קצבת נכות סכרת מסוג 1 (ביטוח לאומי) 1. המערערת, ילידת שנת 1988, בוגרת 12 שנות לימוד, בוגרת קורס איפור (עם תעודה) ולאחר שירות צבאי מלא. 2. בשנת 2008, בהיותה כבת 20, התפרצה אצל המערערת מחלת סכרת מסוג 1. בשל מצבה הרפואי כפי שהיה עם התפרצות המחלה, הפסיקה המערערת את עבודתה שבה עבדה באותה עת כבר מספר חודשים, כקופאית בסופרמרקט. 3. המערערת פנתה למשיב בתביעה לשלם לה קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 4. ביום 14/3/10, קבע רופא מוסמך כי דרגת הנכות הרפואית של המערערת, בתקופה שמיום 21/11/08 ועד יום 31/12/10, היא בשיעור 40%, לפי פריט 4(5)(א) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים"). קביעה זו נעשתה על בסיס האבחנה שלמערערת היתה באותה עת (כפי שנרשם בפרוטוקול שנערך על ידי הרופא המוסמך): "סכרת לא מאוזנת, עם ארועי תת-סוכר רבים.". 5. הרופא המוסמך חיווה ביום 14/3/10 את דעתו שהמערערת אינה מסוגלת לכל עבודה, עד תום הזמניות של דרגת הנכות הרפואית. 6. בהתאם לכך, קיבל המשיב את תביעת המערערת לתשלום קצבת נכות, ושילם לה קצבת נכות בשיעור המלא. 7. ביום 16/12/10, לקראת תום התקופה שבה עמדה הנכות הרפואית הזמנית בעינה, נבדקה המערערת שוב על ידי רופא מוסמך. באותה עת, המערערת כבר היתה מטופלת על ידי משאבת אינסולין. הרופא המוסמך קבע כי החל מיום 1/1/11, דרגת הנכות הרפואית היציבה של המערערת, היא בשיעור 40%, וזאת לפי פריט 4(5)(ב) למבחנים. 8. הרופא המוסמך שבדק את המערערת ביום 16/12/10, חיווה את דעתו שהמערערת מסוגלת לעבוד ביום עבודה מלא, אך זאת - ללא מאמץ גופני, עם אפשרות לניטור ולארוחות סדירות בפרקי זמן תכופים. 9. ביום 23/12/10, שוחחה פקידת שיקום עם המערערת. על פי עמדתה של פקידת השיקום, אף שלמערערת אין רקע תעסוקתי מעבר לשירות הצבאי ולעבודה כקופאית בסופרמרקט, הרי שהמערערת יכולה להשתלב בעבודה אדמיניסטרטיווית במקומות שבהם יתאפשרו תנאים כפי שנקבעו בחוות דעתו של הרופא המוסמך, וכן - היא יכולה לעבוד או בזבנות ובטלמרקטינג. על סמך עמדה זו, חיוותה פקידת השיקום את דעתה שהמערערת לא איבדה מכושרה להשתכר. 10. בהתבסס על עמדותיהם של הרופא המוסמך ושל פקידת השיקום - דחה המשיב את התביעה לקצבת נכות. 11. המערערת הגישה (באמצעות בא כחה) ערר הן על ההחלטה בענין הנכות הרפואית והן על ההחלטה בענין אי-כושר. הערר בענין הנכות הרפואית התבסס על הטענה שלמערערת יש גם נוירופתיה סכרתית. 12. הערר הרפואי של המערערת הובא לדיון בפני ועדה רפואית לעררים, ביום 4/8/11. במועד זה דחתה אותה ועדה את הטענות בענין הסיבוך הנוירולוגי, והותירה על כנה את ההחלטה שלפיה דרגת הנכות הרפואית של המערערת היא בשיעור 40% לפי פריט 4(5)(ב) למבחנים. 13. הערר בענין אי-הכושר הובא לדיון בפני ועדה לעררים לענין אי-כושר (שתיקרא להלן: "הועדה"), ביום 12/6/12. במועד זה - החליטה הועדה לדחות את הערר. 14. הערעור שבפני - הוגש כנגד החלטתה האמורה של הועדה. סקירת החלטת הועדה 15. המערערת התייצבה לדיון הועדה ביחד עם בא כחה. המערערת השמיעה בפני הועדה את תלונותיה על כך שהיא אינה מסוגלת לעבוד. המערערת טענה כי היא ניסתה לעבוד בעסקו של בן זוגהּ, אך לא הצליחה בכך, בשל התקפים של תת-סוכר, בשל לחץ דם נמוך, ובשל חששותיה שמא היא "הולכת למות". בנוסף, ציינה המערערת כי רופאתה ציוותה עליה "רק לנוח". המערערת ציינה שהיא חשה כל הזמן חולשה וסחרחורות, אך עם זאת הסבירה שאם יציעו לה להשלים את בחינות הבגרות וללמוד מקצוע, היא מסכימה לעשות זאת, ותשמח בכך. בא כחה של המערערת טען בשמה דברים דומים. 16. בהחלטת הועדה, נאמר כך: "תובעת בת 24 אובחנה כסובלת מסוכת מטופלת במשאבת אינסולין. בהופעתה בפני הועדה מוסרת שאינה רואה עצמה כמי שמסוגלת לעבוד וזאת עקב הרגשת חולשה כללית ... כפי שמתואר בפרוטוקול. ניסתה לעשות נסיון לעבוד עם בעלה ללא הצלחה. הועדה עיינה במסמכים הרפואיים ובדעה כי למרות הליקויים ומצבה הבריאותי כפי שתיארה התובעת, בהחלט מסוגלת לעבוד יום עבודה מלא ללא מאמץ גופני חריג לא בגובה לא ליד מכונות נכות ועם אפשרות לארוחות סדירות. כגון מוקדנות, פקידות קלה, עבודות ליד שולחן, עבודה מסוג של הרכבה. לאור האמור לעיל הערר נדחה.". גורל הערעור תוך התייחסות לחלק מטענות ב"כ המערערת 17. לדעתי, אף שהחלטת הועדה לוקה בלקוניות מסויימת, והיתה יכולה להיות מפורטת יותר, אין מדובר בהחלטה שנפל בה פגם משפטי שעשוי להצדיק את קבלת הערעור. בסעיפים שלהלן, אסביר את דעתי זו, תוך שאתייחס גם לחלק מטענותיו של ב"כ המערערת, כפי שנטענו בעת הדיון בבית הדין. 18. לטענת ב"כ המערערת, הועדה לא נימקה את מסקנתה, אלא - למעשה - קבעה את מסקנתה כאילו היא ההנמקה של אותה המסקנה. טענה זו היא טענה יפה לכשעצמה, אך אני סבור שאין היא מתאימה להחלטת הועדה. ראוי לזכור כי אין מדובר במדע מדוייק ואף אין לראות את חברי הועדה כאילו הם מחשב שאמור להוציא מסקנה מדוייקת על סמך הנתונים המובאים אליהם. מדובר בענין של הערכה, אשר מצוי בשיקול דעתה של הועדה. בחינת החלטתה של הועדה, כפי שצוטטה לעיל, מאפשרת להבין מה הביא את הועדה למסקנתה. בחינת ההחלטה מעלה כי הועדה היתה מודעת למצב הרפואי של המערערת כפי שהוא נקבע על ידי הועדה הרפואית לעררים, כי הועדה היתה מודעת לטענותיה של המערערת, אך לא הסכימה עמן (כלומר - לא הסכימה עם ראיית המערערת כבלתי מסוגלת לכל עבודה), וכי הועדה סברה שיש מגוון של עבודות שהמערערת מסוגלת לבצע גם בהיקף של יום עבודה מלא. בכך - יצאה הועדה ידי חובת ההנמקה של מסקנתה, ואף כי (כאמור לעיל) הייתי מעדיף שההחלטה תהיה מפורטת יותר, אין לקבוע שההחלטה אינה מנומקת. ב"כ המערערת הפנה בענין זה לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק ב"ל 7284/05 לוי - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 5/12/06). מסקנתו של פסק הדין האמור באותו ענין, מקובלת גם עלי, אלא ששם - כפי שנקבע במפורש על ידי בית הדין בתל אביב, לא היה ניתן להבין מהפרוטוקול את הלך מחשבתה של הועדה (סעיף 10 לפסק הדין), ואילו בעניינה של המערערת - אין בעיה מיוחדת להבין את הלך המחשבה של הועדה, ואף עלה בידי להבין זאת. 19. טענה נוספת של ב"כ המערערת היתה שהועדה לא פירטה מה המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה. אכן, מדובר בפגם בהחלטת הועדה. היה ראוי שהועדה תכתוב במפורש מה המסמכים שעמדו בפניה. אולם, איני מסכים עם ב"כ המערערת על כך שבמקרה זה מדובר בפגם מהותי. מבחינה מהותית, בהעדר טענה שבפני הועדה היו מסמכים רפואיים של המערערת שהמערערת לא היתה יכולה לדעת עליהם, אין סיבה להניח שהמסמכים שעמדו בפני הועדה הם אלה שהמערערת עצמה המציאה למשיב בנוסף למסמכים שנכתבו על ידי הרופאים המוסמכים, פקידת השיקום, והועדה הרפואית לעררים. בנסיבות אלה, מדובר בפגם טכני של אי-מילוי מלא של הטופס, ואיני סבור שנכון לקבל את הערעור בשל כך. 20. ב"כ המערערת טען כי היה על הועדה להתייחס במפורש לעבודתה הקודמת של המערערת. בענין זה, הפנה ב"כ המערערת לפסק דין אחר של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, פסק הדין בתיק ב"ל 4888/03 קונורטה - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 9/6/04). בחנתי את פסק הדין האמור ולא מצאתי בו קביעה כגון זו שב"כ המערערת טען שיש למצוא בו. לדעתי, ככלל, נכון שועדה לעררים לענין אי-כושר תתייחס לכל הרקע התעסוקתי של הנכה שעררו עומד בפניה, לרבות - כמובן - עברו התעסוקתי. אולם, לא כל אי-התייחסות של ועדה כזו לכל פרט בעבר התעסוקתי, היא בגדר טעות משפטית שמצדיקה את קבלת הערעור והשבת הענין אל הועדה. כשמדובר בתקופת עבודה בת מספר חודשים שהיתה בעבודה בלתי מקצועית (עבודת קופאית בסופר), ושגם הועדה לא סברה שהמערערת מסוגלת לעבוד בה כעת, אני סבור שאין באי-אזכור אותה התעסקות על ידי הועדה, משום טעות משפטית. די בכך שהועדה הביעה את עמדתה בקשר למסוגלותה של המערערת לעבודות מסויימות ופירטה אותן. 21. טענה נוספת של ב"כ המערערת היתה על כך שהועדה לא הפנתה את המערערת, למרות גילה הצעיר, אל "המכון להערכה תעסוקתית". בטענה זו, נסמך ב"כ המערערת, בין השאר, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בתיק ב"ל 13698/04 אבו-סנינה - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 15/8/05). עיינתי בפסק הדין האמור, ומצאתי כי הוא עוסק בעניינה של עקרת בית, ובשאלת ההפניה שלה אל המכון להערכה תפקודית (ולא תעסוקתית), שבו בוחנים את מידת כושרה של עקרת בית לבצע פעולות שונות של משק בית. איני סבור שפסק הדין האמור יכול ללמד דבר מה בקשר לעניינה של המערערת. מכל מקום, אני מסכים עם ב"כ המערערת שהדרך הראויה היא לבחון אפשרויות של שיקום מקצועי בעבור המערערת. המערערת זכאית, עקרונית, לשיקום מקצועי על סמך דרגת הנכות הרפואית שלה. מהאמור בפרוטוקול שערכה הועדה, מסתבר כי המערערת עצמה תשמח להיות מופנית לקורס שבו היא תוכל ללמוד מקצוע. אולם, ענין השיקום המקצועי אינו תפקידה של הועדה. הועדה היתה אמורה לקבוע את דרגת אי-הכושר של המערערת, וכך היא עשתה. לדעתי, טוב היה עושה ב"כ המערערת אילו היה מייעץ למערערת ליזום שיקום מקצועי, ולפנות אל המשיב בבקשה להעמיד אותה בפני פקיד שיקום שיערוך לה תוכנית שיקום. אם ב"כ המערערת טרם יעץ למערערת לעשות כך, אני קורא לו לעשות זאת כעת. בענין זה מופנית תשומת לב ב"כ המערערת להוראות סעיפים 203-204 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ולהוראות תקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט"ז-1956, לרבות תקנה 4 לאותן תקנות, המלמדת על כך שלשם קבלת שיקום מקצועי יש להגיש תביעה מתאימה למשיב. 22. לב"כ המערערת היתה גם טענה נוספת, בדבר העדר ההנמקה, כיצד הופחתה דרגת אי-הכושר משיעור מלא לשיעור אפסי, בלא שיפור במצב הרפואי. אכן, גם כאשר נקבעה למערערת דרגת אי-כושר מלאה (במקביל לדרגת הנכות הרפואית הזמנית) וגם כעת - היתה דרגת הנכות הרפואית של המערערת בשיעור 40%, אלא שאני סבור שאין מקום לקבוע שלא חל שיפור במצב הרפואי. כאמור לעיל, בעת שלמערערת היתה דרגת נכות רפואית זמנית, היא נקבעה על פי פריט 4(5)(א) למבחנים, פריט שעניינו: "סוכרת המטופלת על ידי דיאטה וזריקות אינסולין אך מצטיינת בחוסר יציבות וצורך מוגבר בניטור עצמי". כלומר - באותה עת הסכרת של המערערת היתה בלתי מאוזנת. יישום פריט זה תואם את מה שנכתב באבחנתו של הרופא המוסמך מיום 14/3/10, כמצוטט בסעיף 4 לעיל, בדבר סכרת בלתי מאוזנת עם ארועים רבים של תת-סוכר. לעומת זאת, בתקופה הרלוונטית להחלטת הועדה, מצבה של המערערת היה שונה; המצב היה לאחר תחילת הטיפול במשאבת אינסולין, כאשר בפני הועדה היתה מצויה החלטת הועדה הרפואית לעררים שבה לא אומצה תלונת המערערת בדבר תנודות בערכי הסוכר. אמנם, כפי שציינתי כבר מספר פעמים לעיל, היה רצוי שהחלטת הועדה תהיה מפורטת יותר, אך אין זה נכון לומר שההחלטות הרפואיות שהיו בפני הועדה אינן מלמדות על שיפור במצב הרפואי (אף שדרגת הנכות הרפואית נותרה זהה). ניתן אמנם לתמוה על המחוקק אשר קבע דרגת נכות רפואית זהה למצב של סכרת שמצטיינת בחוסר יציבות, ולמצב של סכרת שמטופלת במשאבת אינסולין מבלי התייחסות לשאלת היציבות של ערכי הסוכר, כשמטבע הדברים תפקיד המשאבה הוא להיטיב את האיזון של הסכרת ולהגביר את היציבות. אולם, התמיהה על המחוקק, אינה מצדיקה את ראיית המערערת כאילו שמצבה הרפואי בעת שדרגת הנכות הרפואית נקבעה לפי פריט 4(5)(ב) למבחנים, היה זהה למצב הרפואי בעת שדרגת הנכות הרפואית נקבעה לפי פריט 4(5)(א) למבחנים. אותה תמיהה על המחוקק, גם אינה מצדיקה לקבוע שהועדה טעתה בכך שהיא כביכול לא נימקה את השינוי במצב הכושר לעומת אי-השינוי, כביכול, במצב הרפואי, שכן - כאמור - היה שינוי במצב הרפואי. לסיכום 23. אף שהיה עדיף אילו הועדה היתה מפרטת יותר את החלטתה ואף שהיה פגם טכני בפרוטוקול שהיא ערכה, בכך שהיא לא ציינה את המסמכים שהיו בפניה, אני סבור שאין לקבוע שהיתה בהחלטת הועדה טעות משפטית, אשר יש בה כדי להצדיק את קבלת הערעור והשבת הענין אל הועדה. הועדה הצליחה לכתוב את מסקנתה באופן שהיה ניתן להבין מדוע היא הגיעה לאותה מסקנה. מסקנתה זו - היא בתחום סמכותה של הועדה ואינה בלתי סבירה. לפיכך - אני דוחה את הערעור. 24. אין צו בדבר הוצאות משפט. 25. אני מפנה את תשומת לבו של ב"כ המערערת להמלצה האמורה בסעיף 21 לעיל. 26. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. קצבת נכותסוכרתנכותביטוח לאומי