פסק דין הצדדים מילאו ידי ליתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, על דרך הפשרה, כאשר הם מגבילים את ביהמ"ש בסכום מינימום של 15,000 ₪ ומקסימום 140,000 ₪. תביעה זו הינה להשבת מקדמות ששולמו לנתבעים בגין עמלות להן היו זכאים על פי הסכם בין הצדדים. המחלוקות נוגעות לפרשנות ההסכם, ולנסיבות ביטול פוליסות. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 11.9.01 נחתם בין הצדדים נספח להסכם ההתקשרות, על פיו פורטו העמלות שהנתבעים יקבלו, וכן נקבע מנגנון השבת מקדמות במקרה של ביטולי פוליסה. עוד קיים סעיף, שאינו שגור במקומותינו, על פיו הסכימה התובעת, חברת הביטוח, כי " עד 30% ללא החזר כספי כל שהוא, כלומר כל דו"ח תקופה חודשי יבדק שנה מיום הפקתו, באם יתבצע שימור תיק של 70% ומעלה מפרמיה נטו ( במועד הבדיקה), פטור הסוכן מלהחזיר כספים שקיבל בגין כל התפוקה החודשית כאמור. מעל 30% הסוכנות תחזיר את התגמול שקיבלה על כל ביטול נוסף מעל 30%." כלומר, הצדדים הגיעו להסכמה, כי הנתבעים לא יחזירו מתוך המקדמות שקיבלו, עמלה בגין ביטולי פוליסה ביחס ל- 30% מתוך התפוקה. ובאם נסבור כי לא זו הייתה כוונת הצדדים, טרחו הצדדים ופרטו דוגמא המפרטת הסכמה זו. התובעת טוענת כי אין להתחשב בפוליסות בערך מצטבר של 179,511 ₪, שכן ביחס לפוליסות אילו כלל לא שולם תשלום ולו תשלום ראשון, והפקת הפוליסות הללו הייתה הפקת סרק, של פוליסות שכלל לא באו לעולם. הנתבעים טוענים כי הפוליסות הללו לא שולמו ולו תשלום ראשון משום שהתובעת טעתה במספר החשבון שמסרה והוראות הקבע חזרו. כלומר, המחדל רובץ לפתחה של התובעת. בחישוב שעורך ב"כ הנתבעים הוא מנטרל את אותן פוליסות שלא שולם בגינם דבר, בשל הטענה כי המחדל הינו של התובעת, באי רישום מספר החשבון הנכון. קשה לקבל טענה כזו, הנתבעים הינם סוכני ביטוח והיה עליהם לדאוג להעברת הכספים לחשבון התובעת. באם מספר החשבון לא היה נכון, היה עליהם לבדוק את מספר החשבון הנכון כאשר נודע להם הדבר. טענות מסוג זה, יכול להעלות הלקוח, שבעקבות אי רישום מספר החשבון הנכון הוראת הקבע שלו חוזרת, אבל לא סוכן ביטוח, אשר אמור לעקוב אחר הפוליסות שהוא מספק ללקוחותיו. יותר מכך, בסעיף 2 להסכם נאמר כי הנתבעים זכאים לעמלה בגין הפרמיה רק לאחר פירעון התשלום הראשון, במקרה בפניי ביחס לפוליסות בערך של 179,511 ₪ לא נפרע ולו התשלום הראשון. יחד עם זאת, התובעת אכן שגתה ברישום מספר קוד הבנק, ונראה כי טענות הנתבעת כיום הינן ניסיון לתיקון ההסכם שנכרת בין הצדדים, שכן בתובעת הסכימה, דבר שאינו שגרתי, כי הנתבעים יהיו פטורים מהשבת פרמיה ביחס לביטולים של עד 30% בכל מקרה. התובעת סברה, כי הנתבעים יצליחו לעמוד ביעדים שהוצבו במסגרת ההסכם, והנתבעים לא הצליחו לעמוד ביעדים אלו, כעת הנתבעת למעשה מצרה על כך שהסכימה לתת לנתבעים את ההטבה של אי השבת מקדמות. ב"כ התובעת עורך חישוב על פיו באם נתעלם מהפוליסות שבוטלו ולא שולם בהם כל תשלום שהוא, הרי יתרת החוב של הנתבעים מגיעה לסכום של 42,000 ₪ + מע"מ, ובאם נחשב השבת מלוא העמלה בגין אותם פוליסות, מגיע החוב הנטען ליותר מהסכום עליו הוסכם בין הצדדים במסגרת ההסדר כאמור לעיל. ב"כ הנתבעים עורך חישוב בהתעלם מהפוליסות השנויות במחלוקת, ומגיע ליתרת חוב של 2,465 ₪ + מע"מ. שכן לטענתו, התובעת מבלבלת בין תפוקה לבין עמלה. כאשר אני לוקחת בחשבון את מכלול טענות הצדדים, מצד אחד את ההטבה שניתנה לנתבעים ומאידך, את היקף היעדים בהם היו אמורים הנתבעים לעמוד, ולא עמדו. וכשאני מתייחסת גם לעובדה כי התובעת אינה מכחישה כי אכן נפלה טעות בקוד הבנק, מאידך טענה זו נראית כטענה קלושה נוכח העובדה כי הנתבעים החתימו לקוחות על הוראות קבע כשמספר החשבון היה נכון, והעובדה היא כי במרבית הפוליסות שולם התשלום הראשון, אני סבורה כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום של 70,000 ₪ + מע"מ. הצדדים הסמיכו אותי לקבוע תשלומים וסנקציה. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכום של 85,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל, ובצירוף הוצאות ושכ"ט כפי התקנות, להלן: "החוב על פי פסק הדין". יחד עם זאת, באם הנתבעים ישלמו את הסכום של 70,000 ₪ + מע"מ בעשרה תשלומים שווים ורצופים בסכום של 7,000 ₪ + מע"מ, כל אחד החל מיום 25.5.05 ובכל 25 לכל חודש שלאחריו ייחשב החוב על פי פסק הדין כמסולק. איחור של עד 7 ימים לא יהווה הפרה. אי תשלום אחד או יותר במועדו וכסדרו יעמיד את מלוא החוב על פי פסק הדין לפירעון מידי בניכוי התשלומים ששולמו בפועל. פסק דין בפשרה (סעיף 79א')