בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה כספית בקופת בית הדין, להבטחת הוצאות המבקש, כתנאי לדיון קדם משפט הקבוע ליום 17.6.13. זהו הרקע הנדרש: המשיב, תושב האזור, הגיש תביעה כנגד המבקש וכנגד נתבעים נוספים. לטענת המבקש, תביעה זו הוגשה ביחד עם שש תביעות נוספות של ששה תובעים נוספים, תושבי האזור, התובעים את אותם נתבעים שבתובענה זו. טענה זו מאוששת מתוך דברי המשיב בתגובה שהגיש ביום 24.2.2013. המבקש טען כי יש לסלק על הסף את כלל התביעות האמורות, ואף הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף במקרה דנן. יוער כי בהחלטתי מיום 1.5.13 נקבע, כי הבקשה לסילוק על הסף תידון במועד הדיון הקבוע ליום 17.6.13. לגופה של הבקשה נטען, כי בית הדין מוסמך לחייב תושב הרשות הפלסטינית בהפקדת ערובה כאשר ישנו חשש לפגיעה ממשית בעניינו של מבקש הערובה. במקרה הנוכחי אחת מהתובענות הזהה בעובדותיה לתביעה זו הוכרע דינה לסילוק על הסף, התובע חוייב באותה תובענה בהוצאות משפט, אולם הוא לא שילם אותן, ואין אפשרות לגבותן ממנו בהיותו תושב האזור. גם סיכויי תביעה זו להתקבל קלושים, מהטעמים שפורטו בבקשה לסילוק על הסף, וככל שיושתו על התובע הוצאות משפט ברי כי לא יהיה ניתן לגבותן, בהיותו תושב האזור. לאור האמור מבקש המבקש כי יחויב המשיב בהפקדת ערובה כספית בסכום של 10% מכלל תביעתו, קרי 10,547 ₪, על מנת להבטיח את הוצאות המבקש בתובענה זו. המשיב נדרש להגיב לבקשה אך לא עשה כן, ולפיכך ההחלטה ניתנת בהעדר תגובתו. דיון והכרעה בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות שנתקנו על פיו, לא נקבע הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שעניינה בחיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו (ראו למשל דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). בית הדין הארצי בפסק הדין בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליניצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח (ניתן ביום 29.8.00), קבע בהאי לישנא: "בית-דין זה הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא זה במתינות. ההלכה הפסוקה נותרה בעינה, ולפיה, "...אין זאת דרכו של בית-דין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה', ועל-ידי כך להכביד על מימוש זכויות", וכי בבוא בית-הדין לשקול האם יש מקום לחייב במתן ערובה "יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה". בפסק הדין בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר - Spain peter in gallicantu, (ניתן ביום 6.7.2003), הותוו אמות המידה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בעניין עובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית נקבע בפסק הדין כי: "ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה... הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד - לא תוטל הערובה. מאידך, אם עמד המעסיק בנטל הנדרש, יוסיף בית הדין ויבחן אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה, כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה. לבסוף, בבואו לקבוע את סכום הערובה, ינהג בית הדין על דרך המידתיות הנדרשת. בתוך כך, ייתן בית הדין דעתו לשיעור ההוצאות שנהוג להטיל בתובענות ממין זו שלפניו; לאיזון הנדרש בין זכויותיו של העובד לבין חומרת הנזק שייגרם למעסיק; ולאפשרות שמא החיוב בתשלום ערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית את הדין ואת הזכויות שבדין". במקרה דנן, העלה המבקש במסגרת בקשתו לסילוק על הסף את הטענות הבאות: כלל לא התקיימו בינו לבין המשיב, יחסי עובד ומעביד, וגם טענתו היחידה של המשיב נגד המבקש - כי רישיון העבודה שלו בישראל הונפק על שמו של המבקש - אין בה כדי ליצור למשיב עילת תביעה נגד המבקש; בתקופה הרלוונטית לתובענה, המבקש כלל לא עסק בחקלאות, לא הפעיל את המשק החקלאי במושב תומר ובהתאם הוא גם לא נזקק כלל להעסקת פועלים, ובכללם גם לא העסקת המשיב; כל זכויות הניהול וההפעלה של המשק הועברו לחברת 'יערה טוב הארץ בע"מ', נתבעת מס' 3 ; על פי רישומי המנהל האזרחי, במועד בו טוען המשיב כי החל לעבוד אצל הנתבעים, רישיון העבודה נרשם על שם גורם אחר, ולא על שם המבקש, וכבר כשנה לפני המועד הנטען לפיטוריו, כלל לא היה לו רישיון לעבוד בישראל; לא רק שרישום שמו של המבקש ברישיון העבודה, הינו נתון פורמאלי, אלא שעצם העובדה שהמשיב צירף לכתב התביעה, רק צילום מרישיון עבודה אחד בלבד, לתקופה 12/07-3/08 הגם שטען בכתב התביעה כי הועסק על ידי הנתבעים בתקופה שבין 10/07-11/09 מהווה הודאה כי עצם הנפקת רישיון העבודה על שם כלשהו, אינה מהווה ראיה לקיומם של יחסי עובד מעביד בין מחזיק הרישיון, לבין מי שהרישיון הונפק על שמו; המשיב מודה בכך שלא המבקש אלא הנתבעים האחרים או מי מטעמם הם שהעסיקו אותו בפועל, שכן הם שנתנו לו הוראות בעבודתו והם ששילמו את שכר העבודה שלו ושל העובדים האחרים; המשיב מודה בכך שפוטר על ידי מנהל העבודה מטעם הנתבעים ולא פוטר על ידי המבקש, מכאן שהגורם שהעסיק אותו אינו המבקש; בנספחים אותם צירף המשיב לכתב התביעה אין ראשית ראיה לקשר כלשהו בין המבקש למשיב. בתשובת המשיב לבקשה לדחייה על הסף טען בין היתר כי "סימן ההיכר במקרה דנן של קיומה של מערכת יחסי עובד ומעביד הינם הרשיונות על שם הנתבע מס'1 לתובע ולקבוצת עובדים", כן ציין כי ללא הרשיונות לא יכול היה המשיב להכנס למושב תומר. בעניין סע"ש 17518-09-12 סאאד עותמאן - אייל פארן ואח' נדונה תביעתו של עובד אחר מאותה קבוצת עובדים, ושם ציינתי: "למעלה מן הצורך אתייחס להלן לטענות הצדדים באשר להיתרי ההעסקה. כעולה מן ההיתרים שצרף התובע לכתב התביעה, ההיתרים על שמו של הנתבע הינם לתקופה שבין חודש דצמבר 2007 ועד חודש יוני 2009. תקופה זו אינה משקפת את מלוא תקופת העבודה הנטענת בכתב התביעה. החסר שבהיתרים ביחס לחלק מתקופת העבודה, שומט את הקרקע מתחת טענת התובע כי ההיתר כובל את התובע לעבודה אצל הנתבע בלבד, שכן ברי כי התובע עבד במושב תומר אף ללא ההיתר על שם הנתבעת וככל הנראה מכוחו של היתר אחר. לא זו אף זו, יסוד עילת התביעה כנגד הנתבע הינו ,קיומם של היתרים על שמו. בניגוד לטענות כלפי נתבעות 2-4, אין טענה בכתב התביעה כי הנתבע העסיק את התובע. אם בפועל עבד התובע גם ללא היתרים אלה באותו מקום עבודה, משמע שההיתר עצמו לא שימש מרכיב כלשהו בקיומם של יחסי עובד ומעביד- ואם כך, נופלת טענתו של התובע בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד עם הנתבע . נוסיף עוד כי אף אליבא דתובע עצמו (סעיף 8 להודעתו, סעיף 5 לתגובה לבקשה לדחיית התביעה) הרשיון מאפשר לתובע לעבוד בתחומי המושב תומר, אך בין כך ובין עבודה אצל הנתבע דווקא , אין בהכרח זהות. מכאן שמתוך כתב התביעה על לוטותיו , עולה כי אין עילה כלפי הנתבעת מס' 1." דברים אלה יפים לכאורה, בשינויים המחויבים, אף לענייננו בו מבוססת התביעה כנגד המבקש על כך שהיתר ההעסקה של המשיב הוצא על שמו של המבקש וזאת אף שההיתר מתיחס לתקופה הקצרה מתקופת ההעסקה הנטענת. היתר העסקה זה בלבד אין בו משום אינדיקציה לקיומם של סיכויים טובים לתביעה כנגד המשיב. בתשובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף התיחס המשיב גם להסכם שבין המבקש לחלק מן הנתבעים , נספח א' לכתב ההגנה, וטען כי המדובר בהסכם לחלוקת רווחים אשר אינו מאפשר למשיב לבחון את מערכת היחסים הפנימית שבין הצדדים- וכי לפיכך המבקש הינו צד נדרש לברור סוגית זהות המעביד. נראה לי לכאורה, ובשלב מקדמי זה , כי הסכם לחלוקת רווחים לא יוכל להוות ראיה ממשית לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המבקש למשיב ולפיכך אין בו אין משום ביסוס איתן לעילת תביעה לכאורה כלפי המבקש . על כן, אין לומר בשלב זה כי סיכוי התביעה כנגד המבקש גבוהים. אשר על כן, יש הצדקה להיעתר לבקשת המבקש מהטעם הזה. בהתחשב בסיכוייה הלא גבוהים , לכאורה, של התביעה ,ובלא צורך להזקק לשאלת היכולת להפרע מן התובע בהיותו תושב השטחים, יש מקום , בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסה"ד בענין פתחי אבו-נסאר דלעיל לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש. (יוער כי טענת המבקש לפיה יש לגזור מאי תשלום הוצאות על ידי תובע אחר מתיק אחר, לעניינו של התובע דכאן, אינה יכולה להתקבל). עם זאת, על מנת לשקף באופן הוגן את האיזון בין האינטרסים של שני הצדדים, יחויב המבקש בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪ בלבד, וזאת על מנת להימנע ככל הניתן מלחסום את גישתו של התובע לערכאות ולתת לו את יומו בבית הדין. אשר על כן, בקשת המבקש לחיוב המשיב בהפקדת ערובה מתקבלת במובן זה שהמשיב יפקיד בקופת בית הדין ערובה להוצאות בסך של 1,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום. ככל שלא יפקיד המבקש סכום זה עד המועד האמור, תדחה תביעתו כנגד המבקש על הסף ללא כל התראה נוספת. 23. בנסיבות הענין , והיות וההחלטה מיום 1.5.2013 לענין אישורי המסירה לנתבעים 2-3 אף היא לא קוימה על ידי המשיב, ואין בתיק אישור מסירה של כתב התביעה לנתבעים האחרים, הרי שבשלב זה אין מקום לקיום הדיון הקבוע בתיק זה ליום 17.6.2013 והוא מבוטל בזאת. 24. ככל שתופקד ערובה כאמור, יקבע , מוקדם ככל הניתן, מועד חדש לישיבת קדם המשפט. ערובה