תמצית טענות הצדדים 2. לטענת התובעת היא הועסקה על-ידי הנתבעים החל מיום 25.5.2009 ועד ליום 13.5.2012. במשך כשנתיים ושמונה חודשים סעדה את מר מנחם שפי ז"ל (להלן - "המנוח") וכן את אשתו (הנתבעת 2) ולאחר פטירת המנוח בחודש פברואר 2012 המשיכה לעבוד ולטפל בנתבעת 2 עד ליום 13.5.2013. לטענת התובעת - היא לא קיבלה את שכרה בגין החודשים הללו. 3. לפיכך עותרת התובעת לתשלום בסך 12,300 ₪ (בגין שלושה חודשי עבודה) וכן תשלום בגין פנסיה, הבראה, חופשה והודעה מוקדמת וסה"כ 31,250 ₪. 4. הנתבעים טוענים כי התובעת טיפלה אך ורק במנוח ולאחר פטירתו אפשרו הנתבעים לתובעת להמשיך להתגורר בביתם אך היא לא עבדה עוד אצלם, אלא עבדה במקומות אחרים. לפיכך, לא מוטלת חובה על הנתבעים לשלם את שכר העבודה לחודשים שבמחלוקת (החל מפטירת המנוח ועד ליום 13.5.2013) שכן היא לא עבדה בחודשים הללו. עוד נטען, כי לאחר פטירת המנוח שילמו הנתבעים לתובעת סכום במזומן בסך 9,800 ₪ המהווה גמר חשבון בגין כל הזכויות להן היא זכאית. דיון והכרעה 5. ביום 5.6.2013 התקיים דיון הוכחות בתיק במהלכו נשמעו עדויותיהם של התובעת והגב' עמית מולד (בתו של המנוח). הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה. 6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בתיק ולאחר עיון במסמכים שהוגשו לתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעת להתקבל בחלקה. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. האם התובעת עבדה אצל הנתבעים לאחר פטירת המנוח? 7. כאמור, חלק נכבד מהמחלוקת בין הצדדים בתיק נסובה סביב השאלה האם כטענת התובעת היא הועסקה על-ידי הנתבעים לאחר פטירת המנוח ועד ליום 13.5.2013 (ולפיכך זכאית היא לתשלום בגין שכר עבודה לחודשים הנזכרים), או כטענת הנתבעים התובעת חדלה מלעבוד עבור הנתבעים. 8. ברי, כי נטל ההוכחה לעניין טענה זו מוטל על כתפי הטוען להם שכן הוא "המוציא מחברו". בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד ולפיו דיני הראיות מבחינים בין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". על ההבחנה בין השניים עמד בית המשפט העליון בין היתר בפרשת מרום בזו הלשון: "נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך - טענתו תידחה... נטל הבאת הראיות, המבטא נטל קל יותר, בא רק להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסויים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע...במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. הנה כי כן, נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ואילו נטל השכנוע קובע את גורל ההכרעה במשפט: הצד הנושא בו חייב להרימו. אם נכשל בכך - תידחה טענתו וידו במשפט תהא על התחתונה. זאת ועוד: נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מן הצד הנושא בנטל השכנוע לצד האחר. לא כן נטל השכנוע, שהוא ...'קבוע ועומד, ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו'..." (ההדגשות לא במקור) (ראו: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד; דנ"א 1516 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813) 9. בענייננו, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי עבדה אצל הנתבעים. אמנם, התובעת חזרה בחקירתה הנגדית על הטענה לפיה היא הועסקה אצל הנתבעים עד ליום 13.5.2013, אך כנגד טענה זו שבה וחזרה הגב' מולד בחקירתה הנגדית לפיה התובעת לא הועסקה יותר בביתם לאחר פטירת המנוח. הגב' גולד מעידה כי נאמר לתובעת באופן מפורש שהיא רשאית להישאר בביתם עד שתימצא עבודה אחרת אבל שהיא לא עובדת שכן היא לא חוקית (עמ' 11 לפ' ש' 11). עוד העידה הגב' מולד כי "בשבעה הסברתי לה שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד אצלנו ושננסה להשיג לה רשיון והפניתי אותה למקום עבודה אחר, היא הבינה שהיא לא עובדת אצלי ולכן היא חיפשה מקומות אחרים" (עמ' 9 לפ' ש' 32). עדותה של הגב' מולד הייתה עיקבית ומהימנה מאוד על בית הדין. יובהר, כי אין חולק שהתובעת עבדה במקום אחר אף לדבריה במשך 21 שעות שהתפרסו על פני שלושה ימים (עמ' 7 לפ' ש' 9) ויש בכך חיזוק לגרסת הגב' מולד לפיה היא חיפשה מקומות אחרים. 10. לפיכך, בית הדין מצוי במצב שבו התובעת, מחד, טוענת שהועסקה על-ידי הנתבעים כשלושה חודשים לאחר פטירת המנוח בעוד שהנתבעים, מאידך, טוענים שהיא לא עבדה אצלם אלא במקומות עבודה אחרים, כאשר במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. במקרה דנן כפות המאזניים אף לא שקולות שכן עדותה של הנתבעת הייתה מהימנה יותר מעדות התובעת. 11. התוצאה היא, איפוא, שהתובעת לא הרימה את הנטל הנדרש ממנה לצורך הוכחת הטענה לפיה היא הועסקה בשורות הנתבעים כשלושה חודשים לאחר פטירת המנוח וכפועל יוצא מכך אין היא זכאית לתשלום שכר העבודה כפי שנתבע בכתב התביעה. האם הנתבעים שילמו לתובעת 9,800 ₪ לאחר פטירת המנוח 12. מחלוקת מהותית נוספת היא לעניין תשלום שטוענים הנתבעים ששולם לתובעת לאחר פטירת המנוח בסך 9,800 ₪ המהווה גמר חשבון מוחלט. גב' מולד מעידה על כך בבית הדין, כדלקמן: "שילמתי לה 9,800 ₪ ובדיעבד הסתבר לי שלא שילמתי לה הודעה מראש ואת זה אני מוכה לשלם לה. אני לא רוצה לגזול שקל מאף אחד. אני לא יודעת כמה מתוך זה פנסיה. אני לקחתי את התובעת למשרדי מתב, נערך שם חשבון היא הביאה לי את החשבון ושלמתי לה 9,800 ₪ על כל החובות לפי מה שהיא הביאה לי..." (עמ' 12 לפ' ש' 17 עד 20). במקום אחר מעידה ששילמה לה את הסכום בתשלום אחד כשלושה שבועות אחרי שאביה נפטר (עמ' 13 לפ' ש' 9 עד 11). מנגד טענה התובעת בתוקף שהיא קיבלה ממטב רק 4,376 ₪ (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 24.1.2013). 13. על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ועל פי חוקים נוספים, על המעביד לבצע רישום מדוקדק של התשלומים המשולמים לכל עובד. הדבר נכון מכח קל וחומר שעה שמדובר בתשלום משמעותי לעובד המהווה גמר חשבון, כאשר בענייננו הגב' מולד הודתה שלא החתימה את התובעת על קבלת הסכום ואף לא הציגה כל מסמך שיהיה בו כדי להוכיח את טענתה. כך למשל יכולה הייתה הגב' מולד להביא תדפיס בנק שיוכיח משיכת הסכום הנזכר על מנת לחזק טענתה. יתר על כן, התובעת לא נשאלה שאלה אחת בעניין זה במהלך חקירתה הנגדית ולא עומתה עם טענת הנתבעים לגבי קבלת התשלום. לפיכך, הגם שעדותה של הגב' מולד הייתה מהימנה על בית הדין, דעתי היא שלעניין ההכרעה לעניין תשלום הסכום בסך 9,800 ₪ שאין מקום שאסתפק אך ורק בעדות (אמינה ככל שתהיה), שכן הנכון הוא שהנתבעים לא עמדו בחובות הרישומיות המוטלות עליהם (למשמעות אי עמידת מעביד בחובות הרישומיות, ראו במיוחד ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים (12.1.08)). 14. המשמעות היא שהנתבעים לא הוכיחו ששילמו לתובעת את התשלום בסך 9,800 ₪ "כגמר חשבון" שבוצע לאחר פטירת המנוח. הזכויות הכספיות 15. נשאלת השאלה לאיזה סכומים זכאית התובעת לנוכח קביעותיי עד כה. ראשית, ברור שהתובעת לא זכאית לתשלום שכר העבודה בגין החודשים שממועד פטירת המנוח ועד ליום 13.5.2013 שכן, כאמור, לא עלה בידה להוכיח שעבדה בחודשים הנזכרים. מנגד, מאחר שהנתבעים לא הוכיחו שבוצע לתובעת גמר חשבון לגבי יתר הזכויות הסוציאליות (חגים, הבראה, חופשה, פיצויי פיטורים) זכאית התובעת לתשלומם. שנית, באשר לרכיב התביעה לדמי חגים - בעדותה חזרה בה התובעת מתביעתה לדמי חגים (עמ' 8 לפ' ש' 27). שלישית, אין חולק שבקשר לתשלום דמי הבראה וחופשה שנתית יש להתחשב בחלק היחסי אשר שולם מחברת הסיעוד ויש להפחיתם בחצי (ראו דברי ב"כ התובעת עצמו בעמ' 14 לפ' ש' 11). באשר לרכיב הפנסיה אזי ב"כ התובעת כבר הפחית מהסכום הנתבע את החלק היחסי ששולם מחברת מטב. 16. לפיכך, כסיכום ביניים, זכאית התובעת לסכום בסך 820 ₪ בגין פדיון חופשה, 912.5 ₪ בגין דמי הבראה ו-1,844 ₪ בגין פנסיה. 17. באשר לפיצויי פיטורים: יאמר מייד שחישובי ב"כ התובעת אינם ברורים ומתבצעים על בסיס שכר קובע בסך 4,100 ₪. יחד עם זאת, אין חולק שבתקופת עבודתה קיבלה התובעת את שכרה ממט"ב ומהמנוח (בחלקים שווים), כאשר עיון בתלושי השכר מטעם חברת מט"ב שצורפו לתצהיר התובעת עולה, כי על פני הדברים, התובעת לקחה בחישוב השכר הקובע רכיבי תביעה שאינם רכיבים לצורך חישוב פיצויי פיטורים (כגון: חופשה, נסיעות, הבראה) והיה עליה לקחת רק את רכיב "שעות העבודה" אשר שולם לתובעת ע"י מט"ב והשתנה מידי חודש בהתאם לשעות העבודה בפועל. ממוצע 12 המשכורות האחרונות של התובעת בגין רכיב "שעות העבודה" עומד על 1,680 ₪ (דהיינו: 3,360 ₪ הכולל את החלק של מט"ב והמנוח), אולם מאחר שבכתב ההגנה נטען שהתובעת קיבלה שכר בסך 3,400 ₪ לחודש אשר מומן בחלקים שווים על-ידי מט"ב והמנוח (סעיף 9א לכתב ההגנה) - יעמוד השכר הקובע לצורך חישוב הפיצויים על 3,400 ₪. בנוסף, תקופת העבודה הינה 32.5 חודשים (החל מיום 25.5.2009 ועד 14.2.2012) שכן אין לכלול את חודשי העבודה אשר במחלוקת (לנוכח קביעתי לפיה היא לא עבדה בחודשים הללו). לפיכך, זכאית התובעת לסכום בסך 4,832 ₪ בגין פיצויי פיטורים (לאחר הפחתת סכום בסך 4,376 ₪ ממטב). 18. באשר לדמי הודעה מוקדמת, הודתה הגב' מולד בחקירתה הנגדית שסכום זה לא שולם לתובעת (עמ' 12 לפ' ש' 17) ועל כן התובעת זכאית לתשלומו. לפיכך זכאית התובעת לסכום בסך 3,400 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. למותר לציין כי תמורת ההודעה המוקדמת משולמת בגין שכר היסוד בלבד (3,400 ₪) ולא בגין רכיבים סוציאליים. בהקשר לרכיב ההודעה המוקדמת טוענים הנתבעים טענת קיזוז של 6,000 ₪ (2,000 ₪ לכל חודש שבו התובעת התגוררה בביתם לאחר פטירת המנוח וקיבלה קורת גג ומזון) אולם לא מצאתי לנכון לקזז את תשלום דמי ההודעה המוקדמת מאחר שהנתבעים לא הוכיחו את נכונות סכום הקיזוז בסך 2,000 ₪ לחודש. מעבר לכך, גם מהבחינה המהותית אני לא סבור שיש זכות לקיזוז שכן הגב' מולד העידה ביושר שהסיבה לכך שאפשרה לתובעת להישאר בבית היא כי הייתה אסירת תודה על החמלה שהעניקה למנוח בתקופה ששהה בבית החולים (עמ' 11 לפ' ש' 10) ואני לא סבור שיש מקום לקיזוז הטבה שניתנה כאות תודה ו/או מתנה, בדיעבד. סוף דבר: 19. תביעת התובעת - מתקבלת בחלקה. 20. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין סכום כולל בסך 11,808.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה (14.2.2012) ועד לתשלום בפועל. בהתחשב בתוצאת פסק הדין ובשים לב כי מרבית התביעה נדחתה, כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן לערעור בזכות לבית הדין האזורי לעבודה בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פיצוייםזכויות סוציאליותשכר עבודהפיטוריםפיצויי פיטורים