איננו מקבלים טענה זו של העוררים. ראשית, יש לציין כי העוררים עצמם עושים שימוש בשביל להולכי הרגל כשביל גישה לבתיהם שלהם. במאמר מוסגר נציין כי העוררים טענו בערר כי עקרונית הם מוכנים להפסיק ולעשות שימוש בשביל זה, אך בפועל עד למועד כתיבת החלטה זו, ממשיכים העוררים להשתמש בשביל להולכי רגל למעבר הרכבים שלהם. לטעמנו יש טעם לפגם ואף חוסר תום לב לטעון כי שכנך אינו יכול לעשות שימוש למעבר כלי רכב בשביל בו אתה משתמש מזה שנים לאותו השימוש עצמו. לעניין דומה ר' ערר (ירושלים) 403+309/08 בוברוב ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (): "ראשית נעיר לעניין זה, כי ספק רב בלבנו אם העוררים רשאים להעלות טענה זו לאור כללי השתק ותום הלב. אין חולק כי העוררים עושים שימוש בדרך גישה זו היום ומשתמשים בדרך גישה זו למגרש נשוא הערר, בו הם מחנים את רכביהם. יובהר, העוררים היום נוסעים על השטח המיועד לשצ"פ ומחנים את רכביהם (או רכבי אורחיהם) על השצ"פ. לטעמנו, טענה בנוסח: כל עוד אנו נוסעים ומשתמשים בשצ"פ הדבר מותר וחוקי, אולם ברגע שגם שכנינו מבקשים לעשות כן, הדבר יהפוך לבלתי חוקי, הינה טענה אשר פגומה מבחינת תום לב ולפיכך יש להתייחס אליה בהתאם. לעניין טענה דומה של מתנגדים אשר נדחתה ראה החלטה ביהמ"ש לעניינים מינהליים בש"א (ת"א) 31868/08 זמיר שמואל ואח' נ' עיריית הרצליה ואח' ()." לגופם של דברים ועדת ערר זו, וכן בתי המשפט, דנו במספר מקרים במתן האפשרות למעבר כלי רכב על מקרקעין המיועדים לשצ"פ או לשביל להולכי רגל, כאשר נקבע כי הדבר נתון לשיקול דעת מוסדות התכנון, ר' בג"צ 415/85 פיפשקוביץ נ. עיריית רמת גן (), כאשר בעניין זה אישר בית המשפט העליון מעבר כלי רכב בשטח שבית המשפט העליון פסק, כי הינו שטח ציבורי פתוח. וכן ר' ע"א 8434/00 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. הועדה המקומית רחובות ואח' (). במקרה שבפנינו אנו סבורים כי במסגרת שיקול הדעת, יש מקום לאפשר גישה למקרקעין נשוא הערר באמצעות שביל הולכי הרגל, ונפרט: ראשית, לאחר שבחנו את הנושא התנועתי, לא מצאנו כל כשל תנועתי במעבר כלי רכב בשביל זה. יובהר כי אין מדובר בתנועה עוברת, אלא בתנועה ניגשת בלבד, כאשר מדובר במעבר מוגבל של כלי רכב למספר יחידות דיור קטן. מבחינת התכנון האורבני, אין מניעה כי השביל ימשיך לשמש גם כשביל הולכי רגל במקביל לשימוש בו כשביל גישה לרכב למקרקעין, כאשר לעניין זה ניתן לבצע פיתוח נכון של הכביש (למשל כרחוב הולנדי שיאפשר את שני השימושים). ראוי לציין כי אין מדובר בשביל שצ"פ מובהק, כגון זה המחבר שני חלקי שצ"פ, או המחבר שצ"פ למבני ציבור, אשר תנועת כלי רכב עליו אינה ראויה ותסכן הולכי רגל. למעשה, מעבר לגישה האמורה למגרשים השונים אין לשביל תפקיד עירוני מהותי כשביל הולכי רגל. ראיה טובה לכך הינה עצם העובדה כי העוררים עצמם משתמשים בשביל זה כשביל גישה לרכב מנועי. כמו כן, גישה אחרת למקרקעין אינה אפשרית בשלב זה, כך שמניעת הגישה לרכב מנועי בשביל הקיים, משמעותה המעשית הינה מניעת העוררים לנצל את זכויות הבניה המוקנות להם, וברמה העירונית אי ניצול נכון של משאב הקרקע. נציין, כי ייתכן ובפעולות תכנוניות או אחרות ניתן להכשיר גישה גם מכיוון אחר. אולם, פעולות אלו אינן יכולות להיכלל בגדר הבקשה להיתר למקרקעין ואין מקום שלא לאפשר לעוררים לנצל זכויות מוקנות רק לאור האפשרות כי בעתיד תוכשר גישה טובה יותר. לפיכך, אנו סבורים כי ניתן להגיש בקשה להיתר מתוקנת המתבססת על שביל הגישה המוגדר כשביל להולכי רגל, כאשר ניתן להתנות שימוש זה בשביל לצורך רכב מנועי בפיתוח השביל בהתאם להנחיות הצוות המקצועי של הוועדה המקומית. סיכום לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר בכל הנוגע לקווי הבניין, ומכאן מבטלים את החלטת רשות הרישוי לאשר את הבקשה להיתר. מבקש ההיתר יהיה רשאי להגיש בקשה להיתר מתוקנת, אשר במסגרתה ייקבעו קווי בניין של 5 מ', או לחלופין בקשה להיתר וכן בקשה להקלה בקווי הבניין בהתאם לתקנות הרלוונטיות. איננו רואים מניעה כי במסגרת הבקשה להיתר המתוקנת הגישה למקרקעין תהא על סמך השביל המוגדר בתכנית כשביל להולכי רגל, וזאת בכפוף לפיתוחו בהתאם להנחיות הוועדה המקומית. לאור התוצאה לעיל לא מצאנו לנכון להידרש ליתר טענות העוררים, אשר יכולות לבוא לידי פתרון בבקשה להיתר המתוקנת. הולך רגלרכבשינוי ייעוד במקרקעין