פ ס ק - ד י ן שתי תביעות אוחדו: שלוש תאונות דרכים התרחשו באותו מקום בתוך זמן קצר. בתאונה הראשונה נפגע ג'יפ פג'רו של הנתבע 1 (שביטחה הנתבעת 2). כתוצאה מהתאונה נוצר במקום כתם דלק גדול. בשתי התאונות האחרות נפגעו אופנועי התובעים שהחליקו על הכתם. התאונה הראשונה משה ישראל העיד שבסיבוב הדרך נסע בצד שמאל ומכונית אודי "חתכה" אותו מימין ודחפה אותו עם הכנף. הוא איבד שליטה על מכוניתו שקיבלה מכה ונעמדה בימין הדרך. לאחר התאונה ראה אדם "נכנס עם האופנוע מתחת לאוטו" וגם "לא יודע למה האופנוע נכנס בי מאחור. אני שמעתי כל רגע "בום" לא יודע אם זה היה לפני או אחרי שהאוטו נעמד." בהודעה למשטרה (ת/3) מסר שמכוניתו נפגעה מאחור ע"י אופנוע שאת מספרו ציין ולא הזכיר כלל את סיפור האודי שפירט בבית המשפט. בעדותו, הוא אישר את חתימתו על המסמך אך אמר שמה שנכתב שם לא נכון. גם בתעודה של חדר מיון (ת/4) שאליו פונה הנתבע 1 צוין שמשה ישראל היה מעורב בתאונת דרכים והוא "נפגע מאחור". מטבע הדברים הרופא היה מעוניין פחות בפרטי התאונה ויותר במצבו של הנפגע. על כן ציין שם "שתוי מריח מאלכוהול". באשר לשכרותו של הנתבע 1 השמיעו עדי התביעה "הערכות" ומידע שנשאב משמועות. איני נזקק לעדויותיהם. איבחונו של הרופא בחדר המיון נראה לי ראיה מהימנה לענין זה. אם הוא סבר שהנתבע 1 היה שתוי סמוך לאחר התאונה, סביר שכך אכן היה. הנתבע 1 הוא נכה (בלי קשר לתאונה). נכותו היא בירך . פציעתו היתה בברך. הוא אינו נוטל תרופות כלשהן והוא לא נפגע בראשו. לא מצאתי סיבה שבגללה יטעה רופא לראותו כשתוי כשאינו שתוי. גרסת הנתבע 1 בבית המשפט שונה מהותית ממה שסיפר לאחר התאונה. לא הושמע הסבר לשינויי הגרסאות - אלא נשמעה הכחשה של אחת מהן. אין הסבר מדוע חתם הנתבע 1 במשטרה על תיאור לא נכון של התאונה (כפי שלטענתו עשה). הנתבע 1 לא היה לבדו במכונית בעת התאונה. העדה שיכולה היתה אולי לשפוך אור על ההתרחשויות לא הוזמנה לבית המשפט. לא נעשה ניסיון לזמן לעדות את נהג האופנוע שלפי טענת הנתבע 1 במשטרה התנגש בו מאחור. לא יתכן שהנתבע 1 אמר אמת גם בבית המשפט וגם במשטרה. סביר שלסתירות יש סיבה. לרוב היא כרוכה בהסתרת האמת. סביר מאוד שהנתבע 1 היה שיכור מיד אחרי התאונה. אם כך, ייתכן שסיבת הסתירות היא שהוא כלל לא יודע כיצד התרחשה התאונה. כך או כך, יותר סביר שכתם הדלק נוצר בנסיבות שבהן נושא הנתבע 1 באשם כלשהו, מאשר בנסיבות שבהן אינו נושא באשם. זה המקום להזכיר את הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין: אפילו נושא משה ישראל רק במקצת האחריות לתאונה יכול כל מי שנפגע מתוצאות התאונה לתבוע ממנו את כל נזקיו. שתי התאונות הנוספות גיא אלימלך סיפר שעלה אל הגשר בסיבוב במהירות 70 - 80 קמ"ש. הוא הבחין ברכב עומד מימין ללא כל סימני אזהרה. ממרחק של מטר הבחין בכתם דלק, אך לא הצליח למנוע את החלקתו - שבעקבותיה נפגע האופנוע מהכביש והוא נפצע. הוא מעריך שהשעה היתה 23:30 לערך. הוא הבחין במקום התאונה במספר אנשים ובהם גם הנתבע 1. הרושם שנותר בו הוא שתאונה אחרת קדמה להחלקתו בדקות ספורות. הוא ראה במקום אופנוע נוסף שנהרס בתאונה וגם את נהגו. אין בחומר הראיות דבר המלמד על כך שעד זה נסע במהירות אסורה, או בלתי מותאמת למקום ולנסיבות. אין בדל ראיה המלמד על יכולתו למנוע את התאונה. אופיר בר הגיע לאותו מקום כשעתיים לאחר האירוע הקודם. הכביש היה ריק לגמרי ולא היתה בו כל אינדיקציה לכך שהתרחשה בו תאונה קודמת. הוא החליק על כתם דלק שהבחין בו רק ממרחק של 3 - 4 מ'. בעת התאונה לא נראה רכבו של הנתבע 1 בקרבת מקום. האחריות לנזקי התובעים שוכנעתי, שמאזן ההסתברויות נוטה לאפשרות שמשה ישראל נושא באשם כלשהו בשל האירוע שבעקבותיו נוצר כתם הדלק על הכביש. אף שיתכן שנהג אלמוני אחר נושא גם הוא באחריות כלשהי לאותו אירוע, אין הדבר מונע מהתובעים לתבוע את מלוא נזקם ממשה ישראל (שהוא מבחינתם "מעוול במשותף"). לא מצאתי ראיה לכך שגיא אלימלך, או אופיר בר נושאים באשם תורם. כל שהעלו הנתבעים בחכתם היו ספקולציות. משה ישראל סיפר שלאחר התאונה הפעיל את אורות החרום של רכבו. הוא פונה לבית החולים, אך לפני שפונה הספיק לראות לפחות אופנוע אחד מחליק על כתם הדלק. הוא לא עשה דבר כדי לסלק את המפגע, או כדי להזהיר נהגים מתקרבים מפני הסכנה. כשעתיים אחר-כך החליק אופיר בר באותו מקום על אותו כתם, אלא שמכוניתו של הנתבע 1 כבר לא היתה שם. בהמשך הדברים קיבל הנתבע 1 דרישה ממע"צ לתשלום עבור פינוי הרכב. לא ברור מתי בדיוק פונה הרכב ומהיכן - יתכן שמישהו הרחיק את הרכב הפגוע מזירת האירוע וכך כשפונה לא נוקה הכביש כראוי. לא אתייחס לאחריות האפשרית של מע"צ לפינוי הלא מספק של המפגע (מע"צ לא השתתפה בהליך ואין בפני ראיות ממשיות לענין זה). לעומת זאת שוכנעתי, שהמפגע עצמו נוצר ע"י רכבו של הנתבע 1 בנסיבות שבהן יש לו אשם. ממילא אפילו נכשל מע"צ בניקוי לא מספיק (ונזכור: בשעת לילה) של הכביש, אין הדבר הופך את מע"צ ליותר מעוד "מעוול במשותף". בהעדר כל ראיה בענין, לא הוכח שדרך טיפולה של מע"צ במפגע מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע 1 שגרמה לכתם הדלק לבין החלקתו עליו של אופיר בר. הנזקים באשר לנזקו של גיא אלימלך הסכימו הצדדים להפחית חלק מהסכום ונחלקו בשאלת הקטנת הנזק לגבי אחד הפריטים. לדעת השמאי פידל היה צורך להחליף את מוטות בולמי הזעזועים בעלות של 11,520 ₪. לדעת השמאי דאובר ניתן היה ליישר את המוטות בעלות של 800 ₪ בלבד. השמאים לא נחקרו. לענין זה נראית חוו"ד השמאי דאובר יותר מפורטת ולא מצאתי לה מענה ממשי בחוו"ד השמאי פידל. נזקו של אופיר בר לא היה במחלוקת. סוף דבר: אני מקבל את שתי התביעות ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעים: בת.א. 60920/03 - 34,756 ₪ ובת.א. 60923/03 - 15,911 ₪. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.10.03 ועד התשלום המלא בפועל ויתווספו להם שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ וכן הוצאות כל אחד מהתובעים בסך 500 ₪ והאגרות ששילמו. דלקכביש