החמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 בהחלטתה, קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער (להלן- ההחלטה). רקע עובדתי 2. 2.1 ביום 19.06.2012 התכנסה הוועדה הרפואית מדרג ראשון (להלן-הוועדה המחוזית) לדון בבקשת המערער להחמרת מצב. הוועדה שמעה את תלונות המערער וערכה לו בדיקה קלינית במסגרתה נמצאו הממצאים הבאים: "בבדיקה: מתהלך בחדר באיטיות. צורת הליכה עם פיסוק רגליים רושם של חוסר ביטחון תוך כדי הליכה. מבצע מעברים מעמידה לשכיבה ובישיבה באיטיות. בבדיקה במיטת הבדיקה: בשכיבה: טסט לסג 70 מע' מימין ו-80 מע' משמאל. כוח ברגליים שמור. טוען על ירידה בתחושה. גם בצד החיצוני וגם בצד פנימי בשתי הרגליים. מוגבל בכיפוף בצורה בינונית. אך תוך כדי ישיבה במיטת הבדיקה מסוגל לשבת בין 70-80 מע' גוף כלפי רגליים". הוועדה המחוזית התייחסה גם לממצאי בדיקת ה-T.C של עמוד שדרה מותני מיום 23.12.2010 לפיהם: "הודגם בלט דיסקאלי במספר גבהים כולל מ-L1 - L2 עד L5-S1 עם היצרות רווח בין חוליות עם לחץ על השורשים משמ'. אוסטאופיטום ושינויים מבניים פצטאליים". 2.2 בטרם סיכמה את מסקנותיה, הוועדה המחוזית הפנתה את המערער לביצוע בדיקת EMG לבדיקת פגיעה שורשית בשתי הרגליים. ביום 12.08.2012 התכנסה הוועדה המחוזית לדיון בתוצאות בדיקת EMG. בבדיקה נמצאו סימנים של נוירופתיה מוטורית ותחושתית, כמו גם נזק שורשי כרוני, ללא דנרבציה פעילה בפיזור L4-L5 דו צדדי. בהסתמך על ממצאי בדיקות ההדמייה ותוצאות הבדיקה הקלינית, קבעה הוועדה המחוזית כי: "לדעת הוועדה קיימת החמרה, נכות של 10% לפי ס' 37(7)א' מ 22/4/12 אין נכות בגין חסר נוירולוגי כי אין בממצא אובייקטיבי תמונה קלינית המתאימה לתלונותיו על רדימות ברגליים. אם כן, הרדימות נובעת מפולינוירופתיה שאובחנה ע"י EMG ולא קשורה לתאונה". הוועדה הפעילה את תקנה 15 במחצית לנוכח הפחתת שעות העבודה של המערער והעמידה את נכות היציבה על 15%. 2.3 על החלטה זו ערערו הן המשיב והן המערער. המשיב טען כי לנוכח ממצאי הבדיקה הקלינית קיים ספק אם קיימת הגבלה קלה בעמוד השדרה המותני וכי הופעלה תקנה 15 ללא בדיקת קיומו של התנאי השני דהיינו ירידה ניכרת בהכנסות. המערער טען כי יש לקבוע נכות גם בתחום הנוירולוגי. 2.4 ביום 22.10.2012 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה שמעה את תלונות המערער, עיינה בממצאי בדיקות ההדמייה וערכה לו בדיקה קלינית. הוועדה קבעה ממצאים כדלקמן: "T.C. ע"ש מותני 23.12.2010 שינויים ניוונים לכל אורך ע"ש מותני עם בלט דיסק מרכזי L1-L2 L2-L3 L4-L5 L5-S1. צילום ע"ש גבי 29.8.2011 סקוליוזיס קלה דורסולומברות שינויים ניוונים של כל ע"ש גבי עם זיזים ספונדילוטים גדולים בעיקר קדמים. EMG 17.7.2012 פולינוירופטיה היקפית מוטורית/תחושתית אקסונלית וצלמונטיבית. נזק שורשי כרוני ללא דנברצייה פעילה L4-L5 דו"צ ללא סימני דלדול שרירים גפים תחתונות החזרים פטלריים ואכילס שמורים SLR שלילי דו"צ. עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה מתלונן על כאבי ברכיים יותר משמ' ללא כיווץ שרירים פראוטבליים. במצב ישיבה 90 מעלות ללא גירוי עצבי הגבלה בתנועות ע"ש מותני בכיפוף קדמי נובעת מעודף משקל ויישור מלא הטייה לצדדים ותנועה סיבובית תקינה, בבדיקת תחושה תמונה ביזרית ולא מתאימה לממצאי פגיעה שורשית L4-L5 מתאימה לפולינוירופטיה." הוועדה סיכמה את מסקנותיה: "הוועדה מקבלת את ערר המוסד לגבי טווחי תנועות הגב ולא מקבלת בנושא הנוירולוגי מדובר על שינויים דגנרטיבים כרוניים. בבדיקה גופנית אין כל ביטוי לפגיעה שורשית כרונית לא חבלתית. אין בבדיקות דימות סימנים חבלתיים גרמיים". לאור המסקנות הנ"ל, קבעה הוועדה שלא חלה החמרה במצבו של המערער. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. 2.5 בדיון שהתקיים בפני ביום 11.03.2013 הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מהערעור בתחום הנוירולוגי ולפיכך לא נידרש לטענה זו. טענות הצדדים 3. טענותיו העיקריות של המערער הן כדלקמן: 3.1 החלטת הוועדה לעררים לפיה אין להכיר הפגימה בגבו של המערער בהיעדר ממצאים חבלתיים בבדיקות הדימות סותרת את ההכרה בפגיעה בגב כתאונת עבודה המהווה החלטה חלוטה משנת 2010. 3.2 הוועדה שגתה כאשר קבעה שההגבלה בכיפוף הקדמי נובעת מהשמנת יתר. המערער אינו סובל מהשמנה. קביעת הוועדה שהמערער סובל מבעיה של השמנת יתר, היא קביעה בעלמא, שאינה נתמכת במסמכים הרפואיים. מכל מקום, ערר המשיב לא התייחס כלל להשמנת יתר. 3.3 ממצאי הוועדה לפיהם קיימת מגבלה בכיפוף הקדמי סותרת את החלטת הוועדה המקבלת את ערר המשיב בו נטען כי אין מגבלה בתנועה. 3.4 קבלת הערר של המשיב בהסתמך על טענות שלא הועלו בערר מהווה פגיעה בזכות הטיעון של המערער שלא השיב לטענות אלה, שכן המערער התייחס אך ורק לטענות המשיב כפי שבאו לידי ביטוי בהודעת הערר. 3.5 הוועדה לעררים לא נימקה את החלטתה כנדרש. הוועדה המחוזית קבעה למערער נכות בגין טווחי תנועה מוגבלים בגב. לנוכח טענות המשיב בערר, היה על הוועדה הרפואית לעררים לפרט את טווחי התנועה שנמצאו בבדיקתה. 3.6 בהתחשב בכל הטעויות של הוועדה לעררים כמתואר לעיל, יש להחזיר את הדיון בעניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש. 4. עיקרי טענות המשיב הן כדלקמן: 4.1 מעיון בפרוטוקול עולה שהוועדה לא קבעה למערער נכות מאחר שלא מצאה מגבלה בתנועות ולא בשל היעדר ממצאים חבלתיים. 4.2 הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שנמצאה תקינה, נמצא כי טווח היישור הינו מלא, הטיה לצדדים לימין ולשמאל ותנועה סיבובית לימין ולשמאל תקינים. אמנם, נמצאה מגבלה בכיפוף קדמי אך הוועדה קבעה כי מגבלה זו הינה על רקע של השמנת יתר. הקביעה בדבר קיומה או העדרה של השמנת יתר הינה קביעה רפואית שניתנה תוך הנמקה ולפיכך לא נפלה בה כל טעות משפטית. מהמסמכים הרפואיים שבתיק המערער עולה כי המערער אובחן כסובל מהשמנת יתר וכי מדד ה-BMI הינו 31.55 (מסמך רפואי מיום 2.02.2009 צורף כנספח א' לסיכומי המשיב). מכל מקום, אופן עריכת בדיקה קלינית (לרבות סוג הבדיקה ומהותה) שעל הועדה לערוך על מנת להגיע לממצאיה הוא עניין רפואי שבסמכות הוועדה הרפואית ובית הדין לא יתערב בה. 4.3 הקביעה כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין המגבלה בכיפוף הקדמי ניתנה בהתאם לסמכות הוועדה לקבוע האם ובאיזו מידה הפגיעה נובעת מהעבודה מכח סעיפים 118 ו - 120 לחוק. ב"כ המשיב הפנתה לעב"ל 19817-08-11 יונס סועאד נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 27.3.2012). 4.4 במסגרת הערר הוועדה רשאית לאשר את החלטת הוועדה המחוזית או לבטלה או לשנותה, בין שהתבקשה לעשות כן ובין אם לאו וזאת מכח סעיף 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. לפיכך, הוועדה הייתה רשאית לקבל את הערר מכח טעם חדש שלא נכלל בערר. מכל מקום, הוועדה לא דחתה את הערר מחמת היעדר קשר סיבתי או מטעם חדש אחר, אלא בהיעדר מיגבלה בטווח תנועות הגב כאמור בערר המוסד. 4.5 הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית וקבעה באופן פוזיטיבי כי אין הגבלה בתנועות וטווח התנועות תקין למעט מגבלה בכיפוף קדמי, אותה שייכה לעודף משקל. הוועדה אינה מחויבת לבדוק את טווחי התנועה או לפרט את טווח התנועה הנורמלי ודי בקביעתה האם קיימת מגבלה בתנועה, אם לאו. זאת, אלא אם קיימת חוות דעת מומחה, אשר פירטה את טווח התנועות בבדיקתו. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי במסמכים המצוינים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות כמפורט להלן. 6. הלכה פסוקה היא כי בית-הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית-הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המל"ל, פד"ע לד 213 (1999)]. עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלבנטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית-הדין אינו מוסמך להתערב בהן [עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המל"ל (22.06.2006)]. 7. ערעור המשיב התייחס לכך שמממצאי הבדיקה הקלינית בועדה המחוזית מלמדים כי לא קיימת הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני. לנוכח נימוק הערר, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שממצאיה הצביעו על טווח תנועות תקין ביישור, בהטיה לצדדים ובתנועה סיבובית ועל מגבלה בכיפוף קדמי. הוועדה קבעה כי ההגבלה בכיפוף הקדמי לא נובעת מבעיות בעמוד השדרה המותני אלא מעודף משקל. אמנם, המערער טען שהוא לא סובל מהשמנת יתר ואין תיעוד רפואי המצביע על כך ואולם לסיכומי המשיב צורף תיעוד רפואי משנת 2009 המצביע על השמנת יתר (דרגה 1 כאמור בפריט הליקוי 14א(2)). בתשובה לתגובה טען המערער כי אין לייחס משמעות למסמך המעיד על השמנת יתר בשנת 2008. בהקשר זה יצוין כי גם אם אין בפנינו מסמך רפואי עדכני המעיד על משקלו של המערער, הרי שקביעת הוועדה לפיה המגבלה בכיפוף הקדמי נובעת מעודף משקל הינה קביעה רפואית של הוועדה, שראתה את המערער ואת אופן הכיפוף הקדמי, ובית הדין אינו מוסמך להתערב בה. 8. מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיב לפיה הוועדה קיבלה את ערר המשיב בהיעדר מגבלה בטווח תנועות הגב ולא מחמת היעדר קשר סיבתי בין הנכות בגב לבין הפגיעה בעבודה. מכל מקום, בהתאם להלכה שנקבעה בעב"ל 19817-08-11 יונס סועאד נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 27.3.2012) הוועדה רשאית ואף מחובתה לפי סעיפים 118 ו - 120 לחוק לקבוע האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה או מגורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה ומשפיעים גם הם על הנכות ובענייננו, עודף המשקל של המערער. 9. באשר לטענת המערער לפיה הוועדה אינה רשאית לקבל את הערר מנימוקים שאינם מופיעים בערר, יובהר כי על פי הוראת תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". פרשנותה של תקנה זו השתנתה בחלוף השנים, כפי שתואר בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נז/01-21 המוסד לביטוח לאומי - דראושה (ניתן ביום 12.2.1998) וכדלקמן: "4. ...ב. מלכתחילה פורשה אותה תקנה כמחייבת את הועדה לעררים בתור ערכאת ערעור להשאר אך ורק בתחום הערר שבפניה מבלי יכולת לחרוג הימנו. פסה"ד בדב"ע לו/0-21, סטרול - המוסד, (פד"ע ב' עמ' 181 186) - הינו רק אחד ממספר פסקי דין שקבעו הלכה זו; וראה למשל דב"ע לו/01-281 אסולין - המוסד, (לא פורסם), שם נאמר, כי 'פסקנו וחזרנו ופסקנו כי בהעדר ערר של המוסד לביטוח לאומי, אין סמכות לוועדה רפואית לעררים לגרוע מאחוזי הנכות שקבעה ועדה מדרג ראשון לעורר - רק משום שהוועדה לעררים סבורה שהדרגה גבוהה מדי...'. ג. ההלכה האמורה שררה עד לבג"ץ 296/83 וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים עפ"י תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) (פד"א יב' 95) (להלן: 'בג"ץ וייס'). ... ד. בעקבות בג"ץ וייס, שינה ביה"ד הארצי ההלכה ופסק כי ועדת העררים מוסמכת לדון אף בפגיעה שלא עררו לגביה, אולם בטרם פועלת הוועדה כאמור, עליה להעמיד את הנפגע על כך, שקיימת אפשרות שאחוזי הנכות שנקבעו לו בדרג הראשון יופחתו, ותנתן לו האפשרות להתכונן בפני אפשרות כזאת, בין היתר, ע"י הבאת חוות דעת רפואית לוועדה לעררים שאליה מוחזר הענין. (דב"ע מג/1241-01, גלילי - המוסד, לקט המוסד עמ' 408; דב"ע מה/293-01, לנגרמן - המוסד, פד"ע יח' 42, 46 דב"ע יז/26-01, המוסד - אהרונוב, פד"ע כב' 459, 462)". 10. בדב"ע שן/01-23 שמש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195 צומצמה פרשנותו של הסעיף תוך אבחון ההלכה שנקבעה בבג"צ וייס כמפורט להלן: "7. א) הכלל היסודי במשפט הפלילי והאזרחי כאחד, הוא כי אין להרע את מצבו של המערער, שעה שהצד שכנגד לא הגיש ערעור; ב) תקנה 30 לתקנות לקביעת דרגת נכות היא תקנה יוצאת דופן בכך שהיא מסמיכה ועדה רפואית להרע מצבו של מערער (בין הנפגע ובין המוסד) אף מבלי שהצד שכנגד ערער על קביעת הדרג הראשון וביקש זאת; ג) בהיות תקנה זו יוצאת דופן, מן הדין ליתן לה פירוש מצמצם, מה עוד שבחוק סוציאלי עסקינן. 8. עיון בפסק-הדין בבג"צ 296/83 מראה כי כל כולו מתייחס למסקנות ועדה רפואית, וחוות דעת מקצועית רפואית, מקום שמתחייבת בדיקה רפואית. ומשכך הדבר - אין להחילה מקום שהערעור מתייחס אך ורק להפעלתה או אי-הפעלתה של תקנה 15. 9. לאור כל האמור נראה לנו שהוועדה הרפואית לערעורים, שעה שבא לפניה ערעור של המערער, היתה חייבת להתייחס אך ורק לשאלת יישומה של תקנה 15, ולא למומיו ולחוליו של המערער; הוועדה לערעורים חייבת לדון בנושא שהובא לפניה, ומשלא היה ערעור על הקביעה הרפואית, ובלשון בית-המשפט העליון 'על מומיו וחולייו' של המבוטח, לא היה עליה לבדוק מחדש את המערער, אלא לבחון את הפעלת תקנה 15 לאור הממצאים הרפואיים שהיו לפניה יחד עם דו"ח ועדת הרשות." 11. מכאן - ששעה שמוגש לועדה הרפואית לעררים ערעור העוסק בענין שהוא במהותו "מומיו וחולייו" של המבוטח - בסמכות הועדה לבדוק מחדש את המבוטח ולדון בכל פרטי ליקוייו הרפואיים השונים. בנסיבות המקרה שלפנינו, ערר המשיב עסק בעצם הקביעה בדבר קיומה של הגבלה בעמוד השדרה המותני ועל כן הוועדה הרפואית לעררים הייתה רשאית להפחית את דרגת הנכות שנקבעה בוועדה המחוזית, גם אם הטענה בדבר עודף משקל כגורם למגבלה בכיפוף קדמי לא עלתה בכתב הערר. המערער היה מודע לכך שהמשיב מערער על קיומה של הגבלה בתנועות בעמוד השדרה המותני וקיים סיכון שהוועדה תפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לו בוועדה המחוזית בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני והוא יכל להציג בפני הוועדה מסמכים ו/או חוות דעת רפואיות בנוגע למגבלה בתנועות לרבות בגין מגבלה בכיפוף הקדמי. 12. בהתייחס לחובת ההנמקה ולהיעדר פירוט של טווח התנועות - על הוועדה לעררים חלה חובת הנמקה של מסקנותיה מתוקף היותה ועדה מעין שיפוטית. כפי שכבר נפסק, אם מצאה הוועדה ממצאים שונים מאלו שנמצאו על ידי הוועדה מדרג ראשון, די בקביעה בדבר השוני בממצאים כדי לצאת ידי חובת ההנמקה (בר"ע (ארצי) 43909-03-11 אסולין -המל''ל (6.11.2011)). מפרוטוקול הוועדה המחוזית עולה כי נמצא שהמערער מוגבל בכיפוף בצורה בינונית אך תוך כדי ישיבה במיטת הבדיקה מסוגל לשבת בין 70-80 מע' גוף כלפי רגליים. בעוד שמבדיקת הוועדה עלה כי טווח התנועות עמוד שדרה מותני תקין למעט מגבלה בכיפוף קדמי הנובעת מעודף משקל. מאחר שהוועדה נמקה את קביעתה בכך שהמגבלה בכיפוף בקדמי נובעת מעודף המשקל, אין משמעות לציון טווחי התנועה בכיפוף הקדמי, שכן השוני בקביעת הוועדה לעומת קביעת הוועדה המחוזית לא נובע מהאבחנה בין טווח התנועה בכיפוף הקדמי, אלא מייחוס הגבלת הכיפוף לעודף משקל. יצוין כי פריט הליקוי הרלוונטי (37 (7)א) אינו מציין את מידת הגבלת טווח התנועה בסנטימטרים או במעלות. לפיכך, לא מצאנו כי נפל פגם בהיעדר פירוט של טווח תנועת הכיפוף הקדמי במעלות. 13. סוף דבר - משלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה, דין הערעור להידחות. 14. אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית-הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק-דין בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-הדין. נכותתאונת עבודהביטוח לאומי