בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. 2. להלן עובדות הרקע: א. התובעת, גב' שושנה דוד, הגישה - ביום 23.11.89 - תביעה לנתבע לצורך הכרה בפגיעה בעבודה (מחלת מקצוע). תביעתה התקבלה, ושולמו לה דמי פגיעה לפי בסיס השכר ברבע השנה שקדם לחודש אוקטובר 1989 (להלן: בסיס השכר 1989). ב. ביום 5.1.92 נקבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור 60% החל מיום 1.1.80 ועד ליום 6.10.89, וכן נכות יציבה בשיעור 78% החל מיום 27.3.90. גמלת הנכות הזמנית שולמה לתובעת לפי בסיס השכר ברבע השנה שקדם ליום 1.1.80 (להלן: בסיס השכר 1979), ואילו גמלת הנכות היציבה שולמה ומשולמת לפי בסיס השכר 1989. ג. התובעת הלינה בזמן אמת על קיומם של שני בסיסי שכר בגין אותה פגיעה בעבודה, וקיבלה תשובה מפורטת מהמשרד הראשי בנוגע לכך ביום 29.11.92 (במסגרתה נדחתה דרישתה בעיקרה, מלבד הפרש בסך 193 ₪ אשר שולם לה). ד. ביום 24.1.12 שלח ב"כ התובעת מכתב בשמה לנתבע, ודרש את שינוי בסיס השכר וכן קבלת גמלת נכות רטרואקטיבית החל מיום 1.1.80. הנתבע השיב למכתב זה ביום 19.7.12, והבהיר כי "לאחר התייעצות נוספת עם ענף נפגעי עבודה במשרד הראשי, אין שינוי בתשובתנו מתאריך 29.11.92". ה. ביום 27.8.12 הוגשה התביעה שבפניי. התובעת טוענת במסגרתה כי לא הייתה הצדקה לקבוע לה שני בסיסי שכר שונים, וכי הינה זכאית לכך שגמלת הנכות המשולמת לה, החל מיום 1.1.80 ועד היום וכן בעתיד, תחושב לפי בסיס השכר 1979. התובעת מצרפת לתביעתה חוות דעת אקטוארית, עליה היא מתבססת בדרישתה, אשר נושאת את התאריך 14.8.96. עוד טוענת התובעת כי אין לזקוף לחובתה את הגשת התביעה לנתבע רק בשנת 1989, ויש לזכותה בגמלת נכות החל מיום 1.1.80 (התובעת אינה מפרטת מהי התקופה המדויקת בגינה שולמה לה גמלת הנכות הזמנית בהתחשב בהוראות החוק דאז). ו. הנתבע טען להתיישנות במסגרת כתב הגנתו, וחזר על טענה זו במהלך הדיון המוקדם. ז. התובעת לא סיפקה הסבר כלשהו לשאלה מדוע לא הגישה את תביעתה במהלך השנים הרבות שחלפו מאז נקבע בסיס השכר לצורך תשלום גמלת הנכות המשולמת לה, ומאז נמסר לה על התקופה בגינה תקבל גמלת נכות זמנית. לטענתה, אין התיישנות על החלטות הנוגעות לבסיס השכר; התובעת מפנה בהקשר זה לפסק דינו של בית הדין הארצי ב-דב"ע נד/0-77 לואיזה לקסר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ח 361 (1995) (להלן - עניין לקסר). עוד טענה כי חל שינוי במהלך השנים בעמדת המוסד לגבי דרך קביעתו של בסיס השכר בנסיבות כאלה, ולכן היה על המוסד להחילו גם עליה; כי בשנת 2009 הגישה תביעת החמרה, והחל משנת 2010 הועמדה נכותה על שיעור של 100%, כך שממילא השתנתה ממועד זה הגמלה המשולמת לה; וכי מכתב התשובה מיום 19.7.12 מהווה "החלטה" חדשה, שניתן להגיש עליה כיום תובענה. 3. לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה, ולסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. להלן יובאו הנימוקים לכך. 4. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן: התקנות) קובעות כי אם "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר" (נוסח זה הינו בתוקף החל מיום 13.1.10; טרם לכן ובתקופה הרלוונטית עמדה תקופת ההתיישנות על שישה חודשים). אין חולק כי לפי הפסיקה הנוכחית, בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד האמור (עב"ל 370/09 האני שחאדה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.9.10; להלן: עניין שחאדה). בענייננו, החלטת הנתבע בנוגע לבסיס השכר לפיו תחושב גמלתה של התובעת (ובנוגע למועדים בגינם שולמה לה גמלת נכות זמנית באופן רטרואקטיבי) ניתנה לכל המאוחר ביום 29.11.92, היינו קרוב ל - 20 שנה(!) טרם הגשת התביעה. על פני הדברים, לפיכך, התביעה התיישנה ואין כל הצדקה לדון כיום בהחלטות שהתקבלו לפני שנים כה רבות. 5. התובעת לא ניסתה לטעון לחריג כלשהו מכוח חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) אשר מצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות, ולא נימקה כלל מדוע המתינה זמן כה רב עד הגשת תביעתה - הגם שכל העובדות היו ידועות לה לכל המאוחר בשנת 1992, ואף חוות הדעת האקטוארית שהיא מתבססת עליה ניתנה עוד בשנת 1996. התובעת אמנם ציינה בכתב התביעה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך בנוגע לחלוף הזמן משנת 1980 ועד הגשת התביעה על ידה למוסד בשנת 1989 - ולא בנוגע לחלוף הזמן מאז שנת 1992 ועד ימינו. זאת ועוד: גם אם נצא מנקודת הנחה כי על תביעה בעניין אופן חישוב הגמלה - להבדיל מעצם הזכאות לגמלה - לא חלות הוראות התקנות אלא הוראות חוק ההתיישנות (ראו פסקי דינה של השופטת לאה גליקסמן ב-בל' (ת"א) 5797/06 דוד מיכאלי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.12.08, בל' (ת"א) 5662/08 שמואל ארוך - המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.4.11) - הרי שגם לפי הוראות חוק ההתיישנות התיישנה התביעה זה מכבר. 6. התובעת הפנתה לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין לקסר, אך לא שוכנעתי כי ניתן למצוא בו את מבוקשה. באותו עניין שולמו לתובעת דמי פגיעה בשנת 1982 לפי בסיס שכר מסוים, ובנובמבר 1992 - לאחר שהוכרה נכות יציבה בעניינה כתוצאה מתביעת החמרה - קבע פקיד התביעות לראשונה את בסיס השכר לצורך תשלום גמלת הנכות. בית הדין הארצי קבע כי תביעת התובעת כנגד בסיס השכר שנקבע לה בנובמבר 1992, אשר הוגשה במרץ 1993, לא התיישנה, וכי בנסיבות אותו עניין אין למנות את מירוץ ההתיישנות החל משנת 1982 (ראו את סעיף 17(ג) לפסק הדין). אינני סבורה כי ניתן לקרוא את פסק הדין באופן שמאפשר הגשת תביעות בנושא בסיס השכר ללא כל מגבלת זמן, כפי שטוענת לכאורה התובעת. להסרת ספק אציין כי גם אם תשלום הגמלה לתובעת נמשך משך השנים, אינני סבורה כי ניתן לראות בכך עילה המתחדשת מדי חודש בחודשו - וטענה זו אף כלל לא נטענה על ידי התובעת. עוד אזכיר כי טענת התובעת אינה לטעות חישובית, אלא למחלוקת משפטית על הדרך הראויה לקביעת בסיס השכר בנסיבות כאלה. 7. באותו אופן, לא מצאתי כי יש רלוונטיות לכך שתביעת ההחמרה של התובעת התקבלה בשנת 2010 (שכן השינוי היחידי שחל כתוצאה מכך הוא בשיעור הגמלה נוכח הגדלת אחוזי הנכות), או לכך שהנתבע השיב לתובעת לפנייתה מיום 24.1.12 בתשובה עניינית (שממילא מפנה להחלטה שניתנה בשנת 1992, ולא ניתן לראות בה "החלטה" חדשה; לכך שהתכתבות אינה מאריכה את המועדים ראו למשל את עניין שחאדה). 8. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. סילוק על הסףהתיישנות