פסק דין בנושא נזקי רכוש לרכב בתאונת דרכים בזמן ניסיון לשפר חניה ביום 16.03.03 ארעה תאונת דרכים ברחוב הברון הירש בבני ברק. רכב התובעת שהיה נהוג ע"י מבוטח התובעת, חנה לטענתו בצד שמאל של הכביש ופתח דלתו, כדי לוודא שאכן נצמד מספיק למדרכה השמאלית. בעודו סוגר את הדלת השמאלית ומנסה לשפר את החנייה, הגיח מאחור הנתבע ופגע בו. הנתבע כפר בטענות התובעת וטען, כי רכב התובעת הוא שיצא מהחנייה ופגע ברכבו בדלת השמאלית הקדמית ולאורך כל צד שמאל של הרכב ונתפס בסופו של דבר, בפגוש האחורי השמאלי של רכב הנתבע וכך נתלש הפגוש של רכב התובעת. מטעם התובעת העיד כאמור המבוטח שעדותו הייתה עדות יחידה. גרסתו של מר נאור, הגם שהייתה אמינה, אינה מתיישבת עם נסיבות התאונה ועם דרך התרחשותה כמתואר על ידו, שכן לא ייתכן, שהתאונה ארעה כאשר עמד בחניה בצד שמאל של הדרך, כשרכב עומד וחונה לפניו ורכב נוסף עומד וחונה מאחוריו. רכב הנתבע פגע ברכבה של התובעת, לפי גרסתו של מר נאור ולא ברכבים האחרים שחנו במקום וברור שאפשרות זו איננה הגיונית ואיננה סבירה בייחוד, כאשר לא ייתכן שפגע בחזית רכבו של התובעת ובכלל זה שפגע בפנס השמאלי הקדמי, אם אכן רכב התובעת עמד וחנה בחנייה הצמודה למדרכה כשרכב לפניו ורכב מאחוריו. הפגיעה ברכב התובעת אפשרית אך ורק, בהתייחס לאפשרות, כי נהג התובעת יצא מתוך החנייה ימינה באופן פתאומי ופגע ברכב הנתבע שהגיע מאחוריו ולא הבחין בכך. נהג התובעת עמד על גרסתו, כי הוא היה בעצירה בשעת התאונה, במצב של חניה, והוא אף הגיש במהלך הדיון תשריט המתאר את דרך התרחשות התאונה - ת/1. בתמיכה לעדותו של עד הנתבע הובא לעדות עד נוסף מר דויד צדוק, שלעדותו לא היה כל משקל וערך, שכן העד לא ראה את רכב התובעת לפני התאונה ובמהלכה וכל עדותו הייתה עדות סברה וניסיון, לסייע לחברו הנתבע. עד התובעת בהודעותיו שמסר לחברת הביטוח ולמשטרת ישראל סמוך לאחר התאונה, הודה מפורשות, כי הבחין שהוא עומד רחוק מהמדרכה ולכן התכוון להתיישר (ראה ת/2 ות-/3) וקרוב לוודאי שבמהלך ניסיונות ההתיישרות שלו, סטה מעט לתוך הדרך וגרם לתאונה נשוא התובענה. יש עוד לציין, כי במהלך עדותו בפניי, העיד עד התובעת, כי חשש שהדלת השמאלית תיסגר עליו ותפגע בו בעקבות המכה והיה זה רק מזל שהוא לא נפגע וברור, כי לא ניתן להבין כיצד חשש כזה יתעורר בליבו של נהג התובעת, כאשר הפגיעה הייתה בכלל בצד ימין של הרכב. עד התובעת כאמור הגיש לי תשריט של מקום התאונה, וכפי שניתן לראות, המדובר בכביש רחב ביותר, הינו כביש חד-סיטרי ואין כל היגיון, כי הנתבע שהיה במרכז הכביש, כפי שמשורטט בת/1 יסטה לפתע שמאלה, כשהתקרב לעבר רכבו של התובעת שחנתה לכאורה כטענת נהג התובעת בצד שמאל של הדרך. דווקא גרסת הנתבע, כי הוא נסע באמצע הכביש ונהג התובעת הוא זה שיצא ימינה, מתיישבת יותר עם מקום התאונה, כפי שמופיע בת/1 ועם תמונות הנזק, כפי שניתן לראותם בת/4, לפיה נפגעה רכב התובעת בכל חזית הפגוש הקדמי ובפנס הימני הקדמי (ראה עמוד 2 שורות 10,11 לפרוטוקול הדיון). עד התובעת לא ידע להסביר, כיצד ארעה התאונה והעלה רק סברות לגבי חוסר ההיגיון שבדרך התרחשות התאונה. חוסר סבירות הגרסה של נהג התובעת והעובדה, כי אינה מתיישבת עם תמונות הנזק ונסיבות התאונה, מובילה אותי למסקנה, כי לא ניתן להשתית על "עדות יחידה" זו את התביעה. לא רק שלעדות זו לא היה סיוע עצמאי, אלא שכאמור היא לא התיישבה עם הראיות הסיוע שהוגשו ע"י התובעת, בייחוד עם תמונות הנזק. כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761). חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי התובע (ראה 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול פד"י יז (2) 987). כאמור, "עדות יחידה", שהובאה על ידי התובעת לביסוס תביעתה, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח אחריותו של הנתבע לתאונה. הגם שהגעתי למסקנה, כי אחריותו של הנתבע לא הוכחה לי, אני סבור, כי במקרה מיוחד זה, אין מקום להשית הוצאות על התובעת. הנתבע חש עצמו שלא בנוח לאחר התאונה והודה, כי הסכים לשלם לנהג התובעת סך של 2,000 ₪ בגין דמי ההשתתפות העצמית שלו. אומנם, במהלך עדותו בפניי ניסה הנתבע ליתן הסבר להסכמה זו בכך שהוא נסע ללא ביטוח תקף באותה עת, אך איני סבור, כי זה המניע היחידי שהוביל את הנתבע ליתן הסכמתו זו. הנתבע למרות שתיאר תאונה בה לכאורה, נהג התובעת אשם ואחראי באופן מוחלט לא טרח להגיש תובענה כנגד נהג התובעת, למרות שנגרמו לו נזקים לא קטנים בעת אירוע התאונה. אין זה סביר בעיני, כי הנתבע לא הבחין ברכב התובעת שהוא מבצע פעולה של חניה או יציאה מהחניה בטרם ארעה התאונה ואם כך הוא הדבר, הרי שנהיגה כזו מתיישבת עם טענת נהג התובעת, כי הנתבע לא שם ליבו אל הדרך כשמיהר לאישתו המצויה בביה"ח. העובדה, כי הנתבע תרם תרומתו בחוסר זהירותו ובחוסר תשומת ליבו לאירוע התאונה אינה מביאה אותי לכלל מסקנה, כי יש להטיל עליו אחריות בגין התאונה, אך יש בכך להשפיע על מסקנתי בקשר לשאלת פסיקת ההוצאות. מכל הטעמים האמורים, הגעתי למסקנה במקרה זה, אין להשית הוצאות על התובעת למרות שתביעתה נדחתה וכל צד ישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםחניה