להלן החלטת בית המשפט בנושא התיישנות תביעת שיבוב: החלטה השאלה שבמחלוקת : 1. שאלה אחת במחלוקת הדורשת הכרעה בהחלטה זו - האם תביעה של מבטחת כנגד מבטחת אחרת, מכוח סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), מתיישנת לאחר שלוש שנים - כקבוע בסעיף 31 לחוק או שמא חלים על תביעה כזו דיני ההתיישנות הכלליים, ותקופת ההתיישנות הינה שבע שנים ? העובדות, בקליפת אגוז : 2. ביום 22.1.01 ארע מקרה ביטוח כאשר בית העסק של מבוטחת התובעת נשרף. במהלך השריפה נשרפו מיכלי קטיף, שחלקם היו שייכים לחברת יכין חק"ל. 3. הנתבעת היתה מבטחת של יכין בעת מקרה הביטוח, ולטענת התובעת, הפוליסה שערכה הנתבעת ליכין מכסה חלק מהנזקים שארעו במקרה הביטוח, ולכן הגישה תביעה המבוססת על טענת ביטוח כפל. 4. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התביעה התיישנה היות והוגשה ביום 3.5.04, ומקרה הביטוח ארע כאמור ביום 22.1.01 ; התובעת הגישה כתב תשובה וטענה כי תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים, ולחלופין יש למנות את המועד להתיישנות מיום התשלום למבוטח, וזה התרחש ביום 11.6.01. 5. הצדדים הגישו סיכומים בטענת ההתיישנות, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים ובפסקי הדין שצורפו להם, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, אנמק קביעתי זו. ההכרעה - והמחלוקת בפסיקה : 6. הסוגיה שבמחלוקת טרם זכתה להלכה מחייבת, ואילו בערכאה זו חלוקות הדעות בין הפוסקים. גישה אחת מצדדת בדיעה כי תביעה מכוח כפל ביטוח הינה "תביעה לתגמולי ביטוח" ולכן תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים (דעתו של כב' השופט שילה בת.א. 6336/01 (ראשל"צ) המגן בע"מ חברה לביטוח נ' חתמי ללוידס דינים שלום, כרך י"ח 972, דעתו של כב' השופט בכר בבש"א 173184/05 אררט נ' המגן מיום 27.11.05). ואילו הגישה האחרת מצדדת בדיעה כי תקופת ההתיישנות היא שבע שנים וראה ת.א. 15647/99 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בניין ותשתית בע"מ, מפי כב' השופטת פליגלמן ; ת.א. 4301/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מפי כב' השופטת אגי ; ת.א. 104568/01 בש"א 100749/02 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, מפי כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט ; ת.א. 104568/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ מפי כב' השופטת קוברסקי, תק- של 2004 (4) 15091. 7. דעתי הינה כדעת הפוסקים בגישה השניה. ראשית, איני סבורה כי תביעה מכוח כפל ביטוח היא תביעה לתגמולי ביטוח: פרק "תגמולי ביטוח" מצוי בחוק בסימן ה' לפרק א' וסעיף 22, שם נזכר המונח תגמולי ביטוח לראשונה, דן ביחסים בין מבוטח למבטח. סעיף 31 לחוק, הקובע את ההתיישנות, אינו קובע תקופת התיישנות ל"תביעה על פי חוק זה" אלא לתביעה ל"תגמולי ביטוח" : ולדידי, הפרשנות הנכונה היא תביעה לתגמולי ביטוח שמגיש מבוטח כנגד מבטח מכוח הפוליסה. 8. תביעה מכוח כפל ביטוח אינה אלא תביעה נזיקית לשיפוי בין מזיק למזיק אחר, כפי שניתן לתבוע מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין : כפי שמוגדר בסעיף זה, מזיק אחד תובע ממזיק אחר "דמי השתתפות", והוא הרציונל לעניינו. לא ניתן לומר כי מזיק אחד תובע מהאחר פיצוי עבור הנזק, כפי שלא ניתן לומר שמבטחת אחת תובעת תגמולי ביטוח ממבטחת אחרת (ובכך שונה דעתי מדעתו של כב' השופט שילה). כל שתובעת היא דמי השתתפות בנזק, כשזכות זו מקורה בדיני היושר ודיני עשיית עושר ולא במשפט, ועל תביעות כגון דא חלים דיני ההתיישנות הכלליים. 9. בנוסף, אין דעתי כדעת כב' השופט שילה לעניין הקושי הפרקטי המועלה על ידי הנתבעת, אם אכן תוגבל תקופת ההתיישנות ל- 3 שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח (יצויין כי קושי זה מתאיין אם קובעים כי ההתיישנות תמנה ממועד ביצוע התשלום למבוטח, ועל כך בהמשך). אין לקשור את גורל המבטחת בדפוסי ההתנהגות של המבוטח, ולסמוך על כך כי ימהר בהגשת תביעתו. ואם הוא אינה מזדרז ותביעתו אינה נפסלת מכוח סעיפים 24-22 לחוק, כלום מה יהיה אז ? 10. זאת ועוד, פתיחת פתח שכזה אכן עלול ליצור אפשרויות להעדפות אצל המבוטח (שלא להשתמש בביטוי המוקשה קנוניה) אשר זכות הבחירה בידיו איזו פוליסה להפעיל, לאיזה מבטח להפנות את תביעתו ובאיזה עיתוי, וכך עלול להכשיל את המבטח הפורע מהגשת תביעה כנגד המבטח האחר. 11. אציין כי גם הרציונל אשר הוביל לצמצום תקופת ההתיישנות וגרם בהכרח לפגיעות בעיקרון השיוויון בחוק ובפני החוק (וראה דברי כב' השופט שמגר ברע"א 3577/93 הפניקס הישראל נ' אהרון מריאנו, פד"י מח (4) 70, 87-88, קרי ודאות חברות הביטוח בעניין תביעות המוגשות כנגדן והותרת רזרבות לשם כך (וראה דברי ההסבר), אינו חל בתביעות בין מבטחים : לא ניתן להשוות את היקפי התביעות המוגשות בין מבוטח למבטח לבין אלה שבין מבטח למבטח. בנוסף, אם ישנו אינטרס לקצר את תקופת ההתיישנות בשל העובדה שכל המידע למקרה הביטוח מצוי אצל המבוטח ולא המבטח ולכן יש לפעול במהירות לבירור החבות, שאחרת עלולות זכויות חברת הביטוח להיות מקופחות, אינטרס זה לא קיים כשמדובר בתביעה מכוח כפל ביטוח, כאשר כל שדורש ליבון היא שאלת קיום הפוליסה, תנאיה וסכומיה. 12. בנוסף ולחלופין, וגם אם תדחה עמדתי לעניין תקופת ההתיישנות, אזי סבורה אני כי במקרה הנדון אין מקום לדחות על הסף את התביעה מחמת טענת ההתיישנות, גם אם נחיל את הוראות סעיף 31 לחוק : בפסק דינו של כב' השופט שילה נזכרות שתי הגישות השונות ביחס למועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות : מועד קרות מקרה הביטוח או מועד ביצוע התשלום למבוטח. מצטרפת אני לגישה השנייה הנזכרת בפסק הדין הנ"ל, לפיו יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ביצוע התשלום למבוטח, שרק אז קמה למבטחת זכות תביעה כנגד המבטחת האחרת, ובדרך פרשנית זו מוסר המכשול בו דנתי בסעיף 9 לעיל. 13. במקרה הנדון, מציינת התובעת בכתב תשובתה כי התשלום למבוטח בוצע ביום 11.6.01, דהיינו טרם עברו שלוש שנים מיום התשלום. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התשלום בוצע ביום 27.2.01 ולראיה צרפה צילום שיק על סך 350,000 ש"ח. סכום זה על פניו, אינו מהווה את כל הסכומים הנטענים על ידי התובעת בכתב תביעתה ולכן בשלב זה, כאשר מדובר בטענה של דחיה על הסף מחמת התיישנות - וכאשר מועד התשלום והתגבשות העילה דורש ליבון הראיות - אין לקבל טענה מקדמית זו. 14. מכל הנימוקים הללו, דין הבקשה להדחות. אין צו להוצאות. תביעת שיבובהתיישנות