכזו יופעלו כל אמצעי המיגון " ( ת"א 1764/04, שם, עמ' 2 לפסק הדין) "... פוליסת ביטוח מכסה את כל אותם מקרים ומצבים שמנסיון היום-יום כל אדם ממוצע נקלע אליהם מבלי שידאג לאמצעי מיגון מיוחדים, שכן- אלו הן פעולות המתחייבות מהמציאות היומיומיות וקשה לדרוש שכל פעולה שכזו תהא מלווה בנעילת הדלת, הפעלת האזעקה ונעילת הרב בריח" ( ע"א 156/96 ,שם, ע' 7 ש' 25-29 לפסק הדין). "אין לצפות כי בכל עצירה ועצירה, בכל צומת , ינעל הנתבע [המבוטח- י.מ.] את הרכב ויפעיל כל אמצעי המיגון שברכב .." (ת"א 10138/04, שם, פס' 25 ). כמדומני, כי לא יהא זה מרחיק לכת לומר, כי המקרה דנן הוא מקרה "קלאסי" של גניבת רכב בעת היות הרכב "מאוייש". היציאה מהרכב לשם מילוי אוויר בצמיגי הרכב איננה שונה מיציאה מהרכב לשם מילוי דלק, פתיחת דלת הרכב לבת הזוג , קשירת הילד במושב האחורי, או ניקוי הרכב. נסיון החיים ושגרת החיים היומיומית מחייבים להכיר בסיטואציות כאלו כסיטואציות בהן נחשב הרכב ל"מאויש", לצורך קיומו של כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה (כל עוד בעל הרכב נותר, כמובן, בסמיכות פיסית לרכב). קבלת עמדתו של ב"כ הנתבעת , פירושה שלילת פיצוי כספי למבוטח בכל המקרים הללו, תוצאה אשר איננה יכולה להתקבל, בהיותה מנוגדת להתנהלותו הרגילה של אדם סביר במקומותינו, ובגדר "גזירה - ואין עומדים בה" : " כלל ראשון הוא בפרשנות מסמך כגון פוליסה לביטוח שיש לתת לו פירוש מתקבל על הלב ושווה לכל נפש ומתיישב בצרכי החיים היום יומיים. על-כן עלינו לתת להגבלה האמורה פירוש, שאינו עלול להכשיל מבוטחים תמימים, ועמו את הציבור הרחב, ולעשות את הביטוח פלסתר" (כב' השופט א' ויתקון ע"א 608/70 החברה הלאומית לביטוח ולאחריות נ' חנניה לבן, פ"ד כה(1) 785 ,787-788). "יש לפרש כל הגבלה פירוש מתקבל על הדעת, אשר לא יכשיל את ציבור המבוטחים" (כב' השופט מ' בייסקי ע"א 711/77 אליהו כולי ואח' נ' "פרודנשל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לד(4) 757 , 766-767). תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו האובייקטיבית של חוזה-הביטוח ועם כללי פרשנותו, אשר נגזרו מעצם טיבו של מוסד הביטוח ומיחסי הכוחות הבלתי שקולים של הצדדים לחוזה הביטוח. היטיב לבטא דברים אלו כב' השופט מ' חשין, בלשונו הציורית והקולעת: "חוזי ביטוח הינם, ככלל, חוזים אחידים ... ובמהלך הדברים הרגיל אין למבוטחים כל השפעה על תוכנם. פלוני שיבקש לבטח עצמו כנגד סיכון זה או אחר, יונח חוזה ביטוח לפניו (על דרך הכלל - לאחר כריתתו של החוזה) וכך ייאמר לו: קח - או הנח TAKE IT OR LEAVE IT ... אכן, חברת הביטוח והמבוטח-בכוח אין הם שווי-כוחות: זו מן הנפילים והוא מקטני-ארץ. וקטני-ארץ, חכמים מחוכמים ככל שיהיו, אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים. וזו הדרך לכריתתו של חוזה ביטוח" (כב' השופט מ' חשין רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281 , 304-305). היותה של הפוליסה חוזה-אחיד, יציר כפיה הבלעדי של חברת הביטוח, הוא שהוליד את הכלל הפרשני, לפיו- "כאשר נוסח ותוכן הפוליסה אינם בהירים וברורים די צרכם, וכאשר אין הם חד-משמעיים, אזי מן הדין לפרש את המסמך נגד מנסחו, היינו כמעט תמיד נגד המבטח. במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח" (כב' השופט ג' בך רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 281, 299-300). בשולי הדברים יוער, כי התוצאה האמורה מתיישבת אף עם הפירוש הרחב, שניתן ע"י ביהמ"ש העליון למונח "נסיעה", על רקע הוראה בפוליסת ביטוח תאונות אישיות , אשר הגבילה את הכיסוי הביטוחי לנזק שאירע במהלך "נסיעה" בלבד . באותו ענין, ניזוק המבוטח עקב שריפה שפרצה בשעה שעמד מחוץ לרכבו בתחנת דלק, ועסק בתדלוק הרכב. בהתחקו אחר אומד דעת הצדדים לפי פוליסת הביטוח, קבע כב' השופט מ' עציוני, כי : "נסיעה (TRAVELLING IN) הינה תהליך אשר ראשיתו במקום המוצא וסיומו ביעד הסופי. כל הקורה במשך כברת דרך זו ותוך הזמן שיש לעברה הקשור קשר הדוק לפעולת הנהיגה (DRIVING) הוא חלק מתהליך הנסיעה. נהג הנאלץ לעצור בדרך על-מנת לנקות השמשה, למלא,אוויר בגלגלים, לתקן תקר, לכוון המראות, לקרר מכונית שהתחממה, למלא דלק ועוד פעולות כיוצא באלה, עושה זאת כחלק מתהליך הנסיעה ועל-מנת לקדמו... כאשר נהג נעצר על מנת למלא דלק הוא נחשב כממשיך לנהוג ... אילו התכוונו המבטחים לבטח את הנוהג רק לעת הנהיגה (driving) גופא, היינו רק באותו משך זמן בו פועל המנוע, המבוטח נוהג והמכונית מתקדמת, היה עליהם לומר זאת במפורש... (ע"א 732/72 צבי דינרי נ' חתמי ללוידס לונדון ואח', פ"ד כח(1) 589 , 592-593). בענייננו מדובר , אמנם, בפרשנותו של מונח שונה, בהוראה שונה בפוליסה ובהקשר שונה, ואולם נראה, כי שקולי הרמוניה פרשנית, כמו גם טעמים שבהגיון ובשכל הישר- מחייבים אימוץ פרשנות, לפיה כל הפעולת המהוות חלק אינטגרלי מתהליך הנסיעה- תיחשבנה כפעולת הנעשות תוך כדי איוש הרכב. אכן, ער אני לכך, כי המבחן של " מטרת הפעולה" לא נקבע כאחד המבחנים לצורך קביעת משמעותו של המונח "איוש" בפוליסה , ואולם- מאחר ומדובר בענייננו בפעולה של מילוי אויר בגלגלים, הנחשבת כחלק אינטגרלי מתהליך ה"נסיעה" - הרי שאך מוצדק, הגיוני וסביר הוא לומר, כי הרכב נחשב כמאוייש, בעת ביצוע פעולה זו ע"י התובעת. לשון אחר: ייחודה של הפעולה בה עסקה התובעת בעת קרות מקרה הביטוח לעומת אותם מקרים שנדונו בפסיקה , בהם דובר בפעולות שאינן מהוות בהכרח חלק מתהליך הנסיעה (העמסת עציצים; בדיקת דואר; פגישה עם סוחר מקומי; קניית גרעינים... וכיוצ"ב) - מהווה, כשלעצמו, אינדיקציה לסבירות התנהגותה של התובעת דנן, בעת קרות מקרה הביטוח. 3. חובת המבוטח להקטנת הנזק- ס' 61 לחוק חוזה הביטוח סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן:חוק חוזה הביטוח) קובע חובתו של המבוטח להקטנת הנזק , והתוצאה של הפרת חובה זו: "אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט" . בהסתמך על הוראה זו, טוענת הנתבעת, כי "הימנעות התובעת מלהפעיל את אמצעי המיגון ובעיקר השארת מפתחות הרכב במתג ההתנעה כשהרכב מונע, מהווה רשלנות רבתי, שיש בה כדי לפטור את הנתבעת מחבותה הביטוחית כלפי התובעת.." (ע' 4 ס' ג' לסיכומי הנתבעת) (ההדגשות במקור-י.מ.). ברם, טעות יסודית היא בידו של ב"כ הנתבעת: חובת המבוטח למנוע או להקטין את נזקו, מכח סעיף 61(א) קמה רק בעת קרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, אך לא טרם התרחשותו. עד למועד זה חב המבטח, גם אם מקרה הביטוח אירע בשל התרשלותו של המבוטח: "סעיף 61(א) לחוק מציב מעין "פרשת מים" לגבי החיובים ההדדיים של שני הצדדים וקורא לה "קרות המקרה" (מקרה ביטוח). מבדיל הוא בין שתי תקופות שונות בחיובים ההדדיים בין הצדדים- תקופה א', היא תקופת "טרום קרות המקרה" , מחד גיסא, ותקופה ב', היא "תקופת בתר קרות המקרה" , מאידך גיסא. בתקופה א' חבותו של המבטח היא מוחלטת , ואכן מכסה היא אפוא גם את רשלנותו של המבוטח. לא כך בתקופה ב' שבה חב המבוטח חובה למנוע או להקטין את הנזק, ובמידה התרשל במילוי חובה זו גורם הוא הקטנת חבותו של המבטח לשלם תגמולים. ... לשון אחרת... אין המבטח חייב בתגמולים לגבי נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים במהלך התקופה מקרות מקרה הביטוח ואילך. אך אם אירע נזק שהמבוטח יכול היה למנעו או להקטינו באמצעים סבירים בתקופה שלפני קרות המקרה , אכן חייב המבטח בתשלומו..." (כב' ס' הנשיא א' שילה ת"א (שלום-בת ים) 2950/00 איזיק פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשס"א(3)1 540, 549ז'- 550ו) . ואמנם- ההלכה בענין זה היא חד משמעית , והיא מיוסדת על מילותיו של ס' 61(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע ברחל בתך הקטנה , כי חובת הקטנת הנזק חלה "בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן". זוהי למעשה הרבותא של הוראת סעיף 61(א) לחוק לעומת ההוראה המקבילה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 : "שלא כמו בחוק התרופות בו נותרה פתוחה השאלה ממתי חל נטל הקטנת הנזק , הרי שחוק הביטוח יותר שלם בנקודה זו . הוא מפרש... שנטל זה אינו קיים כל עוד לא קרה מקרה הביטוח" (א' ידין , חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשמ"ד) 151. ; ראו גם: ת"א 6594/05 הנ"ל פס' 4.2 לפסק הדין). אכן, לא בכדי הגביל המחוקק את חובתו של המבוטח להקטין את נזקיו, לתקופה של קרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, שהרי פוליסת ביטוח מעצם טיבה נועדה לפצות את המבוטח מפני רשלנותו הוא. משכך- הוראה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, שיש בהם כדי למנוע עצם התרחשותו של מקרה הביטוח - מעבר לאמצעי הזהירות והסייגים שנקבעו בפוליסה (ואלו קויימו כאמור בענייננו) - היה בה כדי לרוקן מתוכן את תכליתה של הפוליסה. בענין זה כבר נאמר ע"י כב' השופט א' ברק, כי "אין זה סביר כלל ועיקר לפרש את תנאי הפוליסה כאילו נאמר בה "שהמבטח ישלם למעביד [המבוטח-י.מ] אם המעביד יתרשל ובלבד שהוא לא יתרשל" (כב' השופט א' ברק ע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' טרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח' פ"ד לג(1)337, 343-344.) בענייננו, ניסתה התובעת במהלך התרחשותו של אירוע הגניבה עצמו, לחסום בגופה את מסלול נסיעתו של הגנב , תוך סיכון חייה, בתקווה כי יעלה בידה למנוע את גניבת הרכב. בכך עמדה התובעת בחובתה מכח ס' 61 (א) לחוק חוזה הביטוח לנסות להקטין את נזקיה, על ידי נקיטת אמצעים סבירים. 4. אשם תורם חוזי לחלופין, טוען ב"כ הנתבעת כי יש להחיל את דוקטורינת האשם התורם החוזי בענייננו, ולקבוע קיומה של רשלנות תורמת מצדה של התובעת, המגיעה כדי 100% מהנזק, שכן "מקום שאדם מפקיר את רכבו כשם שעשתה התובעת... גם אם לא היה במעשהו משום "זדון" או "כוונה", הרי שעצימת עיניים שכזאת או אדישות ו/או חוסר אכפתיות לגורלו של הרכב... יש בה כדי לתרום לאירוע הגניבה" (ס' ד. לסיכומי הנתבעת) . אין בידי לקבל טענה זו. החלת תורת האשם החוזי במקרים בהם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנותו של המבוטח, מעוררת קשיים פרשניים, בהיותה מנוגדת כאמור לעצם התכלית המונחת בבסיסם של דיני הביטוח. משכך, נתגבשה ההלכה, לפיה תיוחס למבוטח רשלנות תורמת, רק כאשר מדובר בסטיה ניכרת מרמת הזהירות של האדם הסביר , (כב' השופט א' ברק ע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' טרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לג(1) 337 ,343-344) , היינו- במקרים חמורים וחריגים "המשיקים כדי כוונה" (כב' השופטת פ' פליגמן ת"א 174041/02(שלום-תל אביב-יפו) ליזוגוב סרגיי נ' עלית חברה לביטוח בע"מ , מיום 10/08/03 , פס' ד' לפסק הדין, פורסם באתר המשפטי "נבו"). בכל הכבוד, מצטרף אני בהקשר זה לדבריו של ח' אליאס בספרו, כי- "אין דין אשם תורם הנוגע לקרות מקרה הביטוח כדין אשם תורם הנוגע למילוי דרישות הפוליסה... לדעתנו החלת דוקטורינת האשם החוזי התורם במקרים בהם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנותו (החלקית או המלאה) של המבוטח, בטעות יסודה. החלתה של הדוקטורינה במקרים אלה עלולה לסכל את המטרות המונחות ביסוד חוזה הביטוח.. אנו שותפים לדברי השופט יפרח שפסק בענין זה [ע"א 56/77 הנ"ל -י.מ ] כי .... החלתה של תורת האשם החוזי התורם על דיני הביטוח תכניס בדלת האחורית את אשר כניסתו נאסרה בדלת הראשית. כך נמצאנו עוקפים את ההכרה בכך שמבוטח שהתרשל עדיין זכאי לפיצוי מעם מבטחו ונמצאנו מפחיתים תגמולי הביטוח בשל התנהגותו של המבוטח שאינה מגיעה לדרגת רשלנות רבתי" (י' אליאס, דיני ביטוח, כרך א' (מהדורה ראשונה- 2002) 237-238) . התנהגותה של התובעת דנן, בהשאירה את הרכב מותנע וכשמפתחותיו בתוך מתג ההתנעה עת עסקה במילוי אויר בצמיגי הרכב- הינה בתחום ההתנהגויות הסבירות, ואין היא עולה כדי רשלנות, ווודאי שלא כדי רשלנות רבתי. המדובר, כאמור, בהתנהגות העומדת במבחני "הצפיות הסבירה" ו"נסיון החיים", והמהווה נורמת התנהלות סבירה ומקובלת. כל פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, עוסקים בביטוח תאונות דרכים שנגרמו עקב נהיגה בשכרות, ואולם, בכל הכבוד, אין הנדון דומה לראיה, שכן לא הרי נזק של תאונת דרכים כנזק של גניבת רכב, ולא הרי נהיגה בשכרות כהרי אי-הפעלת אמצעי מיגון בעת מילוי אויר בגלגלים. מכל מקום, אף במקרים הללו נקבע, כי רק רשלנות חמורה, העולה כדי כוונה, יש בה כדי לפטור את המבטח מחבותו על פי הפוליסה. במאמר מוסגר יצוין כי, אף אם היתה התרשלות מה מצד התובעת- הרי שיש מקום לומר, כי התקיים החריג הקבוע בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו - לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר [הוא הגנב-י.מ.] הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". 5. עגמת נפש התובעת מבקשת לחייב הנתבעת בפיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת הנפש, שנגרמה לה בשל אי יכולה לרכוש רכב חלופי בעקבות סירובה של הנתבעת לשלם לה את תגמולי הביטוח , מה שאילצה להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית הכרוכים בבזבוז זמן ניכר ובהוצאות כספיות ניכרות. אכן, כל אירוע של גניבת רכב טומן בחובו נזק של עגמת נפש לא מבוטלת למבוטח . ואולם, המדובר בנזק שאינו מכוסה בפוליסה. תגמולי הביטוח במקרה של אובדן מוחלט וגניבה הוגדרו בפוליסה כ"ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח ", ותו לא. לו חפצו הצדדים לכלול בתגמולי הביטוח גם פיצוי בגין עגמת נפש - היה עליהם לעשות כן באופן ברור ומפורש. אשר לעגמת הנפש שנגרמה לתובעת בשל אי תשלום תגמולי הביטוח במועדם- המדובר למעשה בדרישה הזהה לדרישת התובעת לחייב את הנתבעת בריבית עונשית מכח סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח , אשר תידון להלן. 6. ריבית עונשית סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "המועד לתשלום תגמולי הביטוח", קובע: "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים". סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח נוגע לשעורי ההצמדה והריבית שיתווספו לתגמולי הביטוח: (א) על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח, וריבית צמודה בשיעור שנקבע לפי סעיף 1 לחוק האמור לענין ההגדרה "הפרשי הצמדה וריבית" מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה". ואילו סעיף 18א. לחוק מאפשר לבית המשפט לחייב את המבטח בריבית עונשית מיוחדת , בנסיבות מסוימות: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28...". התובעת טוענת, כי יש לחייב את הנתבעת ב"ריבית מיוחדת", בשעור שילוש הריבית הקבועה בסעיף 28 לחוק, בשל "התנהגותה חסרת תום הלב ודחיית התביעה השרירותית", אשר נעשתה לטענתה "שלא כדין בניגוד לפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו ובחוסר תום לב מובהק" (ס' 8 לכתב התביעה, ס' ו. לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל טענה זו. לא שוכנעתי, כי המדובר בסירוב שרירותי של הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה . סירובה של הנתבעת נעשה על רקע מחלוקת פרשנית לגיטימית, שהיה מקום לבררה, ומשכך אין הוא נגוע בחוסר תום לב, הגורר חיובה של הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק. 7. סוף דבר 7.1 מחייב הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה בשווי ערך הרכב ביום אירוע הגניבה (26/10/04) בסך של 69,000 ₪ (בהתאם לעובדות המוסכמות עליהן הצהירו ב"כ בעלי הדין ביום 06/06/05), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום אירוע הגניבה (26/10/04) ועד לפרעון. 7.2 בשים לב להוראות תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בשים לב לנסיבות ולתוצאה, מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כדלקמן: 1,314 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10/01/05) ועד לפרעון, והוא הדין בנוגע למחצית שניה של האגרה אם תידרש ותשולם. 7,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב