תשתית עובדתית מתאימה למינוי מומחה רפואי הנשיא יגאל פליטמן לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגת הציבור גב' אבינע פדידה; ב"ל 3894-10-09), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע הלבבי שאירע לו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הרקע העובדתי המערער, יליד שנת 1967, עבד בחברת "טק ג'ט אירופוליס בע"מ" מיום 4.9.2007 ועד ליום 5.5.2009, כפועל ייצור במחלקת פיצול. עבודתו של המערער כללה ביצוע עבודת פיצול להבים באמצעות ידיו, ובמסגרת זו היה מרים מדי פעם מהרצפה לשולחנו ארגזים שמתוכם לקח את הלהבים לצורך פיתולם. המערער טען כי ביום חמישי, 22.1.2009, בסמוך לשעה 15:00, הרים לבדו ארגז כבד של להבים, וחש עקב כך כאבים בחזה. האירוע תואר על ידי המערער בהודעתו לחוקר המוסד כך: "זה היה ביום חמישי במשמרת בקר אני הגעתי לעבודתי רגיל ועבדתי רגיל ובערך בשעה 15:00 הרמתי ארגז של להבים ושמתי אותו על שולחן ברזל כדי לקחת ממנו להבים לעבודה ואז הרגשתי כמו שריפה באזור החזה כמו צרבת ואז המשכתי לעבוד לא התייחסתי לזה ואחרי חמש דקות זה שוב חזר והתחלתי להזיע וסחרחורת היה לי וישבתי על הכסא, נחתי קצת ואז המשכתי לעבוד. זה היה הולך ובא אבל המשכתי לעבוד כך עד סוף היום והלכתי הביתה". בתצהירו העיד המערער כי חלפו כעשר דקות בין המועד שבו הרים את הארגז ועד שחש לראשונה בכאבים. המערער טען הן בתצהירו והן בעדותו לפני בית הדין האזורי כי משקלו של הארגז שהרים ביום האירוע היה כבד במיוחד, והעריך את משקלו בין 50 ל-60 ק"ג. המערער העיד כי באותו רגע העובד הנוסף שעימו נהג להרים ארגזים כבדים לא היה במחלקה, ולכן הרים את הארגז לבדו. ביום האירוע המשיך המערער לעבוד עד השעה 19:00, ובמהלך המשמרת אף הרים ארגזים נוספים יחד עם העובד הנוסף מיכאל. המערער טען, כי בלילה שבין יום חמישי ליום שישי חש כאבים שבאו וחלפו. ביום שישי, 23.1.2009, המערער לא היה משובץ מלכתחילה לעבודה והיה בחופש. לטענתו, גם במהלך יום שישי סבל מכאבים שהופיעו ונעלמו לסירוגין. בשבת, 24.1.2009, בשעה 3:17 לפנות בוקר, הגיע המערער לבית החולים נהריה והתלונן על מחושים בליבו. באותו בוקר היה אמור המערער לעבוד, אך התקשר להסעה והודיע שלא יגיע. המערער אושפז בבית החולים מיום 24.1.2009 ועד יום 28.1.2009 בשל אוטם שריר הלב ועבר צנתור. לאחר מכן שהה המערער בחופשת מחלה. פסק הדין האזורי בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא כי לא עלה בידי המערער להוכיח את עצם קיומו של אירוע הרמת הארגז, כנטען על ידו. בית הדין הסביר כי העד היחיד שהעיד המערער בתמיכה לגרסתו הוא מר יאיר אברמוב שעבד באותו אולם שבו עבד המערער. מר אברמוב העיד כי ביום האירוע לאחר השעה 15:00 אמר לו המערער שהרים ארגז כבד וכי הוא מרגיש לחץ בחזה. עוד העיד, כי בסיום יום העבודה שב המערער והתלונן לפניו על תחושת חנק, נראה חיוור והתקשה לנשום, וכי הציע למערער ללכת להיבדק. בית הדין האזורי העיר, כי מר אברמוב העיד כי סיים לעבוד במפעל בשנת 2009 וכי בינו ובין המערער יש קשרים חברתיים. בית הדין קבע, כי המערער לא דיווח לממונים עליו על אירוע הרמת הארגז, לא לאחר התרחשותו ואף לא בסמוך למועד אשפוזו. גב' ברקוביץ, הממונה על הבטיחות במפעל העידה, כי רק כשבוע או שבועיים לאחר מועד אשפוזו דיווח לה המערער כי יום לפני האשפוז כשהיה בעבודה החל לחוש ברע, אך לא ציין כי היה זה לאחר אירוע כלשהו בעבודה ולא הזכיר הרמת ארגז כבד. המערער טען כי ביום אשפוזו התקשר לאחראי המשמרת רוברט לספר לו שאין לו צורך בהסעה באותו בוקר, וכי סיפר לו על אירוע הרמת הארגז. אלא שהמערער נמנע מלהעיד את רוברט, ובית הדין קבע, כי יש לזקוף זאת לחובתו של המערער. בית הדין קבע, כי גם המסמכים הרפואיים שהציג המערער אינם תומכים בגרסתו ביחס לאירוע הרמת הארגז, שאינו מצוין בהם כלל. בית הדין הסביר, כי המערער טען שסיפר לצוות הרפואי על אירוע הרמת הארגז, וכי אינו יודע מדוע לא רשמו אותו, וכי במועד שחרורו ביקש מהצוות הרפואי בבית החולים לתקן את הרישומים, כך שהוסף המשפט "החל לסבול מכאבים בחזה מיום טרם קבלתו מ-15:00 22.1.09", אלא שגם בתיקון זה לא מופיע אירוע הרמת הארגז. כמו כן קבע בית הדין, כי אין כל אזכור לאירוע בעבודה ברישומים מקופת החולים לאחר שחרורו של המערער מבית החולים, עובדה תמוהה לנוכח טענתו, כאמור, כי ביקש לתקן את הרישומים מבית החולים כך שיהיה ברור שמדובר בתאונת עבודה. בית הדין הדגיש כי בעוד שהמערער טוען שניסה לתקן כאמור את הרישום מבית החולים, הרי שלגבי רופא קופת החולים המערער לא הכחיש שלא סיפר לו דבר אודות האירוע בעבודה, מבלי שנתן הסבר מניח את הדעת לכך. מעבר לנדרש, לאחר שקבע כאמור כי לא הוכח קיומו של האירוע הנטען של הרמת הארגז שבעטיו החל המערער לחוש ברע, עבר בית הדין לבחון האם אירוע הרמת הארגז היווה אירוע חריג בעבודת המערער. בית הדין קבע כי הרמת ארגזים היוותה חלק מביצוע עבודתו השוטפת של המערער, וכי ביצע פעולה זו מספר פעמים ביום. המערער העיד כי כאשר היה מדובר בארגזים כבדים יותר, במשקל שבין 40-30 ק"ג, היו אמורים העובדים להרימם בזוגות, אך הסביר כי כאשר סבר שיוכל להרים ארגז כזה לבדו היה עושה כן, וכי הרים ארגזים במשקלים אלו בין פעם לפעמיים בשבוע. המערער טען כי הארגז שהרים ביום האירוע היה כבד במיוחד, והעריך את משקלו בין 50 ל-60 ק"ג. בית הדין קבע כי גרסה זו סותרת את הודעתו לחוקר המוסד בה טען כי מדובר היה בארגז ששקל בערך 40 ק"ג. בית הדין הסביר, כי לבקשתו ערכה גב' ברקוביץ בדיקה, בה מילאה ארגז בלהבים מהסוג שעימם עבד המערער ביום האירוע, באופן רגיל ובאופן מלא במיוחד, ומשקלם של הארגזים נע בין 35 ל- 43 ק"ג. כשעומת המערער עם הסתירה בגרסתו במסגרת חקירתו הנגדית בבית הדין הסביר כי לא הבין את דברי החוקרת. בית הדין לא קיבל טענה זו, נוכח חתימתו על ההודעה שמסר לחוקר המוסד, ולנוכח עדותו לפני בית הדין בה לא התרשם בית הדין כי הוא סובל מקשיים בהבנת השפה. לנוכח האמור לעיל, קבע בית הדין כי הוא מעדיף את גרסתו הראשונית של המערער כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודעתו לחוקר המוסד, על פני גרסתו המאוחרת בבית הדין, ולפיכך קבע כי אירוע הרמת הארגז לא היווה אירוע חריג בעבודת המערער. עוד קבע בית הדין, כי פער הזמנים שבין האירוע בעבודה ובין הופעת האוטם ופנייתו הראשונה של המערער לטיפול ראשוני, מהווה אף הוא הצדקה לדחיית התביעה, במיוחד משהמערער ישן שנת לילה בין לבין, וזאת נוכח הפסיקה בעניין יהושע לב - המוסד לביטוח לאומי (עב"ל 208/09, ניתן ביום 13.2.2011). נוכח כלל האמור לעיל, קבע בית הדין האזורי כי לא התמלאו התנאים למינוי מומחה רפואי, שכן לא הוכח אירוע חריג בעבודת המערער שהוביל לאירוע הלבבי. לפיכך דחה בית הדין האזורי את התביעה. ההליך לפנינו בערעורו טען המערער, כי בהודעתו לחוקר המוסד לא היה מיוצג, ומשכך לא היה מודע להשלכות המשפטיות של דבריו, אלא דיבר באופן ספונטני ותיאר את האירועים כהווייתם. משכך טען, כי אין כל סיבה שלא לקבל את גרסתו העובדתית לאופן קרות האירוע, לפיה בעקבות אירוע הרמת הארגז הכבד, ומייד לאחריו, החל לחוש כאבים אשר הובילו לקרות האוטם. המערער טען כי למעשה הארגז שהרים ביום האירוע היה במשקל של 43 ק"ג, וכי העובדה שהמשיך לעבוד לאחר האירוע בעבודתו החמירה את מצבו. עוד טען המערער כי במסמכים הרפואיים ממועד אשפוזו מופיעים מספר אזכורים לכך שהכאבים החלו ביום חמישי, בסביבות השעה 15:00, ומכל מקום האנמנזה הרפואית אינה חזות הכל, והיה מקום ליתן משקל יתר לשאר הראיות שהוצגו על ידו. המערער התנגד להפניה לפסיקה בעניין יהושע לב, וטען כי שם היה מדובר באירוע מוחי, שהוא עניין נוירולוגי, וכי אין להקיש ממנו לאירוע לבבי, וכן טען כי על פי אותו פסק דין, יש לבחון את מועד הופעת התסמינים ולא את מועד הפנייה לטיפול רפואי. עוד טען המערער, כי לא נדרש ממנו להוכיח כי אירוע הרמת הארגז הכבד הוא אירוע חד פעמי בעבודתו, אלא כי הוא מופיע בתדירות נמוכה במהלך עבודתו הרגילה. נוכח האמור טען המערער כי היה מקום למינוי מומחה רפואי בעניינו. בישיבת קדם הערעור טען ב"כ המערער כי למעשה העובדה שהחל לסבול מכאבים במהלך עבודתו ביום האירוע אינה שנויה במחלוקת. בהמשך הסכימו הצדדים כי ב"כ המוסד תכתיב סיכומיה לפרוטוקול, כי ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומי הצדדים וכל חומר התיק. ב"כ המוסד תמכה בפסק דינו של בית הדין קמא מטעמיו, וביקשה להדגיש כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא בהן ערכאת הערעור לא תתערב. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו. על האמור נוסיף מילים מספר. הערעור מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא בפסק דינו, שהתבססו על התרשמותו מן העדויות והראיות שהוצגו לפניו. ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שמצאה הערכאה הדיונית או בהתרשמותו של בית הדין ממהימנות העדויות שנשמעות לפניו. לא מצאנו בטענות המערער טעם לחרוג מכלל זה. בית הדין קמא קבע בפסק דינו כי התרשם שהמערער נטה להגזים בעדותו, וכי עדותו הייתה לא פעם מגמתית. כמו כן הצביע בית הדין על סתירות רבות שנפלו בגרסת המערער, בין גרסאותיו המוקדמות יותר, כמו הודעתו לחוקר המוסד, ובין עדותו לפני בית הדין, ובין שאר הראיות שהוצגו לפניו. בית הדין האזורי קבע, כי לא הוכח עצם קיומו של האירוע הנטען בעבודת המערער, וכן כי לא הוכחה חריגותו. למסקנתו באשר לאי הוכחת האירוע בעבודה הגיע בית הדין נוכח הסתירות בין הראיות והעדויות שהוצגו לפניו, כמפורט לעיל, וכן נוכח האנמנזה הרפואית בעניינו. בעניין זה טען המערער, כי האנמנזה הרפואית אינה חזות הכל, וכי ניתן לסתור אותה בראיות אחרות המוכיחות את קרות האירוע החריג בעבודת הנפגע. יוזכר, כי האירוע הנטען בעבודת המערער לא צוין כלל במסמכים הרפואיים. במסמכים ממועד אשפוזו של המערער בבית החולים בנהרייה, נרשם כי פנה למיון עקב כאבים בחזה שהופיעו לראשונה יום טרם קבלתו, ובתעודת חדר המיון צוין כאמור בהערה שהוספה לאחר מכן בכתב יד כי "החל לסבול מכאבים בחזה מיום טרם קבלתו מ-22.1.09 15:00". לא צוין כי הכאבים החלו לאחר אירוע כלשהו בעבודה בו הרים המערער ארגז כבד. במסמכים מקופת חולים לאחר שחרורו מבית החולים לא צוין קרות האירוע בעבודה כלל. על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ', 349). אמנם פסקנו בעבר כי האנמנזה הרפואית מהווה למעשה את גרסתו הראשונה של הנפגע לפגיעתו בעבודה, אולם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה באמצעות עדויות אחרות, וכדלקמן: "על משקלה של האנמנזה הרפואית כבר חזר ושנה בית הדין, כי "בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון."... לפיכך, יעניק בית הדין במסקנותיו חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן זו תהא לרוב גרסתו הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה. כמובן, שאין ברישומים הרפואיים משום חזקה חלוטה, כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, וביכולתו של הטוען לפגיעה בעבודה לסתור את תוכנם של אותם רישומים רפואיים. כדי לסתור את האמור באנמנזה הרפואית יש לבחון את הרישומים הרפואיים המאוחרים יותר, ההודעות בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי ואת עדויותיהם של העדים בפני הערכאה הדיונית, התרשמותה מאותן עדויות ומאמינותן." (עב"ל 680/07 ענאמה עבדאללה-המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.12.2008). אלא, שבית הדין קמא לא ביסס את דחיית התביעה רק על היעדר אזכורו של האירוע הנטען בעבודה במסמכים הרפואיים, אלא על כלל גרסתו של המערער לפניו, שכאמור מצא אותה בלתי מהימנה, ועל העדויות האחרות שנשמעו בהליך. העדות היחידה שהובאה מטעם המערער לתמיכה בגרסתו הייתה עדותו של מר אברמוב, שהיה למעשה האדם היחיד שלו סיפר המערער על קרות האירוע בעבודתו, ואשר בית הדין קמא ציין לגביו כי יש בינו בין המערער קשרים חברתיים, וכי סיים לעבוד במפעל בשנת 2009. בית הדין קמא הדגיש כי המערער לא סיפר על קרות האירוע למי מהממונים עליו בעבודתו, אלא כשבועיים לאחר מועד אשפוזו סיפר לגב' ברקוביץ שהחל לחוש ברע בעבודתו, אולם לא סיפר כי היה זה בעקבות הרמת ארגז כבד. המערער טען כי סיפר לרוברט, אחראי המשמרת, על האירוע בעבודתו, אך כאמור נמנע מלהעידו, עובדה שבית הדין קמא זקף לחובתו. אשר לחריגות האירוע יש לציין, מעבר לנימוקים שעמדו בבסיס פסק הדין קמא, כי בטופס שאלות שהוגש על ידי המפעל שבו עבד המערער למוסד צוין בפירוש כי מדובר ב"עבודה שגרתית לתפקיד" וב"משא רגיל לסוג העבודה". משכך צדק בית הדין קמא בקובעו כי לא הוכח שהאירוע הנטען בעבודת המערער היה חריג ביחס לעבודתו הרגילה. משכך, ומשלא הוכח קרות אירוע חריג בעבודת המערער עובר לאוטם בו לקה, הרי שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה למינויו של מומחה רפואי, ומשכך צדק בית הדין האזורי כאשר דחה את התביעה כבר בשלב זה. יוער, כי נוכח האמור לא מצאנו מקום להידרש לטענות המערער ביחס לפסיקתנו בעניין יהושע לב. אשר על כן, מתאשר בזאת פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. רפואהמינוי מומחהמומחה רפואימומחה