ערעור על דרגת אי כושר להשתכר בשיעור 74% רקע עובדתי 2. ועדה רפואית לעררים, מיום 6.11.2011 קבעה למערער 72% אחוזי נכות משקוללת על פי הפרוט הבא: 50% בגין אי שליטה במתן שתן על פי סעיף 23(2)(א)(IV) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ולפי אותה תוספת: 10% בגין הפרשה לסרוגין בפי הטבעת לפי סעיף 15(2)(א); 10% בגין הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצוארי לפי סעיף 37(5)(א); 10% בגין הגבלות בעמוד השדרה המתני לפי סעיף 37(7)(א); 10% בגין ארגוסרופקיה בברך ימין לפי סעיף 35(1)(ב); 10% בגין רדיוקולופטיה מותנית לפי סעיף 32(1)(א)(I); 0% בגין צלקות לפי סעיף 75 (1)(א); 5% בגין הפרעה חרדתית דכאונית לפי סעיף 34(א) (א) +(ב)/ 2. 3. עניינו של המערער הושב לפתחה של ועדת אי הכושר מכוח פסק דינה של חברתי, השופטת שרה שדיאור, מיום 30.7.2012 (ב"ל 8651-01-12). בפסק הדין הורתה חברתי לוועדה לשוב ולהידרש לעניינים הבאים: גילו של המערער; ההגבלות של המערער בכל הנוגע להרמת משאות ובתוך כך השינוי שחל בהיקף משרתו ואופי עבודתו מאז שעבר תאונה; ההלימה בין נכותו הרפואית של המערער לנכותו התפקודית; תגובתו הנפשית של המערער לבעיותיו בתחום האורולוגי; עניין ניצול החופשה וכן לפרוט חוות דעת פקידת השיקום שהונחו על שולחנה. 4. בהתאם, שבה והתכנסה ועדת אי הכושר ביום 27.9.2012 ולאחר שהאזינה לתלונות המערער קבעה כך: "הוועדה מתכנסת עפ"י פס"ד...הוועדה רוצה להתייחס נקודתי לטעונים השונים שהעלה בית הדין (כך במקור - ר.ב.ה): גילו של התובע: הוועדה אכן לא ציינה בסיפא שנית את גילו של התובע דהיינו 57. בהחלט לקחה בחשבון את גילו, ולכן כאשר קבעה כי יכול לעבוד 2 - 3 שעות ביום זה בין השאר בשל גילו ומצבו הרפואי. עבודות בהם עסק בעבר - בכוונת הוועדה הייתה לא להרמת משאות אלא לעבודות פשוטות יותר אך בתחום בהם עבד בעבר. תחושות בושה - מול עיניי הוועדה עמד גורם זה כמשמעותי ביותר אולם רוצה הוועדה לציין כי קיימות מגוון אפשרויות כדי למנוע או לטפל בנושא בריחת השתן בהם צינטור לסירוגין מניעתי, שימוש בפנרוז, שימוש בסופגנים. כאשר הועלו אפשרויות אלה בפני התובע דחה את כולם על הסף. היה נראה כי אין לו עניין לטפל בנושא זה כאשר טיעוניו לחלוטין אינם תואמים את הטענה העיקרית שמעלה דהיינו מתבייש להיות בין אנשים בשל נדיפת הריח. תגובה נפשית: הוועדה רוצה לציין כי נכותו בגין בעיה נפשית היא 5%. שוב רוצה לציין הוועדה כי התובע היה יכול לטפל בבעיות השונות שגרמו לתגובה הנפשית ובכך למנוע אותם. ברור משיקוליו הוא שלא לעשות כן (כך במקור - ר.ב.ה). כאשר נקבע כי התובע יכול לעבוד 3-2 שעות ביום היה זה לפנים משורת הדין הן של פקידת השיקום והן של הרופאים שסברו כי במצבו מסוגל לעבוד לפחות 3-2 שעות ביום בעבודות שונות לבטח באם יטפל בנושא אי השליטה ואז מגוון העבודות הוא רחב. אם לא (יטפל בנושא אי השליטה - ר.ב.ה) בעבודות כגון: טלמרקטינג, עבודות פיקוח בשדה על פועלים בקטיף או בענפי החקלאות האחרים. הלימה בין נכותו לבין כושר השתכרותו: הוועדה רוצה לציין שוב כי נתנה משקל רב לנכויות השונות. כך עשתה גם עובדת השיקום כאשר שניהם קבעו אובדן כושר השתכרות גבוה וזאת בניגוד לרופאים בוועדות השונות בהם האורולוג שקבעו כי לא איבד מכושרו להשתכר כלל. הוועדה בקובעה כי מסוגל לעבוד 3-2 שעות ביום עשתה זאת בהתחשב בסוג הליקוי ותגובתו הנפשית לכך. ניצול חופש: אין הוועדה מתמצאת בנושא ניצול החופש ולכן לא התייחסה לכך. הוועדה עיינה בחוות הדעת של פקידת שיקום 20.11.2011 הן 14.6.11. לאור כל האמור לעיל הוועדה דוחה את הערער (כך במקור - ר.ב.ה). מכאן הערעור שבפניי. טענות הצדדים 5. לשיטת המערער הוועדה לא מילאה אחר פסק הדין כדבעי משלא שקלה את כל הנתונים הצריכים לעניין ובפרט את העובדה שלפיה בפועל אין הוא מצליח להשתלב בשוק העבודה; אין הוא מצליח לכלכל את משפחתו ובה חמשת ילדיו ומצבו הרפואי הוא כזה שאין הוא מסוגל לעבודה כלל. לשיטתו המדובר בוועדה שדעתה ננעלה. המערער איתן בדעתו כי בעיותיו הרפואיות ובפרט האורולוגיות אינן ניתנות לטיפול שכן כזה לא קיים, ועל כן דעתו היא כי יש להפנות את עניינו לגורם אחר שאינו קשור בוועדה שיכריע בעניין כושרו להשתכר. לבסוף סובר המערער כי סוגי העבודות שהציעה הוועדה ככאלה שהוא מסוגל להן אינן הגיוניות שכן "אני לא מכיר פרדסים בירושלים". 6. המשיב מצדו סובר כי דין הערעור דחייה. לשיטתו פסק הדין קוים ומשכך אין מקום להתערבותו של בית הדין. בתוך כך הוועדה התייחסה במנומק לכל הסוגיות אליהן התבקשה להתייחס אולם נותרה בדעתה. מוסיף המשיב כי על פי העולה מהנמקת הוועדה דרגת אי הכושר להשתכר שנקבעה למערער היא במידה רבה לפנים משורת הדין, ועל כן סובר הוא כי גם לטובת המערער עדיף שקביעת הוועדה תוותר על כנה. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניי באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור דחייה. טעמיי לכך הרי הם מפורטים מטה. 8. כמבואר בפתח הדברים, ועדת אי הכושר התכנסה מכוח פסק דינה של חברתי מיום 30.7.2012. אשר על כן ובראש, נדרש בית הדין לבחון האם הוועדה מילאה אחר הנחיות פסק הדין במלואן. דעתי היא כי התשובה לכך היא בחיוב. הוועדה עיינה בקפידה בפסק הדין, שמעה את המערער, שבה ושקלה עמדתה ונדרשה לכל נתוניו האישיים באופן מדויק, כפי שנלמד מהנמקתה הרחבה והמפורטת. אטעים כי הנמקתה מותירה את הרושם כי אכן שבה ושקלה עמדתה 'בלב פתוח ובנפש חפצה'. אשר על כן וכבר מטעם זה דין הערעור דחייה. 9. בניגוד לנטען על ידי המערער, בהתאם לסעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי פטור פקיד התביעות ואף הוועדה מלהביא בחשבון "אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה". משמע על הוועדה לברר אם קיים סיכוי שהמערער יחזור לעבודתו הקודמת, ואם כן, באיזה היקף. כך עליה לברר האם טמונה בו יכולת להסתגל לעבודה אחרת. עם זאת פטורה היא מלוודא מה סיכוייו של המערער להיקלט בשוק העבודה ולהשתלב בעבודה אחרת (ראו: דב"ע מח/13- 01 גלאור - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ 122 (1988)). הנה כי כן, על פי מומחיותה, באה ועדת אי הכושר לכלל מסקנה כי המערער מסוגל לחזור בהיקף חלקי לעבודות פשוטות בתחום בו עסק בעבר, ואף מסוגל לעבודה חלקית בתחומים נוספים. לא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות במסקנה זו, מה גם שעל פני הדברים מדובר בעבודות שאכן תואמות את מצבו הרפואי. לא למותר לציין כי בטיעוניו בפני בית הדין ציין המערער כי "למזלי ב-7 השנים האחרונות היה לי מעסיק שהסכים להעסיק אותי, שפיטרו אותו מיד פיטרו גם אותי...". נדמה שהדברים מדברים בעד עצמם, בבחינת סוף דבר המעיד על ראשיתו. המערער עצמו סובר כי הוא מסוגל לעבודה, ולו חלקית, אלא שלמרבה הצער תנאי השוק אינם קלים. 10. אוסיף את הידוע ולפיו על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו של מבוטח להשתכר על פי נסיבותיו האישיות, לאור גילו, יכולתו האינטלקטואלית ובעיקר הפיזית (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004)). הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למערער היא 72% ואילו דרגת אי כושרו להשתכר נקבעה, כמבואר בפתח הדברים, על 74%. לאמור, ניכרת הלימה ברורה בין מצבו הפיסי של המערער לאי כושרו להשתכר. אטעים, כי העובדה שהמערער סובר כי מצבו נעדר מרפא ומזור כלשהו, אינה מחייבת את ועדת אי הכושר ומכל מקום אינה מחייבת את הקביעה כי איבד את כל כושרו להשתכר. 11. סוף דבר - הוועדה מילאה אחר הנחיות פסק הדין מכוחו התכנסה במלואן ובמנומק. בתוך כך הביאה הוועדה בחשבון את כלל השיקולים הצריכים לעניין לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, גילו והליקויים הרפואיים מהם הוא סובל. קביעותיה סבירות ולא נפלה בהן טעות משפטית המצדיקה את התערבות בית הדין בדרך של השבת העניין לפתחה. אשר על כן הערעור נדחה. המדובר בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי ובמערער שאינו מיוצג, ולפיכך אין צו להוצאות. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים. אי כושר עבודהערעור