תצהיר עובד בבית הדין לעבודה שלא מתיישב עם כרטיס הנוכחות בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי החלה לעבוד ב- 28.3.11 וכי סיימה לעבוד ב- 24.1.11 ולא ב- 30.1.11 כפי שנאמר בתצהירה. 9. התובעת למעשה לא מסרה כל גרסה באשר לנסיבות פיטוריה ומועד פיטוריה. גרסאותיה בעניין זה אינן עקביות ולא נתנו בהן אמון. העדפנו את גירסתה הברורה והקוהרנטית של העדה גב' אביגיל אמזלג, לפיה התובעת הפסיקה להופיע לעבודה לאחר 24.1.12 ובפועל ניתקה כל קשר עם הנתבעת ומי מנציגיה, למעט ביקור שערכה בנתבעת בחודש מרץ, בו הודיעה על חתונתה ומסרה לעובדי הנתבעת הזמנות לאירוע. 10. בסעיף 5 לתצהירה מציינת התובעת כי פוטרה הלכה למעשה ביום 30.1.12. מדו"ח הנוכחות עולה כי התובעת חדלה להופיע לאחר 24.1.12. בהמשך, בסעיף 9, היא מציינת כי ניתנה לה הודעה רשמית על פיטוריה במהלך חודש מרץ. מדובר באמירה כללית, לא מפורטת וסותרת את גרסתה בסעיף 5 לתצהיר. 11. יתירה מכך, התובעת הצהירה כי מצבה הרפואי מנע ממנה להופיע לעבודה במהלך החודשים ינואר ועד מרץ וכי היא שמרה על קשר רציף עם הנתבעת והובטח לה כי יש הבנה מלאה למצבה הרפואי וברגע שתחזור לאיתנה תשוב לעבודה. כאמור, לא נתנו אמון בגרסה זו והעדפנו את עדותה של גב' אמזלג, לפיה התובעת חדלה להופיע לעבודה אחרי 24.1.12, ניתקה כל קשר וכל פניותיה הטלפוניות והודעות הטקסט "זכו" להתעלמות. עוד הוסיפה גב' אמזלג, כי בשל היחסים הקרובים שהיו בינה לבין התובעת נעלבה באופן אישי מהתנהלות התובעת, כך: "אני לא דיברתי איתה, מאוד נפגעתי מהעובדה שהיא נעלמה לי בגלל שהיא היתה חברה, בגלל שפתחתי את לבי ואת ביתי, ובגלל זה כשהיא הגישה להביא לי הזמנה הייתי מאוד קרה, לא רציתי לשוחח. נתתי לה נשיקה ובזה סיימתי את הסיפור ולא החלפנו מילה מעבר לכך". (פרוטוקול עמ' 13 ש' 10-13) 12. יתירה מכך, התובעת מציינת כי מבחינה בריאותית לא היתה מסוגלת לעבוד החל מיום 24.1.12. הנתבעת אינה מכחישה כי ידעה כי לתובעת בעיות רפואיות. יחד עם זאת אין בכך כדי ללמד על היעדרות כדין. התובעת לא המציאה מסמכים המאשרים כי היתה בתקופת מחלה. לא נתנו אמון בגרסתה כי אישורי המחלה אבדו לה עם מעבר דירה וכי לא ניתן היה לשחזרם. התובעת העידה כי היתה מאושפזת במהלך התקופה ולא הצביעה על כל מניעה להמציא העתקים של סיכומי אשפוז ואישורי מחלה. יתירה מכך, התובעת העידה כי במצבה הרפואי לא היתה יכולה לעבוד בחודשים פברואר מרץ, ובלשונה: "חד משמעית לא יכולתי לעבוד. זה גובל בהתקפים שאי אפשר לעבוד ובעבודה יודעים כי גם חוו איתי התקף כזה". (פרוטוקול עמ' 6 ש' 12-13). דברים אלה סותרים את האמור בכתב התשובה, לפיו התקשרה מספר פעמים אל הנתבעת וביקשה לדעת לאיזו משמרת היא משובצת לעבודה אך "זכתה" להתחמקות, ואת האמור בתצהירה לפיו התקשרה במהלך החודשים ינואר עד מרץ על מנת לעדכן במצבה הרפואי והובטח לה כי יש הבנה למצבה הרפואי וכי ברגע שתחזור לאיתנה תשוב לעבודה. לא קיבלנו אף את הסברה בפרוטוקול, לפיו התקשרה וביקשה לדעת לאיזה משמרת משובצת כי בשעה שהתקשרה סברה כי מצבה טוב יותר אך למחרת התברר שלא כך הוא. 13. התובעת טוענת כי פוטרה בשל הריונה. התובעת לא ציינה מתי הודיעה לנתבעת על הריונה. יתירה מכך, אין מחלוקת כי התובעת הודיעה על הריונה לפני חודש ינואר בו נפטר אביה. התובעת קיבלה בחודש זה ביום 22.1.12 מפרעה בסך 2,000 ₪. הצדדים חלוקים האם סכום זה הוחזר או לא. אלא שעצם מתן המפרעה במועד שניתנה מלמד כי לא היתה לנתבעת כל כוונה לפטר את התובעת בחודש ינואר או במועד כלשהו. 14. המסקנה מן האמור הינה כי התובעת לא הוכיחה כי פוטרה בחודש ינואר או בחודש מרץ ולפיכך רכיבי התביעה הנובעים מטענת הפיטורים נדחים. 15. בטרם נעילת פרק זה נוסיף כי הוגש תצהירו של מר בנצי ברק ז"ל אשר נפטר. מר בנצי ברק מסר גרסה סדורה באשר להפסקת העבודה של התובעת. הנתבעת ביקשה כי ניתן משקל לגרסה זאת. הכלל הוא כי עד שנתן תצהיר יתייצב בבית הדין כדי להיחקר על תצהירו. דמי הבראה, פדיון חופשה - 16. כתב התביעה כולל (מלבד רכיבים הנובעים מהפיטורים) אף רכיבים נוספים - דמי הבראה ופדיון חופשה. התובעת זנחה רכיבים אלה בתצהירה ובסיכומיה. מאחר וב"כ התובעת טען בסיכומי התשובה כי הרכיבים לא נזנחו ומאחר ומדובר ברכיבים אשר לא נדרשת להם תשתית עובדתית, נכריע בהם לגופו של עניין. הבראה - על פי הסכם קיבוצי כללי בדבר תשלום קצובת הבראה, עובד יהיה זכאי לדמי הבראה רק לאחר שהשלים עבודתו בשנה הראשונה במקום העבודה. התובעת עבדה מיום 28.3.11 ועד ליום 24.1.12, לא השלימה שנת עבודה ראשונה ולפיכך אינה זכאית לדמי הבראה. פדיון חופשה - בכתב התביעה טענה התובעת לזכאות ל- 14 ימי חופשה, כמי שעבדה 12 חודשים. על פי תלוש שכר חודש ינואר לתובעת יתרת חופשה של 3.31 ימים. בחודש ספטמבר ניצלה התובעת 5 ימי חופשה. התובעת הודתה בעדותה כי קיבלה תשלום עבור חופשה בחודש ספטמבר כעולה מהשיק המתייחס לשכר חודש זה. לפיכך זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין 3.31 ימים. שכרה של התובעת הינו 30 ₪ לשעה ולפיכך זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין ימים אלה בסך של 854 ₪. התביעה שכנגד והתביעה להחזר טיפולים - 17. התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") טוענת כי זמן קצר לאחר תחילת עבודתה של הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") פנתה התובעת למר בנצי ברק ז"ל וביקשה כי הנתבעת תספק לה טיפולי שיניים הנחוצים לה אך אין באפשרותה לשלם עבורם. עוד ביקשה התובעת כי הנתבעת תספק לה, באמצעות חברת אתיקה, טיפולים קוסמטיים. לבקשת התובעת הוסכם כי היא תשלם עבור הטיפולים באמצעות הפחתה בסך של 500 ₪ ממשכורתה החודשית עד לפרעון החוב. לטענת הנתבעת היא הציגה לתובעת הצעת מחיר לטיפולי השיניים על סך 29,922 ₪ ולטיפול הקוסמטי על סך 6,800 ₪ והבהירה לתובעת כי תזכה להנחה של 25% ממחיר המחירון. התובעת עברה את הטיפולים המפורטים בהצעת המחיר בהתאם לגיליונות הרפואיים המצורפים נספחים ה' ו- ו' לתביעה שכנגד. הנתבעת טוענת כי אלה הפעולות החשבונאיות שנעשו בעקבות הטיפולים: משכר חודשים יוני יולי ואוגוסט הופחתו 500 ₪ כל חודש. משכר חודש ספטמבר לא הופחת בעקבות בקשת התובעת. ביום 25.10.11 ניתנה לתובעת המחאה ע"ס 1,500 ₪ לבקשתה. משכר חודשים אוקטובר ונובמבר הופחתו 1000 ₪ כל חודש. משכר חודש דצמבר לא הופחת בעקבות בקשת התובעת לאחר פטירת אביה בתחילת ינואר. משכר חודש ינואר הופחתו 500 ₪. ביום 21.1.12 ניתנה לתובעת המחאה ע"ס 2,000 ₪ לבקשתה. התובעת נטשה את עבודתה ביום 25.1.12 וסכום זה לא הוחזר. הנתבעת תובעת החזר המפרעה על סך 2,000 ₪ וכן תמורת הודעה מוקדמת בסך של 2,400 ₪. בתביעה להחזר טיפולים נתבעת התובעת להשיב את הסך של 25,042 ₪ (לאחר שקוזז סך של 2,500 ₪ אותו שילמה). התובעת מודה כי קיבלה את טיפולי השיניים כעולה מגיליון הטיפולים. באשר לטיפולי האסתטיקה, טוענת כי ביצעה רק חלק מהם. יחד עם זאת טענה כי לא סוכם איתה מה המחיר אותו תידרש לשלם עבור הטיפולים. כל שנאמר לה הוא שיהיה עליה לשאת בעלות החומר מבלי לנקוב בגובה העלות. לטענתה לא התעניינה בעלות. אשר להחזרים טענה, כי מלבד הניכויים משכרה העבירה לנתבעת מדי פעם תשלום במזומן. אשר למפרעות בסך 1,500 ₪ ובסך 2,000 ₪ טענה כי אלה הוחזרו. בעדותה ציינה כי את המפרעה של 2,000 ₪ החזירה למר בנצי ברק ז"ל במעטפה למחרת. 18. לאחר שבחנו את טענות הצדדים להלן ההחלטה בתביעה שכנגד - הודעה מוקדמת - סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות תשס"א-2001 קובע כי עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכר הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה הודעה מוקדמת. אלא שלטעמנו ויתרה הנתבעת בהתנהגותה על מתן הודעה מוקדמת. יתירה מכך, התפטרות התובעת היתה בהתנהגות ולא באקט חד משמעי. הגם שלא הומצאו אישורים רפואיים, אנו מקבלים את עדות התובעת כי לפחות בחלק מהימים לגביהם לא נתנה הודעה מוקדמת חשה ברע. למעשה בתחילת ההיעדרות הנתבעת אף ניסתה לאתר את התובעת וביקשה להתעדכן במצבה. יתירה מכך העידה גב' אמזלג, כי כשהתובעת הופיעה בתחילת מרץ כדי להזמין את העובדים לחתונתה נשאלה ע"י אחת העובדות אם תחזור לעבודה לאחר החתונה. מהתנהגותה של הנתבעת לאחר נטישת התובעת עולה כי הנתבעת ויתרה על ההודעה המוקדמת ולפיכך נדחה רכיב זה. החזר מפרעה של 2,000 ₪ - התובעת אינה מכחישה כי קיבלה ביום 21.1.12 מפרעה על סך של 2,000 ₪, אך טוענת כי החזירה אותה במעטפה במזומן. טענה זאת לא הוכחה ואיננו מקבלים אותה. גירסתה בעניין החזרת הכסף לא מופיעה בתצהירה ואינה עקבית. לגבי הגרסה בכתב התשובה לפיה בעלה החזיר את הכסף, טענה כי הנאמר שם הוא טעות. לא ניתן כל הסבר מדוע גרסתה לא מופיעה בתצהירה וכן לא ניתן הסבר מניח את הדעת כיצד הושג הכסף למחרת. יתירה מכך התובעת ניסתה למצוא בסעיף 19 לתצהירה מקור אף לגרסה זו. כך נאמר בסעיף 19: "לא זו אף זו, במס' הזדמנויות בהן יכולתי לפרוע את חובי מעבר לניכוי בתלוש השכר שלי, העברתי תשלומים במזומן לידי הנתבעת, כאשר בגין תשלומים אלו לא קיבלתי מעולם קבלות או אישורי תשלום ואין ביכולתי לדעת מה עשתה הנתבעת עם סכומים אלו שניתנו על ידי". אלא שבהמשך הודתה כי סעיף 19 לתצהיר אינו מתייחס ל- 2,000 ₪. (פרוטוקול עמ' 9 ש' 17-18). יתרה מכך, הגם שסעיף 19 מתייחס לטענת התובעת לגבי החזר במזומן בגין הטיפולים, העובדה כי התובעת לא מצאה לנכון להזכיר את ההחזר במזומן בגין המפרעה מלמדת כי לא בוצע ההחזר האמור. למעלה מן הצריך נוסיף כי לא נתנו אמון בגרסה זו של התובעת להחזרים במזומן בסכומים שאינה זוכרת בגין חוב שאינה יודעת מהו, כאשר התנהלותה הכוללת בקשות לדחיית מועד ניכוי החוב ולמפרעות מלמדת על כך כי היתה נתונה בלחצים כספיים. לפיכך אנו קובעים כי על התובעת להשיב את המפרעה בסך 2,000 ₪ אשר קיבלה ביום 21.1.12. 19. אנו ערים לכך כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ביתרת זכות של 500 ₪, אלא שקיבלנו את הסברה של גב' ירדנה נגר, לפיה בכרטסת נרשמו הניכויים בסך 4,000 ₪ שהם בגין הטיפולים הגם שהחוב בגין הטיפולים מצוי בכרטסת לקוחות אשר לא הוצגה. משהתובעת לא כפרה בטיפולים ובעובדה כי הסכום שנוכה משכרה הוא בגין הטיפולים אין להביאו בחשבון בעניין המפרעה מיום 21.1.12. התביעה לתשלום בגין טיפולים - 20. אין מחלוקת כי התובעת קיבלה טיפולים כעולה מהגיליונות הרפואיים ובכפוף להכחשת התובעת של חלק מהטיפולים האסתטיים. הצדדים חלוקים על ההסכם ביניהם באשר להתחייבות התובעת לשלם עבור הטיפולים. הנתבעת טוענת כי הוצגה לתובעת הצעת מחיר וכי הובטחה לה הנחה בשיעור 25% ואילו התובעת טוענת כי נאמר לה כי תאלץ לשלם את עלות החומר מבלי לנקוב בעלות. הנתבעת הגישה חוות דעת של ד"ר הורוביץ לגבי מחירון הטיפולים בנתבעת ומחירון השוק בגין הטיפולים. התובעת ויתרה על חקירתו הנגדית של ד"ר הורוביץ. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה כי הוסכם כי התובעת תשלם עבור הטיפולים את מחיר המחירון לאחר הנחה של 25%. אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי המחירים הנקובים בהצעת המחיר הם מחירי הנתבעת ואתיקה וכי בדרך כלל נהוג בנתבעת לתת הנחה לעובדים של 25%-30% (עדות ירדנה נגר, פרוטוקול עמ' 11 ש' 8). אלא שלא הוכח כי סוכם עם התובעת כי זה המחיר אותו תשלם. לא הוכח מתי הוצעה הצעת המחיר וכי הוצגה לתובעת. הנתבעת לא הכחישה את גרסת התובעת לפיה סוכם כי התשלום יהיה בניכוי של 500 ₪ משכרה. קבלת גרסת הנתבעת כי סוכם על טיפולים בסך העולה על 25,000 ₪ ובניכוי של 500 ₪ מוביל למסקנה כי הנתבעת הסכימה לניכוי למשך של מעל 4 שנים. לכך יש להוסיף כי הגם שהתובעת חדלה להופיע ביום 25.1.12 לא נדרשה לשלם בגין הטיפולים, אלא לאחר הגשת התביעה. יש להדגיש כי מנגד התקשינו לתת אמון בגרסת התובעת כי לא התעניינה בעלות החומר, אך משהנטל להוכיח את ההסכם רובץ על הנתבעת, הרי שהיא לא הוכיחה אותו. לפיכך התביעה בגין תשלום עבור הטיפולים נדחית. 21. למעלה מן הצריך נוסיף, כי הנתבעת ביקשה לשכנע אותנו כי אין זה הגיוני כי התובעת תשלם בגין הטיפולים שבוצעו ושאינם שנויים במחלוקת סכום של 4,000 ₪ אשר נוכה משכרה, וכי יש לקבוע את המחיר הראוי על פי חוות דעתו של ד"ר הורוביץ, בהסתמך על סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 46 לחוק החוזים קובע: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". אלא שבענייננו אין מחלוקת כי התקיימה מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים וכי סוכם על שיעור הסכום באופן הנמוך מהתשלום המקובל וכי הצדדים חלוקים על הסיכום. לא נעלמה מעינינו טענת התובעת בסעיף 19 לתצהירה, לפיה שילמה על חשבון הטיפולים תשלומים נוספים במזומן. הגם שלא נתנו אמון בגרסה זו, יש בכך כדי לתמוך בגרסת הנתבעת לפיה מדובר בטיפולים שעלותם עולה על הסכום אשר נוכה מן התובעת. יחד עם זאת, משהנתבעת לא הוכיחה מה הוסכם, דין תביעתה בעניין זה להידחות. 22. סוף דבר, על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 854 ₪. על התובעת לשלם לנתבעת החזר המפרעה בסך של 2,000 ₪. כמו כן תשלם התובעת לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. בקביעת ההוצאות לקחנו בחשבון כי אמנם שתי התביעות נדחו במרביתן, אלא שהגענו למסקנה כי תביעת התובעת לוקה בחוסר תום לב ואילו תביעת הנתבעת נדחתה בהיעדר הוכחה להסכם בעניין הטיפולים. כל הסכומים ישולמו על ידי התובעת תוך 30 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין. מסמכיםבית הדין לעבודה