פסק דין ביום 31.1.02 ארעה תאונת דרכים ברחוב הרצל ברחובות. לטענת נהגת התובעת, היא נסעה אחרי רכב הנתבעים שהיה מסוג מונית, והתכוונה לפנות ימינה מהרחוב הראשי. נהג המונית שנסע כאמור לפני רכב התובעת, עצר 50 מטר לפני הצומת הקרובה בה קיימת פנייה ימינה, לצורך העלאה והורדה של שתי נוסעות. נהגת התובעת טענה בעדותה, כי אותתה, עקפה את המונית, שהחלה פתאום בנסיעה ולטענתה נכנסה בה ופגעה בה ומכאן תביעת השיבוב שבפני. עוד העידה נהגת התובעת, כי במקום בו התרחשה התאונה, לא היה מעבר חצייה וכי מעבר החצייה היה במרחק 50 מטר מהמקום, בסמוך לפנייה ימינה שבצומת הקרובה. נהגת התובעת שללה את האפשרות, כי עקפה את רכב הנתבעת במעבר החצייה ולטענתה, אם הייתה עוקפת מישהו במעבר החצייה היתה בוודאי דורסת אחד מהולכי הרגל. הנתבע שהעיד בפניי טען מנגד, כי הוא עצר לפני מעבר החצייה כדי לתת זכות קדימה להולכי רגל, ולאחר שאלה חצו את מעבר החצייה, החל בנסיעה בנתיב הימני, אלא שרכב התובעת שהיה בצד שמאל בנתיב המיועד לנסיעה ישר, חתך אותו לפתע ימינה ופגע בו. בנוסף ובתמיכה לעדותו, הביא הנתבע עד נוסף, מר פלדמן שהיה נוסע במונית בעת התאונה. עד זה, מר פלדמן, תמך בגירסתו של הנתבע במלואה, לפיה התאונה ארעה לאחר שנהג התובעת עצר במעבר חצייה והחל בנסיעה לאחר שהולכי הרגל סיימו לעבור בו ובאותו שלב בו החל נהג המונית בנסיעה, נהגת התובעת שהייתה בנתיב השמאלי, חתכה ימינה ופגעה ברכב הנתבע. רכב התובעת נפגע בכנף הימנית הקדמית ובדלת ימנית קדמית, כפי שניתן לראות היטב בתמונות הנזק שהוצגו לי, ת/2. עדותם של שני הנהגים עומדת בסתירה אחת לרעותה, אך כזכור הנטל להוכיח את התביעה מוטל על כתפי התובעת. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין. והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו... כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508) כידוע על התובעת מוטל הנטל הבסיס והראשוני, להוכיח את תביעתה. נטל זה ניתן להרימו באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעת הינה הגרסה העדיפה או כי, הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתה, הינן ראיות עדיפות. הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע". .."נטל השכנוע מוטל על המערער..היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי - נטייה של מאזן הסבירות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו..." על העקרון והכלל האמור חזר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאררלסט פ"ד מב (1) 89, בעמוד 94. לצורך הרמת הנטל המוטל עליה, הביאה התובעת לעדות נהגת רכב התובעת בעת התאונה, והייתה זו העדות היחידה שהובאה מטעם התובעת והינה בגדר "עדות יחידה". כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761). חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי התובע (ראה 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול פד"י יז (2) 987). כאמור, "עדות יחידה", שהובאה על ידי התובעת לביסוס תביעתה, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו. עדותה של נהגת התובעת היתה עדות, שלא ניתן לבסס עליה בלבד את גרסת התביעה ויש לזכור גם, כי נהגת התובעת טענה כי היו לה שתי עדות שירדו מהמונית ומשום מה, עדותן לא הובאה בפני, וכידוע אי הבאת עד על ידי צד שיכול היה להביאם, מביאה לידי מסקנה וסברה, כי הימנעות זו נובעת מהחשש כי עדים אלה יחזקו את גרסת הצד שכנגד. די היה באמור כדי לקבוע, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ודין התביעה להידחות, אלא שאני סבור, כי בנוסף לכך ולמעלה מן הצורך, מנגד עדות נהג הנתבעת והעד האובייקטיבי הנוסף מר פלדמן, שתמכו האחד ברעותה ועדותם לא נסתרה לפיה, התאונה התרחשה עקב עצירת נהג הנתבעת לפני מעבר חצייה בניגוד לעדותה של נהגת התובעת, כי הוא עצר לצורך העלאה והורדת נוסעים. אני סבור, כי לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי נהג הנתבעת אכן עצר לפני מעבר חצייה ונהגת הנתבעת עמדה משמאלו. כשסיימו הולכי הרגל לעבור את מעבר החצייה, סברה כנראה נהגת התובעת, כי המונית תמשיך לעמוד במקומה והיא החלה סוטה ימינה לכיוון הנתיב הימני כדי לבצע פנייה, אך סברתה הייתה מוטעית ונהג הנתבעת גם הוא החל בנסיעה וכך ארעה החיכוך בין שני הרכבים והנזק הנתבע בתובענה זו. לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המורם עליה ודין תביעתה להידחות. הגם שהגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות, אני סבור, כי גם לנהג הנתבעת היה אשם תורם מסוים שכן, בתחילה הוא העיד בפניי כי אותת בתחילת הנסיעה ואם הוא המשיך ישר, לא היתה כל סיבה שיאותת, אלא אם כן גם הוא רצה לסטות שמאלה מנתיב הנסיעה הימני, וכך ארעה ששני הרכבים, בו זמנית, התקרבו האחד לרעהו בחוסר זהירות וגרמו במשותף לתאונה. בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להשית הוצאות על התובעת ואני קובע, כי כל צד ישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםמוניתהתנגשות