זכויות תושב הרשות הפלסטינית שהוכר כנפגע עבודה בביטוח לאומי: 1. התובע הגיש תביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי ושירותי בריאות כללית, וזאת כי הנתבעות דחו דרישתו להחזר מלא של הוצאות אשפוזו בבי"ח שיקומי ברמאללה. הנתבעות באמצעות הנתבעת 2 שילמו לתובע עבור הוצאות אשפוזו בביה"ח השיקומי סך של 39,042 ₪ בלבד, כאשר מלוא עלות האשפוז עמד על של 97,200 ₪. 2. התובע טען כי בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי ומשהוכר ע"י הביטוח הלאומי כנפגע עבודה ובהיות תושב הרשות הפלסטינאית, הטיפול הרפואי אמור להינתן לו באמצעות הנתבעת 2. התובע טען כי מאחר ואין למי מהנתבעות מתקנים למתן השירות הרפואי לו היה זקוק , אשפוז שיקומי בסמוך למגוריו, וכי משהנתבעים לא חלקו על כך כי המוסד השיקומי בו אושפז ברמאללה נתן פתרון לצרכיו הרפואיים אז אין הנתבעות יכולות להתנות ולשלם רק חלק מההוצאות. התובע טוען כי החלטת הנתבעת 2, אשר הנתבע 1 מצדד בה, לפיו יושב לתובע רק שווי דמי אשפוז בביה"ח רעות ,כמדד רף עליון, לעלות טיפול בבית חולים שיקומי ,הינה בניגוד לדין. 3. המוסד לביטוח לאומי טען בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ומאחר ומדובר בתביעה מוקדמת. בדיון המוקדם חזר בו הנתבע מטענה זו וטוב שעשה כן. בנוסף, נטען ע"י המוסד כי הטיפולים אותם עבר בביה"ח השיקומי טעונים הוכחה אם אכן הם קשורים לפציעתו בתאונת העבודה וכך גם שיעורם. עוד נטען כי התובע מעולם לא פנה אל מי מהנתבעים לקבל אישור מראש לטיפולים אלו ברמאללה, על כן אין הנתבע חב בהשבת הסכומים הנתבעים. בדיון המוקדם חזרה ב"כ הנתבע על טענה זו ועל החובה המוטלת על התובע לקבל אישור מראש של רופא המוסד בבחירתו מוסד שיקומי או לכל הפחות ליידע אותם בזמן אמת ועל כן משלא עשה כן ודורש את התשלום בדיעבד, יש לדחות דרישתו להפרש. ב"כ הנתבע 1 ביקשה בדיון שהות לבדוק את תיק המוצגים שהוגש ע"י התובע ימים מספר לפני הדיון ובאותה נשימה הודיעה כי אין כל צורך בניהול הוכחות בתיק זה וביקשה להגיש טיעונים בכתב. 4. הנתבעת 2 טענה בכתב ההגנה כי התובע ביצע את האשפוז ללא קבלת אישור הקופה ופנייתו הראשונה הייתה בדרישה להחזר הטיפולים הפרטים שביצע. הנתבעת 2 טוענת כי מאחר ומדובר בתאונת עבודה אשר בהתאם לחוק על הביטוח הלאומי לשאת במלוא עלויות הטיפול הרפואיות. עוד נטען כי בין הקופה למוסד נחתם הסכם ב 2/4/05 אשר הסדיר את שירותי הקופה לנפגעי עבודה תושבי יש"ע וכי בשנת 2008 הוחלט שלא להאריך תוקף הסדר זה וכי הקופה תעניק שירותים רפואיים לתושבי יש"ע באופן של תשלום בהתאם לעלות הטיפול בפועל. הנתבעת 2 טוענת כי השיבה לתובע את מלוא עלות הטיפול בה הייתה נושאת לו טופל במתקן שלה, היינו בביה"ח רעות ובכך לטענתה קיבל השבה מלאה של עלות הטיפול הנובע מהפגיעה. למרות האמור טענה הקופה כי אם יקבע ע"י ביה"ד כי יש לקבל את התביעה אזי התשלום חל על הנתבע 1 שהוא בעל הדין הנחוץ במקרה זה והחייב בתשלום. 5. לאחר הדיון המוקדם הודיע הנתבע 1 כי אינו חוזר מעמדתו, לאחר עיון בתיק המוצגים . בעקבות כך הוגשו סיכומי התובע והנתבע 1 לבית הדין, כאשר הנתבע אינו חולק על העובדות וחזר על טענותיו המשפטיות . 6. בטרם נכריע בטיעוני הצדדים, להלן פירוט העובדות אשר אינן שהויות במחלוקת: התובע, יליד 1988, תושב ג'נין פועל בנין במקצועו, נפגע קשה בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 27/11/08. התובע נפל מקומה חמישית בבניין כתוצאה מתאונה זו סובל משיתוק מלא בפלג גופו התחתון. הנתבע 1 הכיר בפגיעה ובזכאותו של התובע כנפגע עבודה. ועדה רפואית קבעה לתובע נכות מעבודה בשיעור של 100% לצמיתות. בעקבות אירוע הפציעה אושפז התובע בביה"ח הדסה עד ליום 11/12/08. בית החולים הדסה עם שחרור התובע המליץ על המשך אשפוז שיקומי. התובע מצא פתרון אשפוז שיקומי בסמוך לביתו ברמאללה ואושפז שם מ 4/5/09 ועד 26/7/09. בית החולים השיקומי הפלסטינאי פנה במישרין לנתבעים 1 - 2 לשלם עלות האשפוז בסך 97,200 ₪. הנתבע 2 הסכים לשלם לבית החולים השיקומי ברמאללה, לאחר שנדרש לעשות כן ע"י ב"כ ,חלק מהסכום בסך 39,042 ₪ וזאת בהתאם לגובה דמי אשפוז בבי"ח רעות לפי תעריף של 482 ₪ ליום, התעריף אותו משלמת הנתבעת 2 למטופליה. התשלום בוצע ביום 13/10/10. התובע פנה אל הנתבעים שישלימו ביצוע התשלום לביה"ח השיקומי בו אושפז והנתבעים סרבו לשלם את היתרה בסך 58,158 ₪. הכרעה 7. סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק") נקבע: "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה. לעניין סימן זה, "ריפוי" - לרבות אשפוז, רפואות ומכשירים אורתופדים הספקתם תיקונם או החלפתם. כמו כן סעיף 89 לחוק קובע: "(א) ריפוי, החלמה לשיקום רפואי ינתנו באחת הדרכים האלה או בצירופיהן. (1) באמצעות שירותי הבריאות של המדינה. (2) מאת המוסד באישור הממשלה. (3) באמצעות גוף שהשר הסמיכו כשירות רפואי לאחר שהתייעץ עם שר הבריאות. (ב) השר רשאי לאחר התייעצות עם שר הבריאות לקבוע - (1) תנאים להסמכת שירות רפואי. (2) הוראות בדבר הפיקוח על שירות רפואי מוסמך. (ג) בהסמיכו שירות רפואי רשאי השר לקבוע סייגים להסמכה. (ד) השר רשאי לאחר התייעצות עם שר הבריאות, לבטל את הסמכתו של שירות רפואי אם נוכח כי התקיים אחד מאלה. (1) התנאים שנקבעו על פי סעיף קטן (ב) (1) אינם מתקיימים בו עוד. (2) אין השירות ממלא אחר התקנות שהותקנו לפי חוק זה. (3) השירות עובר על הסייגים שנקבעו להסמכה. " בהתאם להסכם שבין הנתבעות, הנתבעת 2 מחוייבת לממן שירותי ריפוי החלמה ושיקום. עוד הוסכם בין הצדדים כי גובה מימון השירותים יהיה בהתאם להוראות ההסכם האמור לעיל ובהתאם לתעריפי משרד הבריאות התקפים בעת מתן הטיפול. תקנות 4 - 5 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), התשכ"ה - 1968 (להלן: "התקנות") קובעות כי מתן טיפול רפואי יהיה באישור רופא השירות ו/או רופא המוסד. בנוסף נקבע בתקנות כי זכאות להחזר הוצאות טיפול בחו"ל בשל פגיעה שארעה בישראל, מותנה בכך שהשירות הרפואי יאשר בכתב ומראש ולאחר בדיקה, כי לא ניתן לקבל את הטיפול בגבולות ישראל. 8. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעים לא חלקו על כך שהתובע נזקק לאשפוז שיקומי בעקבות פציעתו ונתן הסבר כי מבחינה רפואית כפי המלצת הרופאים בהדסה, הוא נזקק לטיפול שיקומי. התובע אף טען כי הנתבעים לא חלקו על כך שהמרכז הרפואי ברמאללה ענה על צרכיו הרפואיים השיקומיים של התובע , לכן טען כי מאחר והתובע נזקק למצוא מוסד שיקומי בקרבת מקום מגוריו, בשל הצורך השוטף לעזרה מבני משפחתו והקושי של כניסה לשהות בתחומי מדינת ישראל, מצא את הפתרון לאשפוז שיקומי ברמאללה. 9. לאחר שבחנו את מכלול טענות הצדדים וכן את הוראות החוק והתקנות, ההסכם בין הנתבעות ותכליתם, דין תביעת התובע להידחות כל זאת מהנימוקים הבאים: התובע לאחר שהשתחרר מבית החולים הדסה, כעולה מהאישור הרפואי של ביה"ח הדסה, הומלץ על המשך אשפוז שיקומי. ברם מאז שחרור מביה"ח הדסה שהה התובע בביתו תקופה של קרוב לחמישה חודשים עד אשר התאשפז בביה"ח השיקומי ברמאללה. לא הוצגה כל אסמכתא רפואית או אישור על הצורך באשפוז של התובע במוסד השיקומי ברמאללה הגם שברי כי בשל מצב נכותו הקבועה, היה זקוק התובע, ככל הנראה, לטפולים שיקומיים. כפי הקבוע בהוראות ההסכם שבין הנתבעות , הנתבע 2 נושא בכל עלויות הטפולים אותם מקבלים תושבי יש"ע ,לרבות תושבי הרשות הפלסטינאית אשר הוכרו כנפגעי עבודה ,בהתאם לכללים והתעריפים אשר אושרו לתשלום, בהתאם לעלות הטיפול בפועל. 10. התובע שהיה זקוק לטיפול שיקומי מיד עם סיום אשפוזו, לא פנה בבקשה לאשפזו במוסד כאמור אל מי מהנתבעים. בנוסף ככל שסבר כי ברצונו להתאשפז בסמוך למקום מגוריו, היה עליו לפנות אל שתי הנתבעות בצרוף מסמכיו הרפואיים, בפניה מראש ובכתב, כפי הקבוע בתקנות על מנת לקבל את הטיפול השיקומי לו היה זקוק. התובע לא פעל כאמור, לא בעת שחרורו מביה"ח ואף לא בחודשים שלאחר מכן ,טרם אשפוזו ברמאללה , יתרה מכך, התובע אף לא פנה במהלך אשפוזו וכן בחר להותיר את הטיפול בגביית עלות הטיפול השיקומי לביה"ח השיקומי ברמאללה. ברם רק לאחר שביה"ח קיבל חלק מדרישתו ופנה בדרישות אל התובע מצא לנכון התובע לפנות לראשונה אל הנתבעים כי ישלמו את הסכום לבית החולים השיקומי. זאת ועוד, עלה מהמסמכים כי התובע לא שילם את יתרת הסכום לביה"ח אלא התחייב בלבד כי כשיקבל פיצויים ישלם לבית החולים את הסכום. התביעה של התובע כלפי הנתבעות אינה תביעה לפיצויים כאמור, כך שהתחייבות להחזר הינה ככל הנראה בתביעה אחרת אותה מנהל התובע. 11. באשר להחלטת התובע על מקום אשפוזו - ברי כי אם התובע היה זקוק לאשפוז שיקומי, היה עליו לפנות לקבלת השירותים הרפואיים הנובעים מהתאונה , אל הנתבעת 2, אשר אם הייתה מוצאת לנכון רפואית כי הוא זקוק לאשפוז שיקומי הייתה מאשפזת אותו לאשפוז כאמור. התובע כלל לא ניסה להתאשפז בכל מוסד שיקומי אחר בתחומי מדינת ישראל וכאמור אף לא פנה טרם אשפוזו ברמאללה לקבלת אישור מראש על ביצוע התשלום כפי דרישות החוק והתקנות. יתרה מכך גם במהלך אשפוזו לא נעשתה כל פניה של מי מטעמו של התובע למי מהנתבעים לביצוע התשלום לבית החולים , למרות שהתובע היה מיוצג ע"י ב"כ בתיק תביעה זו וניתנה התחייבות ב"כ לבית החולים ברמאללה עוד ב 6/7/09. לסיכום -התובע בהתנהלותו ובחירתו מוסד אשפוז שיקומי שיהיה נוח לו מבלי לקבל על כך אישור מי מהנתבעות על כיסוי התשלום המלא שידרוש מוסד זה, פעל בניגוד להוראות החוק והתקנות. על כן אנו מקבלים את טענות הנתבעים כי הנתבע 2 פעל כדין כאשר אישר את גובה תשלום ההחזר, עד לגובה העלות שהיה משלם למוסד השיקומי העונה לצרכי התובע בתחומי מדינת ישראל. סוף דבר 12. התביעה נדחית. מאחר והנתבע 1 לא ביקש חיוב בהוצאות ולמרות שקבענו כי הנתבע 2 פעל כדין ולא היה מקום להגיש תביעה כנגדו, בנסיבות המצערות של התובע, אין צו להוצאות. פלסטיניםתאונת עבודהביטוח לאומי