העותרים גורסים כי המילים המודגשות אינן עולות על כלל המרחב התכנוני אלא גם על "חלק פנימי" בתוך כלל השטח. לשיטת העותרים, קשה להלום כי שטח כה גדול המיועד לנופש מטרופוליני יוקפא עד אשר תוכן תכנית מפורטת או תכנית מחוזית חלקית על כל השטח. מכאן עתירתם של העותרים כי בית משפט זה יתיר את "הקשר הגורדי" כלשונם, ויפרש את התכנית באופן שיאפשר לבעלי מקרקעין בתחום התכנית לקדם תכנון לבינוי מבלי להיות תלויים בכך שהרשות "תואיל בטובה" להכין תכנית לכל האזור. 3. דין העתירה להידחות על הסף. כפי שהדגישו העותרים בפתח עתירתם, מטרת העתירה אינה תקיפת תכנית כלשהי או בקשת סעד כנגד תכנית כלשהי. העותרים מבקשים כי בית משפט זה יעניק מעין סעד הצהרתי כי פרשנותם-שלהם את הוראות תמ"מ 21/3 היא הנכונה. אלא שהלכה עמנו כי בית המשפט אינו מפרש הוראות חיקוק (ותוכנית מתאר מחוזית היא בגדר חיקוק) שלא על רקע החלטה מנהלית קונקרטית של הרשות המבוססת על תשתית עובדתית קונקרטית (ראו, לדוגמה, עע"מ 6555/11 אדם טבע ודין נ' ועדת הערר לתכנון ובניה פסקה 26 לפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת נאור (15.9.2013)). כאמור, העותרים נקטו בשורה של הליכים הנוגעים לתכנית שביקשו לקדם, לרבות התנגדות לתמ"מ 21/3 ועתירה כנגד דחיית התנגדותם (בג"ץ 7043/03 אביגדור אלדן ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (29.12.2005)). ככל שנכזבה תוחלתם של העותרים הרי שאין לאפשר להם, באמצעות עתירה זו, "לעקוף" החלטות ופסקי דין שנתקבלו בעניינם או החלטות שהדרך לתקוף אותן חסומה בפניהן בשל שיהוי. 4. אשר על כן, ובהיעדר החלטה קונקרטית הנתקפת על ידי העותרים, דין העתירה להדחות על הסף. העותרים ישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪. תוכנית בניהבניהקרקעותנופשתכנית מתאראזור נופש מטרופוליני