הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, היעדר עילת תביעה, התיישנות ושיהוי. 2. המשיבה, (להלן גם: "התובעת")אשר איננה מיוצגת בהליך זה, התנגדה לבקשה והעלתה טיעוניה בדיון שהתקיים בבית הדין בעניין זה ביום 24/10/13. 3. ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים: בשנת 2005 הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 6731/05) המונע את פיטוריה וכן הגישה כתב תביעה עיקרי (עב 5137/05). הבקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריה נדחתה. התובעת הייתה מיוצגת בהליך הקודם וההליך העיקרי הסתיים בהסכם פשרה מיום 29/1/06 אשר ניתן לו תוקף של פסק דין במסגרתו שילמה המשיבה למבקשת סכום בסך של 8,864 ₪. 4. הסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין קבע כדלקמן, "1. לסילוק סופי, מוחלט והדדי, של כל תביעות הצדדים, האחד מהשני, הנובעים או הקשורים, במישרין ו/או בעקיפין לעבודתה של התובעת אצל הנתבעת, תחזיר הנתבעת לתובעת את הסך של 8,864 ₪, אשר קיזזה מהתובעת בגין יתרת חופשה שלילית. 2. הכספים יועברו ישירות לידי התובעת לא יאוחר מאשר 30 ימים מיום החתימה על הסכם פשרה זה. 3. עם קבלת הסך הנ"ל אין ולא תהיינה לתובעת כל טענות ו/או תביעות כלפי הנתבעת בקשר לעבודתה ו/או לסיום עבודתה בשירות הנתבעת. 4. למען הסר ספק, מובהר כי התובעת לא תידרש לעבוד, לא בהתנדבות ולא בשום אופן או צורה אחרים, במסגרת עיריית רעננה, לצורך החזרת כספי ימי החופשה שנוצלו ביתר. 5. הנתבעת וב"כ מוותרים על הוצאות המשפט, אשר נפסקו לטובתן במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני. 6. הנתבעת תמסור לתובעת מכתב רשמי בדבר סיום עבודתה בנתבעת. 7. התביעה תימחק ללא צו להוצאות". 5. בחודש 6/12, למעלה משש שנים לאחר מתן פסק הדין, הגישה התובעת כתב תביעה בו טענה, כי הסכם הפשרה נכפה עליה; כי הנה זכאית לפדיון ימי מחלה מכח הבטחה שניתנה לה על ידי יו"ר ועד העובדים וכן לפיצויים בגין עגמת נפש בגין סיום העסקתה אצל הנתבעת. 6. המסגרת הנורמטיבית סעיף 45 לתקנות קובע כדלקמן, "45. (א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". תקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה קובעת, כי בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מחמת 'מעשה בית דין'. המלומדת נ' זלצמן עמדה על הגדרתו ומהותו של כלל מעשה בית- דין , "כלל מעשה בית- דין [res judicata] מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבית המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק- הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנוֹ, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. תכונת המוחלטות המוענקת לפסק הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, חוסמת בכך את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ולעיתים אף עשויה לגרום להנצחת טעויות; אך שיקולים שבתקנת-הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים משפטיים. על כן, אף אין בודקים אם צדק השופט בהחלטתו, ואין טעות בפסק הדין מספקת לבעל הדין היתר להשתחרר מכבלי מעשה בית דין. כוחו של המעשה השיפוטי, כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שנדון" או ב"שאלה שנדונה" בפסק הדין." (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי בעמ' 3-4] הכלל בדבר מעשה בית דין מורכב משני כללי משנה עיקריים. האחד, מקום בו נדונה תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק שוב לתביעה נוספת בין אותם צדדים וחליפיהם, אם זו מבוססת על עילת תביעה זהה. כלל זה ידוע בכינויו "השתק עילה"; השני, מקום בו במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה בו במפורש או מכללא, יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות. כלל זה מכונה, "השתק פלוגתא". כבר נפסק, כי על מנת שיקום מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, צריכים להתקיים ארבעה תנאים: האחד - זהות בין הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" בשתי ההתדיינויות, השני - זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה לבין הפלוגתא הנדונה בהתדיינות הנוספת, השלישי - בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא עובדתי פוזיטיבי ביחס לפלוגתא והרביעי - ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות. (ראו, למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642 (2000); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2007). השתק פלוגתא קם כאשר "במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ. שושני, מיום 27.12.2010; כן ראו את ע"א 246/66 קלוז'נר נ. שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 138). 7. לעניין החלת הכלל של מעשה בית דין כאשר עסקינן בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין כבר נפסק, "חרף השוני בין פסק דין בהסכמה לבין פסק-דין "רגיל", ניתן לכללי ההשתק, על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות שבהן יושב סכסוך על ידי פסק-דין בהסכמה. ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון: משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית שלה נועד, קרי - יישובם הסופי של סכסוכים" (ע"א 88/ 601 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר מז (2) 441). על פי ההלכה הפסוקה לעניין מעשה בית דין, אין הבדל בין פסק דין שנתן תוקף להסכמת צדדים לבין פסק דין בו הוכרע נושא שבמחלוקת לאחר שמיעת ראיות, מאחר ופסק דין בהסכמה, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו. הסכם כזה אין בית המשפט רשאי לבטל או לשנות כל עוד לא נפל בו פגם (ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב, פ"ד כד' (2), 826). 8. ומכאן לענייננו, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה על הסף. הצדדים הגיעו לכדי הסכם פשרה בהליך הקודם. התובעת הייתה מיוצגת בהליך הקודם ולא שוכנענו, כי הסכם הפשרה נכפה עליה בכל צורה שהיא. על מהותו של הסכם פשרה או גישור נאמר, כי ניתן להגדירו כהסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך (ראה, פרידמן וכהן בסיפרם "חוזים", בעמוד 736). בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לענין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונות הסופיות היא תכונה חיונית ואף ניתן לומר, הכרחית. בכפוף לאמור, הרי שיש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות ולהביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. הנה כי כן, יש לקבוע, כי מבחינה מהותית ודיונית, ניתן לראות בהסכם הפשרה קביעה פוזיטיבית שהכריעה את כל העניינים שבמחלוקת שבין הצדדים (ראה פסיקה נוספת לעניין החלת הכלל כאשר עסקינן בהסכם פשרה - ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 8/9/2005; רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' גולייט בן ברוך, ניתן ביום 23/7/12). זאת ועוד, מנוסח הסכם הפשרה עולה באופן מפורש כי הצדדים התכוונו למצות באופן סופי את כל הסכסוכים ביניהם בגין תקופת העבודה של המשיבה וסיומה, בלי אפשרות לפתוח בהליכים נוספים. משכך, פסק הדין שנתן תוקף לפשרה זו מהווה מעשה בית דין, ומונע הגשת תביעה חדשה בשל אותה פלוגתא. 9. לאור כל האמור לעיל הרי שכל התנאים המנויים בפסיקה להחלת הכלל של השתק פלוגתא מתקיימים בעניינו. 10. בנוסף לאמור - באשר להבטחה שלטונית - גם אם היתה התחייבות של יו"ר הועד, הרי שלא ניתן לראות בה משום הבטחה שלטונית והנתבעת אינה אחראית להבטחה זו לכאורה. לעין טענת היעדר עילת תביעה - לטעמנו לו בשל כך יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר עילת תביעה שכן בעת פרישתה של התובעת, לתובעת לא מלאו 55 שנים ועל כן, לפי גילה, לא הייתה זכאית לפיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו. התיישנות ושיהוי קיצוני - מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבעת בדבר התיישנות ושיהוי קיצוני. תביעה זו הוגשה בחודש 6/12, התובעת סיימה את העסקתה ביום 15/8/05 וטוענת לזכויות אשר התגבשו במועד המוקדם לכך. 12. טרם סיום נבהיר, כי אין באמור לעיל כדי לפגוע בהלכה המושרשת, לפיה בית הדין לעבודה ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על סילוקה על הסף של תביעה, נוכח חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות וכאשר ניתנת עדיפות לפתרון המחלוקת לגופה. עם זאת, במקרה זה שוכנענו כי הן הדין והן הצדק מצדיקים את סילוק התביעה על הסף ומניעת התדיינות מיותרת. 13. לאור כל האמור אנו קובעים, כי יש לדחות את התובענה על סף. מפאת התחשבות בתובעת בהיותה פנסיונרית של העיריה, לא יוטלו עליה הוצאות משפט. סילוק על הסףמעשה בית דיןהתיישנות