פס"ד בערעור שהגיש המערער כנגד החלטת הוועדה לאי כושר שקבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. עיקר טענות ב"כ המערער: א. וועדת אי כושר קבעה כי היא רואה במערער כמי יכול להשתכר, ולא איבד 50% מכושרו - דבר זה מנוגד לכל ההחלטות קודמות בעניינו, כאשר וועדות קודמות ראו אותו כמי שלא היה כשיר לעשות אותו סוג עבודות שמציעים לו נכון להיום. הוועדה אינה מנמקת כיצד ייתכן שבעבר קיבל אי כושר וכיום - כאשר ברור שמצבו לא הוטב, ואף הוחמר - כי לא איבד את כושרו להשתכר. ב. בעבר, קיבל המערער נכות למשך 5 שנים רצופות, כשהנכות שלו היתה 65% רפואי בגין סוכרת, ונקבע לו אי כושר של 60%. מאז אותה החלטה משנת 2008 עברו 6 שנים בהם מצבו הבריאותי של המערער לא הוטב אלא החמיר. גם פקידת השיקום בעבר סברה - עם אותם נתונים - כי התובע איבד באופן חלקי את כושרו להשתכר. לכן כיום לאחר שהגיש תביעה להחמרת בשל סיבוכים בשל הסכרת , ברור שאיבד את כושרו להשתכר. לא מדובר באדם שמצבו התאזן אלא להיפך - הסיבוכים גברו, ולכן היה על הוועדה לקבוע כי איבד יותר מ-50% מכושרו להשתכר. אמנם בוועדה שקדמה לוועדה זו נקבע כי המערער לא איבד כושרו להשתכר, אלא שבאותה וועדה לא היתה הנמקה מדוע סטתה הוועדה מקביעתה הקודמת שכן איבד את כושרו להשתכר, וככל הנראה אך מתוך טעות עוה"ד שטיפל אז בעניינו של המערער - לא הוגש ערעור על החלטה זו. ג. הוועדה לעררים התעלמה מהבעיה הלבבית שממנה סובל המערער, כאשר הרופא הקרדיאולוג רשם מפורשות שאינו מסוגל לעשות עבודה פיזית, ובנוסף התעלמה הוועדה מהנורופתיה והקרע בשריר רגל שמאל וההגבלה בכתף שמאל - מגבלות שיכולות להפריע לו באותם מילוי תפקידים של אריזה ומיון במשרה מלאה כפי שטענה וועדת העררים. ד. השינוי בחוק ובתקנות לעניין סיבוכי סכרת למתן 65% באופן אוטומטי למי שיש לו סכרת מאוזנת עם אינסולין, אינו חל במקרה הזה, וזה לא המקרה שדיבר עליו בית הדין הארצי בעת מתן פסק דינו. ה. פקידת השיקום ראתה לנכון לקבוע בשנת 2008 כי אותו מערער יכול לעשות אותן עבודות שהוצעו עתה, אך רק באופן חלקי, ובשל כך הוא קיבל את ה - 60% אי כושר. לכן לא ייתכן שהיום יוצעו לו אותן עבודות, תוך קביעה כאילו מסוגל לעשות אותן באופן מלא. ו. הוועדה לא התחשבה גם בגילו של המערער (יליד 1965), ובהיותו אנאלפבית (כשסיים רק שתי שנות לימודים). לכן אף לא יכול לקבל עבודה כקופאי בחניון, כפי נרשם בדו"ח פקידת השיקום. 3. עיקר טענות ב"כ המשיב: א. בהחלטת וועדת אי כושר לא נפלה כל טעות משפטית. העובדה שיש החלטה משנת 2008 בדבר אי כושר בשיעור 60%, אינה מקנה למערער זכות לכל החיים, שקביעה זו תישאר. מדובר במערער שהייתה לו הפסקה בזכאותו לאי כושר, כאשר וועדה מיולי 2011 קבעה כי לא איבד 50% מכושרו להשתכר. לכן, לאור ההפסקה בזכאות המערער, תהיה הסיבה אשר תהיה להחלטה זו ולאי הגשת הערעור עליה - לא חלה על הוועדה חובה לנמק סטייה מההחלטה החלוטה, שכן ההחלטה משנת 2011 חלוטה, ולאחריה ניתנה החלטה נוספת לא מזכה. ב. כך גם אין לתת כל משקל לדו"ח פקידת השיקום מ - 2007, שאינו לרבנטיות עוד. קיימת החלטה חדשה של פקידת השיקום, מ - 10/5/12, אשר רק לגביה היתה הוועדה צריכה להתייחס, וכך עשתה. לגופו של עניין, מדובר בהחלטה של וועדת אי כושר אשר עמדה בכל הקריטריונים בהתאם לפסיקה, במיוחד בהילכת מוהרה. ג. יש לדחות את הטענה בנוגע לגילו של המערער. מדובר במערער ששנת לידתו היא 1965, ואין מדובר בגיל מבוגר. לעניין הטענה של היות המערער אנלפבית, הרי שהוועדה אינה מציעה עבודות הדורשות קרוא וכתוב ועל כן אין כל נפקות לטענה זו, מה גם שלפחות בפני הוועדה לא עלתה טענה שכזאת. ד. בנוגע לטענה לגבי העדר יכולתו של המערער לבצע את עבודותיו לאור ליקוייו הרפואיים של הקרע בשריר והגבלת התנועה בכתף, הרי שמדובר במגבלות קלות שזיכו את המערער בנכות רפואית של 10%. מכל מקום, עבודת המיון לרוב נעשית בישיבה, אינה עבודה מאומצת, והוועדה המלומדת סברה כי הוא מסוגל לבצעה. בדו"ח פקידת השיקום נרשם כי המערער חסר מוטיבציה, כך שלכתחילה מדובר במערער שלא מגלה עניין בשיקום או ביציאה לעבודה. ה. לעניין אחוזי הנכות הגבוהים כתוצאה מן הסוכרת - בעניין זה מסתמך ב"כ המשיב על פס"ד של הח"מ בעניין של עמראן מוסטפא - המוסד, בתיק 6660-11-11 שם נאמר כי: " אכן מדובר באחוזי נכות גבוהים, אלא שמרביתם ניתנו בשל סוכרת, כשבד"כ אין בסוכרת (גם עם סיבוכים) די, כדי לקבוע אי כושר מלא (אלא עבודות המותאמות ליכולות הפיזיות, כפי שסוברת הוועדה)". 4. דיון: א. הוועדה קבעה ביחס למערער כדלקמן: "מדובר בתובע בן 47, סובל מסוכרת עם סיבוכים (65%) עקב נפרופטיה, אשר בפני עצמה אינה משפיעה על כושר העבודה..." (ההדגשה אינה במקור). הוועדה פירטה התובעת את אחוזי הנכות שניתנו לו ע"י הוועדה הרפואית, והמשיכה וקבעה כי: "לדעת וועדה רפואית מ-3/5/12 - מסוגל לעבודה ללא מאמץ פיזי במשרה מלאה, ללא עמידה ממושכת וללא הרמת משאות. מעיון בדו"ח וועדת השיקום (10/5/12) - אנאלפבית, עבד עד לפני כ-10 שנים בעבודות בניין ומאז לא עבד, וגם כיום לא רואה עצמו כמסוגל לעבוד. לדעת הועדה הנוכחית, שקראה את מכתבה של עו"ד איזוריס שחאדה (9/8/12), מסוגל התובע לעבוד בעבודות קלות, כמו אריזה, מיון במשרה מלאה. אין לראותו כמי שאיבד 50% מכושרו להשתכר." ב. על פי סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על פקיד התביעות כמו גם על וועדה לעררים (אי כושר), להביא בחשבון "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו..." ג. על פי הפסיקה "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר הינה דרגת נכותו הרפואית של הנכה המבטאת דרגת אי כושר אובייקטיבית לעבוד. מעבר לכך על הועדה לבחון את נתוניו האישיים של הנכה כגון יכולתו לעבוד בעבודה משרדית או בעבודת כפיים לאור כישוריו וההיסטוריה התעסוקתית שלו." (בר"ע (ארצי) 538/07 עדס - המוסד לביטוח לאומי, ( מיום 26.4.09); תוך התייחסות גם לעב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, (15.4.04מיום ). בפס"ד מוהרה נאמר עוד כי: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". ד. בענייננו, אכן נקבע בעבר כי המערער איבד את כושרו להשתכר. אלא שאחרי קביעה זו, הייתה וועדה נוספת ב-2011 שסברה אחרת. לכן במצב דברים זה , הוועדה הנוכחית לא הייתה אמורה לנמק את סטייתה מקביעתה הקודמת. הנמקה בדבר הסטיה אמורה הייתה להיות מיולי 2011 שקבעה כי לא איבד את כושרו להשתכר, ועל החלטה זו לא הוגש ערעור. לכן, גם אם מתוך טעות (כטענת ב"כ המערער), לא הוגש ערעור על ההחלטה מ-2011 על כך שלא נימקה מדוע סטתה מקביעת הוועדה שקדמה לה - אין בכך כדי לקבוע כי הוועדה הנוכחית צריכה הייתה לנמק מדוע סטתה מהקביעה כי איבד כושרו להשתכר, שהרי לא הייתה בכך סטייה. ה. כך גם אין מקום להתייחס לדו"ח ועדת השיקום משנת 2007, שאינו רלבנטי עוד לענייננו, כאשר הדו"ח הרלבנטי היחידי שהוועדה אמורה הייתה להתייחס אליו הינו הדו"ח מ- 10/5/12 (אשר צורף לתיק). ואכן, הוועדה מתייחסת לאמור בדו"ח זה. ו. לעניין הטענה כי התובע מבוגר וכי הינו אנאלפבית - הוועדה ציינה את שנת לידתו ואת היותו אנאלפבית. מכל מקום, אין בתחומים שהציעה למערער, כמיון ואריזה , ללא עמידה ממושכת, כתחומים אשר יש בהם מגבלת גיל או השכלה (מה גם שעל פניו לא ניתן לראות ביליד 1965 כאדם מבוגר לצורך השתלבות בעבודות מעין אלו). יצויין, כי אכן בדו"ח וועדת השיקום ממאי 2012, ציינה פקידת השיקום כי המערער חסר מוטיבציה לעבוד. עוד נאמר בדו"ח כי הוא אנאלפביית, וכי למד רק שנתיים. הוועדה אכן ציינה זאת בהחלטתה, ומשמעות הדבר - כי הייתה ערה לנקודות אלו, ואף הציעה לו עבודות שאינן הדורשות השכלה. ז. כפי שעולה גם מהפסיקה שצוטטה על ידי ב"כ המשיב - אחוזי הנכות הרפואית הגבוהים הניתנים בשל הסוכרת, אינם מצדיקים בהכרח קביעה כי הסובל מסוכרת איבד את כושרו לעבוד, אלא אם כן יש סיבות שהוועדה סבורה אחרת. בעניין שלפנינו הוועדה ציינה במפורש כי הומערער "סובל מסוכרת עם סיבוכים (65%) עקב נפרופטיה, אשר בפני עצמה אינה משפיעה על כושר העבודה". ח. לעניין הצעת פקידת השיקום כי יעבוד כקופאי בחניון - אמנם פקידת השיקום ראתה בתפקיד זה כתפקיד אפשרי מבחינת התובע (דבר שיתכן שלא מתאים למי שסיים אך שתי שנות לימוד בבית הספר), יחד עם זאת - הוועדה לא כוללת אפשרות עבודה זו בהחלטתה. לכן, אין מקום להתייחס לנקודה זו. ט. לעניין המגבלות הרפואיות של המערער - הוועדה התייחסה, כאמור, לעניין הסוכרת עם סיבוכים, ולא ראתה בכך די כדי לקבוע אי כושר. לעניין הליקויים הנוספים - הוועדה מציינת את אחוזי אי הכושר שקיבל המערער (25% בעניין הוצאת גוש, ו-10% בגין קרע שריר שמאל), ואעפ"כ סברה כי אין בכך די כדי להגבילו מלעבוד במיון ואריזה - עבודות שאינן מצריכות עמידה ממושכת או כושר פיזי. לעניין זה יצויין עוד כי בחוות הדעת הרפואית (מתחום השיקום) מיום 3/5/12 אשר עמדה בפני ועדת אי הכושר נאמר כי:"אין הגבלת תנועה או חסר עצבי בגפיים העליונות כולל ביד שמאל". משמע - אחוזי הנכות שניתנו לו בגין יד שמאל - אינם אמורים להפריע לו בעבודות מיון ואריזה שהוצעו לו. סוף דבר: מן האמור לעיל לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה , ועל כן דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פס"ד זה לידי הצד המבקש לערער. אי כושר עבודהאובדן כושר השתכרותערעור