החלטה 1. מהי תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לתגמולי ביטוח אחריות, מהו היחס בין סעיפים 31 ו-70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח, או: החוק), ומהו פרק הזמן העומד לרשות המבוטח להגיש תביעת שיפוי נגד המבטח, מעת שנודע לו על הגשתה נגדו של תביעת הצד השלישי? אלה הן השאלות הצריכות הכרעה בהליך שלפני. רקע עובדתי ודיוני 2. התובעים הגישו נגד מספר נתבעים, וביניהם הנתבעת 6 (להלן - צמנטכל או המבוטחת), תביעה בגין נזקים שנגרמו להם עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, בקשר עם בניית קוטג' דו-משפחתי. אחת מטענותיהם העיקריות של התובעים היא, כי צמנטכל קדחה את כלונסאות הקוטג' ברשלנות, מה שפגם בביסוסו וגרם לתובעים לנזקים. 3. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירים מטעמם של התובעים, נקדחו הכלונסאות באוקטובר-נובמבר 96'. הסדקים בקירות הבית הופיעו במחצית השנייה של שנת 98'. לצמנטכל נודע על הכשל בקידוחים באפריל 99', ולכל המאוחר בתאריך 18/12/00, עם קבלת דרישתו בעניין של ב"כ התובעים (נספחים ב-ג להשלמת הטיעון של עו"ד כרמלי). הודעת צד ג' בת.א 2318/00 (תביעת מש' שלום) הומצאה לצמנטכל בתאריך 5/2/01, ואילו כתב תביעה בת.א 3256/01 (תביעת מש' דורון) הומצא לצמנטכל בתאריך 3/6/01. 4. על הנתבעים המקוריים נמנתה גם מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - מגדל או המבטחת), וזאת כמבטחת של אחת מהנתבעות האחרות: חברת טשת. בתאריך 28/5/05 הגישו התובעים "בקשה לצירוף עילה", שבה עתרו להרשות להם להסתמך כלפי מגדל על פוליסת ביטוח אחריות, שזו הוציאה לצמנטכל. דובר, למעשה, בבקשה לתיקון כתב תביעה, בדרך של הוספת עילת תביעה, אשר מטרתה ליצור מסגרת דיונית, שתאפשר לתובעים לתבוע את מגדל לא רק כמבטחת של חברת טשת, כפי שהדבר בכתב התביעה המקורי, אלא גם כמבטחת של צמנטכל. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 25/6/04 הוגשה נגד צמנטכל בקשת פירוק וביום 1/11/04 ניתן נגדה צו פירוק. אין מחלוקת, כי מכוחו של סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, באים התובעים בנעליה של צמנטכל כלפי מגדל. 5. מגדל, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד כרמלי, התנגדה לבקשה מהטעם, שלא נתמכה בתצהיר ואף הוגשה בשלב מתקדם של המשפט. בהחלטתי מיום 7/7/05 דחיתי את ההתנגדות ונעתרתי לבקשה. מגדל עתרה לרשות ערעור על החלטה זו. במסגרת בקשת רשות הערעור הוסיפה מגדל להתנגדותה נדבך חדש, לאמור: כי התביעה כלפיה, כמבטחת צמנטכל, התיישנה. בהחלטתו של בית המשפט העליון (כב' השופט א' ריבלין) נדחו טענותיה הפורמאליות של מגדל, אך העניין הוחזר לבית המשפט המחוזי לבירור טענת ההתיישנות. כך נעשה נוכח ההלכה הקובעת, כי לא ניתן להשיב חיים לעילה שהתיישנה בדרך של תיקון כתב תביעה. אם לנתבע הייתה עומדת טענת התיישנות לו במקום תיקון התביעה הייתה מוגשת תביעה חדשה, אזי בית המשפט לא ישעה לבקשת התיקון. בהתאם למצוותו של בית המשפט העליון הוריתי לצדדים להגיש את טענותיהם בסוגית ההתיישנות והם עשו כן. לא נותר אלא להכריע בחילוקי הדעות. המסגרת הנורמטיבית 6. קודם שאסקור את טענותיהם של הצדדים, אפרט את הוראות חוק חוזה הביטוח הצריכות לעניין ואת תכליתן. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". משמעות המונח "תביעה" בהקשר זה היא, תביעה לתגמולי ביטוח כנגד המבטח המוגשת לבית המשפט (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה, פ"ד מח(3) 441). לגבי תביעה לתגמולי ביטוח נקבעה, אפוא, תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים. "אלמלא סעיף זה הייתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים, אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהייתה גם מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים" (א' ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ד, עמ' 95-96). הדעת נותנת, כי הכבדה זו אף עלולה לגרום להאמרת תעריפי הביטוח. כדי למנוע את כל אלה קוצרה, כאמור, תקופת ההתיישנות והועמדה על שלוש שנים. 7. קיצורה של תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לתגמולי ביטוח והעמדתה על שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח, יצר בעיה מיוחדת לגבי ביטוחי האחריות. יסוד הבעיה בחוסר הסימטריה הקיים בין תקופות ההתיישנות של תביעות הצד השלישי והמבוטח, מחד, ובהוראתו של סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, כי מקרה הביטוח בביטוח אחריות חל ביום שבו נולדת עילת התביעה של הצד השלישי נגד המבוטח, מאידך. במצב דברים זה, עלול המבוטח למצוא עצמו מול שוקת שבורה, שהרי כאשר תביעת הצד השלישי נגדו תוגש לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, תביעתו שלו כלפי המבטח כבר עלולה להתיישן. אמנם ייתכן שלמבוטח תקום במקרה כזה עילה חוקית המצדיקה את הארכת תקופת ההתיישנות, אך כדי להסיר כל ספק נחקק סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו: "סייג להתיישנות", הקובע, כי "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". בע"א 6945/98 משמר - חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' קלר קסטיאל ואח', פ”ד נו (5) 170 (להלן - פרשת משמר), שבו בוארה תכליתו הנזכרת לעיל של סעיף 70 לחוק, פסק בית המשפט העליון, כי "סעיף 70 אכן מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 לשאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם. ככלל, ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - כגון על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בשל היעדר ידיעה או אפשרות ידיעה אודות קיומה של עילת הצד השלישי כנגדו - תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". בדומה לכך, בדנ"א 5916/02 משמר - חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' קלר קסטיאל ואח', שבו נדחתה עתירה לקיומו של דיון נוסף באותו עניין, קבע כב' השופט מ' חשין, כי "בשים-לב לכך שזכותו של הנפגע כלפי המבוטח אינה מתיישנת אלא בעבור שבע שנים, וכדי שלא להביא לכך שזכותו של המבוטח כלפי המבטח תתיישן לפני שהמבוטח יֵדַע כלל על אירועו של מקרה הביטוח - קרא: על התאונה - הוסיף החוק וקבע, בסעיף 70 בו, הארכה של תקופת ההתיישנות, תוך השוואתה לתקופת ההתיישנות של הניזוק כלפי המבוטח". גדריה של הלכת משמר והמחלוקת במקרה דנן 8. בבואנו לבחון את סוגיית התיישנותה של תביעת המבוטח לתגמולי ביטוח אחריות, יש להבחין בין שתי שאלות: האחת, מהו היחס בין התיישנותה של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, לבין התיישנותה של תביעת המבוטח נגד המבטח. נושא זה מוסדר בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, הקובע סימטריה ("גב לגב") בין תקופות ההתיישנות של שתי התביעות, לאמור: כל עוד לא התיישנה תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח, לא מתיישנת גם תביעתו של המבוטח נגד המבטח; השאלה השנייה היא, ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת השיפוי נגד המבטח, ומהו הזמן העומד לרשות המבוטח להגשת תביעת השיפוי מרגע שהומצאה לו תביעתו של הצד השלישי. בעניין אחרון זה ניתן להעלות על הדעת מספר תשובות אפשריות: האחת, כי על המבוטח להגיש את התביעה תוך שבע שנים ולחילופין, תוך שלוש שנים מיום מתן פסק הדין נגדו בתביעת הצד השלישי; השנייה, כי עליו לעשות כן תוך שבע שנים מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי; השלישית, כי עליו להגיש את התביעה תוך שלוש שנים מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח; הרביעית, כי עליו לעשות כן תוך שנה מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי, על יסוד היקש מסעיף 16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; החמישית, כי עליו לעשות כן תוך שבע שנים מיום מקרה הביטוח, החל,לפי סעיף 65 לחוק, ביום שבו נולדה עילת תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח (לכל אלה ראו והשוו: ש' נתניהו, זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות, הפרקליט מד (תשנ"ט), 11, 31-32) אכן, בכל אחת מהאפשרויות שציינו עשוי לעמוד לרשות המבוטח פרק זמן ארוך יותר, אם רק יעלה בידו להצביע על עילה חוקית המצדיקה את הארכת התקופה, כגון: קטינות, או ליקוי נפשי כאמור בסעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, או אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בסעיף 8 לאותו חוק. 9. בפרשת משמר נדחתה האפשרות הראשונה שצוינה לעיל, שלפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד מתן פסק הדין בתביעת הצד השלישי. אלא שהשאלה: מהי האפשרות הנכונה מבין יתר האפשרויות הבאות בחשבון, לא הייתה טעונה הכרעה, ונראה שמטעם זה לא נדונה באופן מלא ולא התלבנה. טעמו של דבר הוא, שתביעת השיפוי של המבוטח באותה פרשה הוגשה רק שמונה שנים לאחר שנתבע על ידי הצד השלישי. מאז קרות מקרה הביטוח חלף, מן הסתם, זמן ארוך יותר. במצב דברים זה, התיישנה התביעה על פי כל ארבע האפשרויות הנותרות כאחת. ממילא שלא היה צורך להכריע בשאלה, מהי האפשרות הנכונה. 10. שאלה זו עולה במלוא עוצמתה במקרה שלפנינו. מגדל טוענת, כי לאחר שלמבוטח נודע על תביעתו של הצד השלישי נגדו, עומדות לרשותו רק שלוש שנים להגשת תביעתו נגד המבטח, וזאת כמתחייב מסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לשיטתה, עניינו של סעיף 70 לחוק אינו אלא ביחס שבין התיישנות תביעתו של הצד השלישי לבין התיישנות תביעתו של המבוטח, והוא מתייחס אל הזמן שעד להגשת תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח; אך לאחר שתביעה זו הוגשה נגד המבוטח, על המבוטח להגיש את תביעתו שלו תוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 31 לחוק. במקרה דנן הוגשה התביעה נגד צמנטכל והומצאה לה עוד בשנת 01'. המסקנה המתחייבת היא, שכאשר התובעים, הבאים בנעליה של צמנטכל, הגישו במאי 05' את בקשתם לתיקון כתב התביעה נגד מגדל, כבר התיישנה תביעתם. 11. התובעים, באמצעות בא כוחם המלומד עו"ד הכהן - ומסייע בידם גם בא כוחו המלומד של הנתבע שנק, עו"ד גדות - טוענים מנגד, כי הוראת החוק היחידה, העוסקת בהתיישנות תביעת המבוטח לתגמולי ביטוח אחריות, הנה סעיף 70 לחוק, שכן סעיף 31 אינו חל כלל. לשיטתם, על פי סעיף 70 עומדות למבוטח לצורך הגשת תביעת השיפוי שבע שנים, אשר תחילתן ביום קרות מקרה הביטוח. לפי שיטה זו, הייתה רשאית צמנטכל להגיש את התביעה נגד מגדל תוך שבע שנים, אשר תחילתן בסוף דצמבר 98', שאז נודע לה על טענות התובעים נגדה, וסופן בדצמבר 05'. המסקנה היא, כי בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה במאי 05', התביעה עדיין לא התיישנה. דיון והכרעה במחלוקת 12. לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, כי הדין כעמדתה של מגדל. כמה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד. 13. אפתח בנימוקים שבתכלית החקיקה: ראינו לעיל, כי תכליתו של הסייג שבסעיף 70 הייתה למנוע מצב, שבו בעת הגשתה של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, קודם להתיישנותה, כבר התיישנה תביעתו של המבוטח נגד המבטח. והנה דומה שהכל יסכימו, שכאשר הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, תמה ההצדקה להמשך תחולתו הסייג ועברה מן העולם. נניח, למשל, שתביעת הצד השלישי נגד המבוטח הוגשה שנה אחת בלבד לאחר מקרה הביטוח. עם הגשתה של תביעה זו תש כוחם של השיקולים שעמדו ביסוד הסייג שבסעיף 70 לחוק, ואין כל תכלית לאפשר למבוטח להמתין מכוחו עם הגשת תביעתו שש שנים נוספות. אדרבא, עם הגשת התביעה נגד המבוטח חוזרים על כנם - באופן בלעדי ובעוצמה מלאה - כל השיקולים העומדים ביסודו של הכלל, הקבוע בסעיף 31 לחוק. משמעות קבלתה של עמדת התובעים היא, כי הסייג שבסעיף 70 לחוק יהפוך לעיקר, בעוד שהכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק יהפוך לחריג. ראו והשוו לדבריו של כב' השופט נ' סולברג בת.א 24321/99 (שלום י-ם) הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן. 14. זאת ועוד אחרת: קבלת עמדתם הפרשנית של התובעים, כי על המבוטח להגיש את התביעה תוך שבע שנים מיום הווצר עילת התביעה של הצד השלישי, היינו, תוך המועד שנקבע להגשת תביעתו של הצד השלישי, עלולה להוביל לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת גם מבחינתו של המבוטח. לצורך המחשת נקודה זו נניח, כי הצד השלישי, שנפגע בתאונה שלה אחראי המבוטח, התמהמה והגיש את תביעתו נגד המבוטח רק ביומה האחרון של תקופת ההתיישנות. המבוטח מצדו היה מנוע להגיש עד לאותה העת תביעת שיפוי נגד המבטח, ולו מהטעם שהייתה בלתי קונקרטית, תיאורטית, ומוקדמת מדי. ראו לעניין זה: רע"א 1810/90 הדר חברה לביטוח נ' קנדי חברה להשקעות, פ"ד מד(2), 737 (להלן - פרשת הדר). על פי גישתם הפרשנית של התובעים, שלפיה חייב המבוטח להגיש את תביעת השיפוי תוך שבע שנים מיום התאונה, עלול המבוטח לאבד את זכותו לשיפוי. תוצאה זו מסכלת את מטרתו של עריכת ביטוח האחריות וגובלת באבסורד. ואם תאמר, כי במקרה כגון זה למעשה מתחיל מרוץ ההתיישנות רק כאשר נודע למבוטח על דבר הגשתה של התביעה נגדו, חוזרת שאלתנו דלעיל על כנה: מדוע לאפשר למבוטח להמתין עם הגשת תביעתו נגד המבטח שבע שנים נוספות?! נראה, כי גם תוצאה זו חסרת הגיון ואינה משרתת כלל ועיקר את תכלית החקיקה. 15. פסק הדין בפרשת הדר הנזכרת לעיל, ראוי בהקשר זה להארה מזווית נוספת. באותה פרשה קבלו על עצמם אדריכלים לתכנן תוספות לדירות שונות. הם קיבלו מבעלי דירות דרישות לתקן נזקים שנגרמו להם בחיבור התוספות למבנים הקיימים. האדריכלים היו מבוטחים על-ידי חברת הדר ("המבטחת") בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית. הם דיווחו למבטחת על דרישות בעלי הדירות בציינם, כי הפרו חובה מקצועית בכך שלא צירפו חישובים סטאטיים מתאימים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אך המבטחת התנערה מחבותה על-פי הפוליסה. עוד בטרם הגישו בעלי הדירות תובענות בקשר לנזקים האמורים, עתרו האדריכלים לבית המשפט המחוזי על דרך של המרצת¬ פתיחה למתן הצהרה, כי הפוליסה מחייבת את המבטחת לשפותם בקשר עם כל נזק בשל רשלנותם המקצועית המתייחסת לתוספת הבנייה. בית המשפט העליון קבע, "כי במקרה שלפנינו, אין ספק בדבר, שמתן סעד הצהרתי לא זו בלבד שלא ימנע כפל התדיינות אלא יכול שיהא מדובר בהליך סרק. צודקים המבקשים בטענתם, כי יכול שבעלי הדירות לא יגישו תובענה (ולכאורה לפחות חלק מעילותיהם נוצרו מלפני זמן רב)...". לפיכך נמחקה תובענתם של האדריכלים על הסף. דברים אלה יפים גם לענייננו. אין כל תכלית לכפות על המבוטח להגיש נגד המבטח תביעת שיפוי קודם שהוגשה נגדו תביעת הצד השלישי, שהרי תביעה כזו תהא הליך סרק חסר משמעות ותוכן. מצד שני, מעת שהוגשה נגד המבוטח תביעת הצד השלישי, יש להעניק לו פרק זמן סביר על מנת להיערך ולהגיש את תביעתו שלו, באופן שיגשים את תכלית עריכתו של חוזה הביטוח. זאת ועוד: משפסקה ההצדקה לתחולתו של החריג שנקבע בסעיף 70 אין סיבה שלא לחזור לכלל, הקבוע בסעיף 31, ולהשוות את דינו של המבוטח בביטוח אחריות לדינם של כלל המבוטחים בסוגי ביטוח אחרים. 16. הנה כי כן, שיקולים של תכלית החקיקה ומדיניות שיפוטית תומכים בעמדתה הפרשנית של מגדל, שלפיה על המבוטח להגיש את תביעתו תוך שלוש שנים מעת שנודע לו על הגשתה נגדו של תביעת הצד השלישי. אך האם אפשר לעגן עמדה זו בלשונו של חוק חוזה הביטוח? בשאלה זו אעסוק עתה. 17. לאור מקבץ השיקולים שנמנו לעיל יש לפרש ולומר, כי כל מטרתה של הוראת סעיף 70 לחוק: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" - לא הייתה אלא ליצור התאמה בין תקופות ההתיישנות של שתי התביעות ולמנוע מצב, שבו תביעת המבוטח תתיישן למרות שתביעתו של הצד השלישי עדיין לא התיישנה. לאור תכליתו, נועד סעיף 70 לחוק לעסוק ביחס שבין התיישנות תביעת הצד השלישי לבין התיישנות תביעת המבוטח, אולם הוא אינו עוסק כלל ועיקר בשאלה: תוך כמה זמן מעת הגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, חייב האחרון להגיש נגד המבטח את תביעתו שלו. מזווית ראיה אחרת ניתן לומר, כי הוראת סעיף 70 לחוק נסבה על הזמן שעד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, להבדיל מהזמן שלאחריה. חיזוק למסקנה אחרונה זו ניתן למצוא בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכותרתו: "הזמן להתיישנות", הקובע, כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא...בשאינו מקרקעין - שבע שנים...". בצדק ציין כב' השופט סולברג בפסק דינו הנ"ל, כי "מן האמור בסעיף 5 הנ"ל עולה כי הזמן להתיישנות משתרע על התקופה שבה לא הוגשה תובענה; משהוגשה ... - שוב אין מדובר כלל בתקופת התיישנות. לנקיטת לשון התיישנות אין משמעות אחרי הגשת תביעה" (ההדגשות במקור - י.ע.). סעיף 70 לחוק, היוצר חפיפה בין תקופת ההתיישנות של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, לבין תקופת ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח, עוסק, אפוא, בזמן שמיום אירוע מקרה הביטוח ועד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. את התשובה לשאלה, כמה זמן עומד עתה לרשות המבוטח לצורך הגשת תביעתו שלו, יש למצוא באכסניה אחרת, הנמצאת מחוץ לסעיף 70 לחוק. 18. מהי אכסניה זו? לעיל כבר נאמר, כי מעת שנודע למבוטח בביטוח אחריות על התביעה נגדו, אין סיבה להבחין בינו לבין כל יתר המבוטחים ולכן, ראוי לחזור לגידרו של הכלל שבסעיף 31 לחוק. נכון הדבר, שסעיף 31 לחוק קובע, כי את תביעת המבוטח יש להגיש תוך שלוש שנים לאחר קרות "מקרה הביטוח", ואילו סעיף 65 לאותו חוק, כפי שפורש בפרשת משמר, מלמדנו, כי מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת חבותו של המבוטח כלפי הצד השלישי: "מעת שנוצרה לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבוטח, נוצרת למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח" (פרשת משמר, שם בפסקה 6). מפשוטו של מקרא עולה לכאורה, כי מועד הגשתה של תביעת הצד השלישי אינו רלבנטי כלל לעניין מועד הגשתה של תביעת המבוטח. אך נראה, כי ניתן להציע לקושי זה שני פתרונות חילופיים. אפשרות אחת היא לומר, כי תחילת מרוץ ההתיישנות להגשת תביעת המבוטח, על פי סעיף 31 לחוק, מוקפא מכוחו של סעיף 70 לחוק. כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - וכל עוד ניתן להגיש נגד המבוטח תביעה זו- לא מתיישנת גם תביעת המבוטח, הווי אומר, מרוץ ההתיישנות שלה לא מתחיל כלל. מרוץ ההתיישנות מתחיל רק עם הגשתה של תביעת הצד השלישי והבאתה לידיעת המבוטח. אפשרות שנייה היא לומר, שעד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח והבאתה לידיעתו, מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק מוקפא מכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ראינו לעיל, כי כל עוד לא הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, אין המבוטח יכול לתבוע שיפוי מהמבטח, שכן תביעתו תיראה כתיאורטית ומוקדמת מדי (שובו ועיינו בהלכת הדר הנ"ל). הגשתה של תביעת הצד השלישי מהווה, אפוא, נתון עובדתי חיוני, אשר ללא ידיעתו אין המבוטח יכול להגיש תביעת שיפוי, ולא כל שכן להצליח בה. בנסיבות אלה נדחה תחילתו של מרוץ ההתיישנות שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וזאת מכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שלפיה "כל עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין העובדות המהוות את עילת התובענה במובן סעיף 8 לחוק" - ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (דברי כב' השופט בך, שהיה במיעוט רק באשר לתוצאה הקונקרטית באותו עניין). תביעת הצד השלישי מהווה, ללא ספק, עובדה כזו. כל עוד לא ידע המבוטח על תביעה זו, נבצר מעמו להגיש את תביעתו לתגמולי ביטוח האחריות ומרוץ ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק לא החל כלל. בין כך בין אחרת, סעיפים 70 ו-31 לחוק חוזה הביטוח חיים זה לצידו של זה ומשלימים האחד את משנהו. משהגיש הצד השלישי את תביעתו קודם שהתיישנה תם פעלו של הסייג שבסעיף 70 לחוק ועל המבוטח להגיש את תביעתו שלו נגד המבטח תוך שלוש שנים, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 31. 19. בשולי הדברים אוסיף כי שאלה היא, אם לא ראוי לקצוב למבוטח זמן קצר יותר להגשת תביעתו, ולהסתפק לצורך זה בשנה אחת בלבד מעת שנודע לו על תביעת הצד השלישי, וזאת על יסוד היקש מסעיף 16 לחוק ההתיישנות. דומה, כי אפשרות זו הולמת יפה את מגמת המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח. אלא שמצד שני נראה, כי לא רק שקשה לעגן פרופזיציה זו בלשונו של הכתוב, היא גם מפלה את המבוטח בביטוח אחריות לרעה לעומת כל יתר המבוטחים, שלהם הוענקו שלוש שנים לצורך הגשת תביעתם. הדין המצוי הוא, אפוא, כמפורט לעיל, היינו, יש להגיש את התביעה תוך שלוש שנים. וודאי שדין זה עדיף על פני האפשרות העולה מטיעונם של התובעים, שלפיה יכול המבוטח להמתין עם הגשת תביעתו שבע שנים תמימות לאחר שתביעתו של הצד השלישי הובאה לידיעתו. 20. ומן הכלל אל הפרט: הודעת צד ג' בת.א 2318/00 (תביעת מש' שלום) הומצאה לצמנטכל בתאריך 5/2/01, ואילו כתב תביעה בת.א 3256/01 (תביעת מש' דורון) הומצא לצמנטכל בתאריך 3/6/01. עולה מכאן, כי ביום 28/5/05, שבו בקשו התובעים, הבאים בנעליה של צמנטכל, לתבוע את המבטחת מגדל, כבר התיישנה התביעה. כפועל יוצא מכך, דין הבקשה לתיקון כתב התביעה להידחות. 21. עו"ד גדות הפנה בסיכומיו לאמירות אלה ואחרות בפסק דין משמר, שמהן עולה, לטענתו, כי תקופת ההתיישנות של תביעת המבוטח חופפת וזהה לתקופת ההתיישנות של תביעת הצד השלישי, וזאת ללא קשר למועד שבו הוגשה תביעה זו נגד המבוטח, ועומדת על שבע שנים שיש למנותם, בענייננו, החל מיום התגלות הסדקים בדירותיהם של התובעים בסוף שנת 98'. אלא שלעיל כבר נאמר, כי שאלת היחס בין סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח לבין סעיף 31 לאותו חוק לא הייתה צריכה הכרעה בפרשת משמר ולא נתלבנה במסגרתה, שכן תביעת המבוטח הוגשה שם כשמונה שנים לאחר שהוגשה נגדו תביעת הצד השלישי. פני הדברים בענייננו שונים בתכלית. 22. ב"כ התובעים, עו"ד הכהן, טען בסיכומיו, כי יהא הדין באשר למבוטח בר פירעון אשר יהא, בענייננו מדובר במבוטח (צמנטכל) שניתן נגדו צו פירוק, אשר התובעים באים בנעליו מכוחו של סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח מבלי שיוגבלו בתקופת ההתיישנות שחלה לגבי מבוטח בר פירעון. לא מצאתי ממש בטענה זו ומקובלת עלי עמדתה של מגדל, כי לפי סעיף 69 יכול המבטח לטעון כלפי הצד השלישי כל טענה שעמדה לו כלפי המבוטח, ובכללה טענת התיישנות. ראו גם: ש' נתניהו, זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות, הפרקליט מד (תשנ"ט), 11, 31-32. בהקשר זה אוסיף, כי במועד מתן צו הפירוק ביום 1/11/04, ואף במועד בקשת הפירוק ביום 25/6/04, כבר חלפו יותר משלוש שנים מאז הגשתם של הליכי המשפט נגד צמנטכל, היינו, באותם מועדים כבר התיישנה תביעתה. 23. ב"כ מגדל, עו"ד כרמלי, העיר בשולי סיכומיו, כי הדיון בשאלת היחס בין סעיף 70 לבין סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח נעשה כולו מעל לצורך. טעמו של דבר הוא, כי בענייננו מדובר בפוליסת ביטוח "על בסיס תביעה", אשר מקרה הביטוח לפיה הוא הגשת התביעה על ידי הצד השלישי, וזהו המועד הקובע לתחילת מרוץ שלוש שנים של תביעת המבוטח (והתובעים הבאים בנעליו) לתגמולים. לכך השיב עו"ד גדות, כי מדובר בהתניה אסורה על סעיפים 31 ו-70 לחוק. שאלה אחרונה זו נדונה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים וקיימות לגביה שתי גישות מנוגדות. ראו: י' אליאס, דיני ביטוח, הוצ' בורסי 02', כרך ב', עמ' 577-581. איני רואה צורך להכריע בסוגיה זו, שכן לא רק שלא התלבנה די הצורך בסיכומי הצדדים, אלא שאף קיימת, כמסתבר מסיכומיו של עו"ד הכהן, מחלוקת עובדתית אודות נוסחם של תנאי הפוליסה. בנסיבות אלה ניתן להסתפק במה שנאמר לעיל. 24. סוף דבר הוא, שהבקשה לתיקון כתב תביעה נדחית, וזאת מהטעם שבעת שהוגשה כבר התיישנה עילת תביעתם של צמנטכל והתובעים כלפי מגדל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. שיפויהתיישנות